לכאורה, אין דבר מסוכן יותר לג'נטלמנים מאשר לנסות לכתוב על רגשות. האם יוכלו למצוא את האיזון הנכון בין רגשותיהם השונים? והאם אופנה יכולה להביע או להרגיע, לכבות או להדליק רגשות?
מאז ומעולם שימשו הבגדים ככלים במשחק האינטלקאטואלי שהם מנהלים עם עולם האופנה. לא בכדי הם מעריצים את הלמוט לאנג או מרטין מרג'יאלה, מעצבים אירופאים שבאמצעות בגדיהם יצרו הפשטה קיצונית וקרה של הגוף והחומרים שעוטפים אותו. אולם לרגשות, כמה גברי מצדם, היה תמיד מעט מקום בארון. "ג'נטלמנים אמורים להסתיר את רגשותיהם", כך אמרו להם פעם, ולאופנה אין תחושות.
כל זה התמוטט כשאחד הג'נטלמנים נתקל בחולצת כפתורים של דריס ואן נוטן בכלבו יוקרתי מעבר לים. החולצה הלבנה, שעליה כתמי צבע בסגול ובכחול, היתה פיסת בד היסטרית (במובן הקליני ששל המלה), שצעקה שאופנה יכולה להיות גם אמוציונלית. מכיוון שהיא עלתה כ-600 דולר, היא השאירה בעיקר כאב לב וגם קנאה רושפת בכל מי שיצליח להשיג אותה.
העובדה שאופנה יכולה להביע רגשות היא יותר מאנקדוטה נוספת הקשורה לעיסוק בסטייל. במיוחד אצל גברים, הידועים לשמצה בכל הקשור בתקשורת בין-אישית, מדובר בעוד ערוץ שיכול לנטרל כמה עכבות ולנסות להעביר את רחשי הלב. הגבר המערבי למד לאלף את עצמו, גם בעזרת החליפה, שהכניסה אותו לתוך מדים רציונליים, מישטרה את האמוציות שלו, הסתירה וגוננה על האני הרגשי שלו והפכה אותו לגיבור על, שלא רק יוצא לכבוש את העולם, אלא גם עסוק בלכבוש את יצרו.
לא ברור אם הטאבו על הפגנת הרגשות היה הסיבה או המסובב של הלבוש הגברי, אבל עובדה היא שבמשך המאה ה-20, שכללה שפע גיבורים קולנועיים גבריים, שתי מלחמות עולם וזיגמונד פרויד אחד, נולדו ג'ון ויין ורמבו כמודלים מובהקים של קשיחות ואומץ לב, שרגשות הם מהם והלאה. החליפה, מכנסי הג'ינס הקשיחים ובגדי העבודה היו, במובן הזה, המדים המושלמים שכיסו והסתירו, ולא סתם זכו להצלחה. היכולת להביע רגשות היא אולי עניין של בגרות וביטחון אישי, ואולי זו דמותו של הג'נטלמן החדש שאמנם זוכר את מורשת הסטייל המאופק והנימוס הבריטי, אך יכול גם להתחבר לצד השני שלו - להביע רגשות ולנסות לנסח סגנון אישי שמשתמש בהם.
בניסיו דל טורו בעבודה Crying Men של סם טיילור ווד (2002)
כל זה התמוטט כשאחד הג'נטלמנים נתקל בחולצת כפתורים של דריס ואן נוטן בכלבו יוקרתי מעבר לים. החולצה הלבנה, שעליה כתמי צבע בסגול ובכחול, היתה פיסת בד היסטרית (במובן הקליני ששל המלה), שצעקה שאופנה יכולה להיות גם אמוציונלית. מכיוון שהיא עלתה כ-600 דולר, היא השאירה בעיקר כאב לב וגם קנאה רושפת בכל מי שיצליח להשיג אותה.
העובדה שאופנה יכולה להביע רגשות היא יותר מאנקדוטה נוספת הקשורה לעיסוק בסטייל. במיוחד אצל גברים, הידועים לשמצה בכל הקשור בתקשורת בין-אישית, מדובר בעוד ערוץ שיכול לנטרל כמה עכבות ולנסות להעביר את רחשי הלב. הגבר המערבי למד לאלף את עצמו, גם בעזרת החליפה, שהכניסה אותו לתוך מדים רציונליים, מישטרה את האמוציות שלו, הסתירה וגוננה על האני הרגשי שלו והפכה אותו לגיבור על, שלא רק יוצא לכבוש את העולם, אלא גם עסוק בלכבוש את יצרו.מגרגורי פק לדונלד דרייפר - האיש בחליפת הפלנל האפורה
לא ברור אם הטאבו על הפגנת הרגשות היה הסיבה או המסובב של הלבוש הגברי, אבל עובדה היא שבמשך המאה ה-20, שכללה שפע גיבורים קולנועיים גבריים, שתי מלחמות עולם וזיגמונד פרויד אחד, נולדו ג'ון ויין ורמבו כמודלים מובהקים של קשיחות ואומץ לב, שרגשות הם מהם והלאה. החליפה, מכנסי הג'ינס הקשיחים ובגדי העבודה היו, במובן הזה, המדים המושלמים שכיסו והסתירו, ולא סתם זכו להצלחה. היכולת להביע רגשות היא אולי עניין של בגרות וביטחון אישי, ואולי זו דמותו של הג'נטלמן החדש שאמנם זוכר את מורשת הסטייל המאופק והנימוס הבריטי, אך יכול גם להתחבר לצד השני שלו - להביע רגשות ולנסות לנסח סגנון אישי שמשתמש בהם.
אופנה יכולה להיות סנטימנטלית. היא יכולה לסמן געגוע, להביע שמחה, לצעוק כעס, לנופף בשנאה או להיות מלאת כאב ויגון. בדים יכולים לעורר זיכרונות במגע עמם, וצבעים עשויים לעורר את החושים והרגשות. כבר לא צריך להיות בדיכאון כדי ללבוש רק שחור. ריק אוונס מאיים ומפתה בגלימות שלו. דמיר דומא או גארת פיו מייצרים באמצעות צורות גיאמוטריות ובדים טכנולוגיים רגשות של שמחה או בעתה הזויים. ראף סימונס התחיל את הקריירה שלו בזעקות אנטי-ממסדיות בועטות, ולאחרונה הצעיד דוגמנים בצבעים זרחניים, מעין פרץ שמחה קייצי בגרסה אופנתית.
ראף סימונס אביב-קיץ 2011
אחד המותגים המשפיעים על דמותו העדינה של הגבר החדש הוא "דיור הום", עוד מתקופתו של הדי סלימן ועד למחליפו הנוכחי קריס ואן אש. אותה חליפה גברית קלאסית, ממשטרת ומלאת איפוק קיבלה הזרקת עוצמה, צומצמה בגזרתה והחלה לזעוק את כאב הנעורים, כמעט כמו הציורים של קספר דוד פרידריך או של רומנטיקנים מלאי רגש אחרים.
דיור הום אביב-קיץ 2011
אבל גם אם עולם האופנה מלא בנסיכות קרח אופנתיות, החל באנה וינטור, עורכת העל בעלת המזג הבריטי, דרך טילדה סווינטון, השחקנית אהובת הג'נטלמנים וכלה בכישוף שנקרא דפני גינס, הרי שמעל כולן מרחף הקייזר הגדול, קארל לגרפלד, אלוהי הקרח ששערה משערות ראשו לא מסגירה מה הוא מרגיש. לגרפלד אמנם מצליח לרגש דורות של חובבי אופנה, אבל הוא עצמו סגור ומסוגר בכלוב של בלינג-בלינג. מולו, כמובן, אפשר להזכיר את איב סן לורן, שתוכו היה כברו, וסערת הרגשות שהפעילה אותו תמיד היתה גלויה לכל, מהבגדים החושניים שיצר ועד דמותו הציבורית שהיתה שנויה במחלוקת.
עולם האופנה לובש שחור ומחייך
בז'אנר סרטי הדוקו-אופנה הפופולריים כיום (במיוחד בסדרה "היום שלפני" מאת לואיק פריז'אן) מוצגים המעצבים ברגעיהם הקשים ביותר, בפאניקה מוחלטת לקראת התצוגות, או בשלווה סטואית לא ברורה ואדישות קיצונית לסובב אותם. לרגעים מצליחה הסדרה לקלף במקצת את המסכה של עולם הזוהר ולחשוף טפח מעולמם הפנימי והאמוציונלי של המעצבים. מארק ג'ייקובס, למשל, פרץ בבכי תמרורים כשראה את הפרק עליו, אז הבין את הלחץ שבו נתונים עובדיו ואת התלות המוחלטת שלו בהם.
הג'נטלמנים מניחים שאופנה היא רגש. בדיוק כמו הסופר הצרפתי סטנדל, שבעת ביקורו בפירנצה, כשהסתובב בארמונות בהם ריכוז בלתי נתפש של אמנות יוצאת דופן ביופיה, נתקף בחרדה עצומה על סף הפאניקה. התסמונת, הקרויה על שמו, יכולה להסביר לא מעט מהתחושות המתעוררות בעת מפגש עם חולצתו של ואן נוטן, בביקור בתערוכות אופנה מרגשות ("יופי פראי", התערוכה של אלכסנדר מקווין במטרופוליטן, היא דוגמה מצוינת לכך) ובהיתקלות בעבודות של מעצבים מוכשרים, שיכולה להוליד רגשות שמחה ואושר, כמו גם חרדה קלה.
מקווין בקטלוג. ספק בוכה ספק צוחק. מרגש
אז הג'טלמנים מודים ומתוודים שהם רגשניים. הם יכולים להזיל דמעה חרישית מדרמת קיטש זולה או מספקטקל אנושי אדיר ממדים. אבל בסופו של דבר בלוטות הרגש שלהם הן בשיא פעילותן אחרי מסע קניות קטן איכותי ויקר, עם שלל רגשות אשם שצפים בהם כמו כתמי הכחול והסגול על פני הבד הלבן.
והלב שייך לריי
רשומות
