חתונה בסגנון מקומי

הגרסוניירים מקבלים הרבה תגובות, פרגונים, תיקונים ותלונות. אבל מייל מרגש, כמו זה שהגיע בשבוע שעבר, הם טרם קיבלו:
השולח: אבי ק. הנושא: השראה וחתונה.

פסקת המחץ: "שלשום חזרתי מירח דבש שחתם חודש יולי נפלא מאין כמותו, ששיאו כמובן היה חתונתי לבחירת לבי, מרינה. בתור אחד שעוקב אחרי הבלוג שלכם ומתייחס אליו כאל סמכות מהימנה לעילא ולעילא בכל מה שנוגע לנטיותי האפנתיות, ברצוני להודות לכם על ההשראה שקיבלתי בזכות כל מיני פוסטים שלכם עבור הרכבת מלתחת החתן שלי :)"

לב הגרסוניירים: נמס.

אז בעונה של מלפפונים וחתונות אופנה, בין מסיבות הנישואין של קייט מוס וקייט מיד לחתונת הסטייל הבאה (ע"ע סופיה קופולה ותומס מארס), קבלו את וידיאו החתונה השיקי של הזוג הקסום מרינה ואבי. הגרסוניירים מאחלים להם מזל טוב מכל הלב, ולגרסוניירים באשר הם (והן), חג אהבה שמח.

Avi & Marina from Canele on Vimeo.

גברים מלאי סטטסון

האם אין תאריך מתאים מתחילת יולי לקבל את הסנוניות הראשונות של הקמפיינים של הסתיו? הגרסוניירים מורידים את הכובע בפני אחד הצילומים היפהפיים שראו בזמן האחרון, ושמים כובע חדש - את כובע הסטטסון - כמחווה לקמפיין החורפי של לאנוון שצילם סטיבן מייזל.

"באופנה", אמר מעצב הקו לגברים, לוקאס אוסינדריוור, "אתה רוצה להדגיש את האישיות ולהבליט את הפנים. זה הכי חשוב - לא הבגדים עצמם - אלא הגבר שלבוש אותם". ואילו אלבז הוסיף, שהקולקציה החורפית ניסתה להראות ש"מודרניות אינה תמיד חייבת להיות קרה וקשה, אלא גם פואטית. לגברים, פחות חשוב האימג', אלא יותר הסיפור של התשוקה והרגשות".

רשימת קניות עונתית או: מה אפשר לקנות מבל וסו

1. ספרה של פטי סמית' על השנים הראשונות שלה בניו יורק, על הזוגיות והחברות האמיצה עם רוברט מייפלתורפ ועל הקשיים והלבטים כיוצרת מתחילה הוא המנון לעיר ניו יורק, לאופנה ולאנשים המדהימים שחיו אז, ואחד הספרים הכי מעוררי השראה שפגשנו בשנים האחרונות".

2. "ה boat shoes הצהובים הללו הם שילוב מנצח בין sperry, חברת הנעליים האמריקאית הוותיקה, לבין המעצב סקוט סטרנברג, מלך הטרנדיות הניו יורקית העכשווית, מבית היוצר של בנד אוף אאוטסיידרס.
3. כובע קש יפה הוא פריט חובה בקיץ. ובכלל, כובעים הם כבר לא קוריוז של רטרוסקסואלים, אלא חלק בלתי נפרד מהארון הגברי, בעיקר בחלק הזה של העולם.
4. צ'יפ מאנדיי הצליחו לשבור את הקשר ההדוק בין מכנסי ג'ינס טובים ואיכותיים לבין מחירים שערוריתיים. הג'ינס שלהם סקיני מספיק, כהה כמו שאנחנו אוהבים ובמחיר שמבקש לקנות עוד שניים.
5. כי איך אפשר לסרב לשוקולד שעשוי מפולי קקאו מהרפובליקה הדומיניקנית, עם שקדים קלויים בשמן זית ומלח ים, ארוזים בעטיפה יפהפיה מאת השוקולטיירים הכי מסוגננים בברוקלין -האחים מאסט.
6. ג'נטלמן אמיתי צריך to travel light אבל עם מזוודה רצינית. ואין מזוודה יותר ג'נטלמנית מסדרת הסנטאנרי של חברת גלובלטרוטר הבריטית. מזוודה ז'אטם איי לאב יו.
7. מכנסי הפשתן בצבע אדמה של המעצב אומית בנאן הם אולי הדבר שהכי קרוב אל הטבע בעיר. כשנרד איתם לחוף הים הם יהפכו למכנסי הסוואה מצוינים.
8. תיקי הגב חוזרים, אחרי שנים שתיקים לבנים הפכו להיות מעמסה על צד אחד של הגוף עם תיקי הצד או המסנג'ר. זה של דריס הוא יצירת מופת, עם השראה ברורה מתיקי טיולים ומחיר שמבקש סיור בהול לבנק המשכנתאות הקרוב למקום מגורינו.
9. ז'קט קיץ של אקנה: כי הלילות עדיין קרירים. כי אפשר ללבוש אותו עם שורטס. כי המראה הקליל של הז'קט הולך מצויין עם וודקה טוניק.
10. איזה כיף למצוא כרטיסי ברכה שווים בעיר. הגיע הזמן שגם כאן יהיה מבחר כזה, ושמישהו ימציא כבר מילה נורמלית בעברית לעולם שלם של נייר ומכתבים העונה למונח "stationary".

הגרסוניירים לא הסתפקו בשיתוף פעולה חמוד עם הבנות של בל & סו - אלא גם ביצעו הזמנה של כובע קש שהגיע בקופסה חננית, ארוז למשעי עם תיק בד מתנה.

כובע של ארכיטקט

הרשו נא לגרסוניירים לקפץ לרגע מבירת האופנה האיטלקית לבירה הבריטית, שם מתקיים פסטיבל לונדון לארכיטקטורה, שבמסגרתו התערוכה hat-itecture. אוצרי התערוכה, שני ארכיטקטים צעירים וארכיטקטית בדימוס שעשתה הסבה לכובענית מקצועית ומוערכת, ביקשו מאמנים וארכיטקטים לעצב כובעים בהשראת העיר ולענות על השאלה "איך נראה כובע לונדוני".

"כובעים וארכיטקטורה דומים אחד לשני יותר משחשבנו", הם אומרים בראיון לבלוג של הווג הבריטי "שניהם יכולים לשמש הגנה מאיתני הטבע, הם הצהרה אופנתית וגם מסמנים סטטוס או זהות דתית".

סופי היקס בבצילום של ג'ייקוב סוטון לניו יורק טיימס

ואם הם כבר במחלקת הארכיטקטורה הבריטית, הגרסוניירים מפנים את תשומת הלב לארכיטקטית סופי היקס, שהיתה עורכת אופנה מיתולוגית בשנות השמונים וכיום מתמחה בתכנון חנויות לבתי אופנה כמו יממוטו (פריז), פול סמית (לונדון) ושל רשת קלואה ברחבי העולם. היקס, גרסוניירית מג'ונדרת, לובשת רק חליפות גבריות ומספרת לבלוג של הניו יורק טיימס שאם היתה לובשת שמלה, היתה נראית פחות אישה ו"יותר כמו דראג קווין".

סופי על שער של פין-אפ

החנות של יממוטו

למה כובע פנמה

הגרסוניירים כבר כתבו על הכובע היקר בעולם, אבל הקיץ המתקרב מחייב שינון חוזר: חייבים כובע, ורצוי שיהיה מסוג פנמה. הכובע, כידוע, מיוצר בעבודת יד באווקדור דווקא ועולה לא מעט, אבל הוא מלאכת מחשבת שנעשית בשני כפרים, שטווים את הכובע מגידולי עלי דקל שנקטפים, מתבשלים ומיובשים. הוידאו שלפנכם הוא טיזר קטן לסרט הדוקומנטרי העתידי על כובע הפנמה והתהליך המטורף של אופן ייצורו.

Made in Ecuador - The Panama Hat Story from Daniel Gautreau on Vimeo.

על רשימות וכובעים

כנראה שה"ניו יורק טיימס" אוהב את ג'סטין ר.סונדרס (זוכרים אותו ואת הבלוג המופלא שלו?) כמעט כמו שהגרסוניירים אוהבים המלצות קלאסיות לכל עונה בשנה. הפעם הם שוב ביקשו ממנו רשימת של קלאסיקות לחורף, וכמנהגו הוא עירבל רשימה שבה מכנסי ג'ינס קנדיים שוכבים ליד מנורת שולחן, גרביים, מעיל חורף יקר וכובע בייסבול (?).

אפרופו כובעים: אולי אפשר לקחת את ההמלצה של סונדרס ולהתייחס למסורת לבישת הכובעים (כולל כובע הבייסבול המדובר) באותו אופן שבו שבו השתמשו בהם בתקופות שהם היו פופולריים ולהפנים שאין ללבוש כובעים במקומות סגורים (כלומר מרגע שנכנסים לבית, לבניינים, לקפה או למסעדה). כובעים נועדו לחבישה כשהולכים ברחוב, לא כשיושבים לשתות קפה בפנים.

If you want to get ahead, get a hat

עד שנות השישים גברים לא היו עוזבים את הבית ללא הכובע שלהם: כובעי ה"באולר", כובעי קש, צילנדר וקסקט. בשנות השלושים חברת הכובעים "דנטון" הבריטית ייצרה 100,000 כובעים בשבוע כדי לספק את הביקוש (כתבה מרתקת על ימיה האחרונים של החברה אפשר לקרוא כאן), וגברים ברחבי העולם היו בוחרים כובעים לפי אופי עיסוקם, המקום אליו הלכו, מזג האוויר והמעמד אליו השתייכו. "If you want to get ahead, get a hat" קראה סיסמה פופולרית בימים ההם, אליה הצטרפו ג'סטות ג'נטלמניות של הורדת הכובע בפני נשים, בכניסה לבתי תפילה וכשההמנון הלאומי הושמע.

"אם תסתכלו עם ההיסטוריה של אופנת הגברים במאה שנה האחרונה, תראו התפתחות הדרגתית מלבוש פורמלי לקז'ואל... היום אנחנו מצפים שדברים שאנחנו לובשים יהיו נוחים, והכובע נפל קורבן לטרנד הזה" אומר פיטר הווארת, עורך מגזין אופנת הגברים של ה"סנדיי טלגראף" לכתבה בבי.בי.סי.ואכן, מאז שנות השישים הלך והדרדר מעמדו של הכובע. רבים תולים את סוף עידן הכובעים בכניסתה של המכונית לשימוש והפיכתו של הכובע (מגן הראש העיקרי בפני מזג האוויר) ללא נחוץ, ובתחילתה של תקופת מרד הנעורים, שהפכה את הכובע לסממן ארכאי של עידן ישן ומזדקן. רבים גם תולים את האשמה בג'ון פ.קנדי, שהגיע לטקס ההשבעה שלו ללא כובע - וסלל את הדרך ללגיטימיות של ראש חשוף כמראה רשמי ומקובל.כל זה כדי לספר על בחירתו של יו ג'קמן לסלבריטאי חובש הכובע של השנה (כשלצידו קרלה ברוני האלמותית, זוכת הסלבריטאית חובשת הכובע של השנה), ועל תקוותם של הגרסוניירים שגברים יתחילו לחבוש כובעים ויצטרפו לטרנד חזרתו של הכובע, שעושה רושם ששוטף את העולם.

למה? כובע

מכל התחזיות, הטרנדים, האופנות ושאר האובייקטים המיותרים יותר או פחות שהצמיחו שבועות האופנה במילאנו ובפריז (הי, ניו יורק עוד לפנינו, והגרסוניירים כבר בתשישות מוחלטת - וזה עוד בלי להיות נוכחים באף אחת מהתצוגות שרצינו לראות), מה שממש עורר קנאה היה הכובע - אותו פריט לא ישראלי בעליל (אם מוציאים את כובע הטמבל מהקבוצה הזו), שעושה קאמבק רציני ומאיים לשטוף את ראשם של גרסוניירים ברחבי העולם.
בולט במיוחד כובע ה"באולר", שנולד באמצע המאה ה-19, עוצב כדי למנוע שריטות מענפים לרוכבי הסוסים ונראה במסלולי האופנה, ממוסקינו ועד... מנורות מעוצבות מבריטניה.

הגרסונייר, שחושש לראשו יום-יום (פירות הפיקוסים של תל אביב, אובך מלוב, פסולת בניין משיפוציי דירות ומזגנים שעפים), מחפש עדיין את הכובע האולטימטיבי ומחכה לפורים כדי לנסות את זה הישן, שאולי יזכה שוב לעדנה.