הגרסונייר היה הראשון שתהה על הגוונים האפלים בעונת הצבעים הבוהקים וקרא לפוסט שכתב על שבוע אופנת הגברים במילאנו, "עור בקצה המנהרה". הגברת סוזי מנקס חיזקה את הטיעון במאמרה "הצד האפל של הקיץ", ועכשיו ממשיכה את הדיון שכנתה של מנקס במדור האופנה של ה"ניו יורק טיימס", הגברת קתי הורין.
וביום האחרון: לאנוון
בחופשתה שבין תצוגות הגברים לתצוגות ההוט קוטור יושבת לה הורין בכפר קטן בבורגנדי ומנסה להבין לאן לעזאזל נעלם לו הכיף באופנת הגברים (תזכורות: דריס ואן נוטן, דיור הום, איב סאן לורן). "העובדה שבתצוגות הגברים השנה נעדרה ההנאה היא סימפטום של מערכת שהפכה לכל כך מלחיצה", היא כותבת שם, "החיסרון שלה נוכח בכל הקולקציות, למרות שמה שצרכנים באמת רוצים מאופנה הוא משהו כייפי ללבוש".
ככה זה התחיל - סקוט סטרנברג ל"בנד אוף אאוטסיידרס" פותח את יריד פיטי אימג’ן אומו בפירנצה:
אף שהגרסוניירים חלוקים עם גברת הורין המכובדת וטוענים שגברים רוצים עוד כמה דברים מהבגדים שלהם, הם מסכימים עם הטענה הכללית אבל חושבים שקולקציה כמו שטישי עשה לז'יבנשי (ובעיקר הדפסי ציפור גן העדן ברבים מהפריטים) או פראדה לגברים שלה - הן עדיין כייף אחד גדול.
האם אין תאריך מתאים מתחילת יולי לקבל את הסנוניות הראשונות של הקמפיינים של הסתיו? הגרסוניירים מורידים את הכובע בפני אחד הצילומים היפהפיים שראו בזמן האחרון, ושמים כובע חדש - את כובע הסטטסון - כמחווה לקמפיין החורפי של לאנוון שצילם סטיבן מייזל.
"באופנה", אמר מעצב הקו לגברים, לוקאס אוסינדריוור, "אתה רוצה להדגיש את האישיות ולהבליט את הפנים. זה הכי חשוב - לא הבגדים עצמם - אלא הגבר שלבוש אותם". ואילו אלבז הוסיף, שהקולקציה החורפית ניסתה להראות ש"מודרניות אינה תמיד חייבת להיות קרה וקשה, אלא גם פואטית. לגברים, פחות חשוב האימג', אלא יותר הסיפור של התשוקה והרגשות".
אחד הקסמים במעגליות האינסופית של תעשיית האופנה מתגלה כשמוטיב חוזר בצורה שונה או בחומר חדש. כמה נחמד לפתע, אחרי מכת פפיונים לא בלתי חביבה, להיות מוצפים בשלל עניבות מסוגים ובדים שונים: צמר או כותנה אורגנית, משי, שמברה או טוויד, קלאסיקות עבר (שסבא גרסונייר היה אוהב) בטכנולוגיות חדשות. הנה כמה מהן:
עוד לא תמה עונת הסיילים וכבר החלו לצוץ הקמפיינים. אביב-קיץ 2011 יוצא לדרך. הנה כמה מהדימויים המרכזיים שילוו אותנו בחודשים הקרובים. הגרסונייר נאחז בחורף שכאילו נשמט מבעד לכפפותיו אבל מתנחם באפשרות לאביב אלגנטי.
את לואיק פריז'אן, ה'אנפן טריבל' הנוכחי של עולם האופנה הפריסאי, פגש הגרסונייר לארוחת בוקר דשנה בקפה לה דורה, לצד דוגמניות מתבגרות, קשישות עם שיק ותיירות יפניות המתאימות את צבע המקרון לצעיף של הרמס.
מטרת השיחה היתה לסגור פרטים של פרויקט עתידי משותף, אבל ברגע שהוסרה מחיצת העסקים, קשה היה לעמוד בשטף (ובקסם) של פריז'אן, גיק אופנה מקצועי, שהפך בשנים האחרונות למתעד הרשמי של עולם האופנה.
מדף הסרטים של פריז'אן בקולט
למרות שמעולם לא למד קולנוע ואין לו מושג ירוק באופנה חתום פריז'אן כבמאי, צלם והיום גם כמפיק, על כמה מהסרטים התיעודיים החשובים של עולם האופנה בשנים האחרונות. אחרי מספר שנים כעיתונאי בידור בעיתון ליברסיון הוא התבקש להחליף את כתב האופנה שחלה, הטקסט המוצלח צמח לסדרת כתבות, שהתחלפו עם הזמן לסדרת סרטים תיעודיים (וכמה מעניינים עוד בדרך) והיום מוצגת התערוכה שאצר ב"לה בון מרשה" תחת הכותרת: "הגברים על פי לואיק פריז'אן".
ביישן אבל על שלטי חוצות
פריז'אן הוא גרסת הבמאי הצרפתי, המשלבת את הגיקיות הבריטית של לואי ת'רו והנוירטיות הניו יורקית של וודי אלן, ובדיוק באמצעות אותה קלולסיות אינטליגנטית הוא חודר אל לבבות המרואיינים המכובדים, הנכבשים באמצעות תמהיל מוצלח של תמימות ילדותית עם ממזריות מנומסת.
הדקות הפותחות של Signé Chanel (רוב הסרט ניתן לצפייה ביוטיוב)
בכל סרט תיעודי של פריז'אן נחשפים צדדים לא מוכרים של מעצבים הגדולים לצד העבודה הסיזיפית של התופרות והמודדות, המגהצים והמלבישים, וכל העושים במלאכה יומם וליל לפני תצוגת אופנה.
לואיק לייק מארק
מלבד סינייה שנאל ו"מארק ג'ייקבוס & לואי ויטון" (שגרם לג'ייקבוס לבכות, מספר פריז'אן, כשלפתע הבין כמה משמעותי בחייו העוזר האישי שלו) יצר פריז'אן בשנתיים האחרונות את הסדרה "היום שלפני", בה ליווה את בתי האופנה של סוניה ריקל, ז'אן פול גוטייה, פרואנזה סקולר ופנדי, ב-36 השעות הגורליות שלפני תצוגת הקולקציה. "זה מילייה של דרמה קווינז" מסביר פריז'אן "ולפני התצוגה מגיע שיא הלחץ והכל מתפרץ. בגלל שצילמתי לא מעט מהם, הם כבר מכירים אותי. הם למדו לבטוח בי כי עשיתי דברים דומים עם מארק ג'ייקובס וקארל לגרפלד. שהם... חללית האם של כל הדרמה קווינז". (במבטא צרפתי זה נשמע חמוד) העונה הבאה לא אחרה לבוא והערוצים ארטה וסאנדנס צ'אנל הזמינו אותו לתעד את אלכסנדר וונג, דיאן פון פירסטנברג, דונטלה ורסאצ'ה, ניני ריצ'י, ג'רמי סקוט, נרסיסו רודריגז. עד שכל הפרקים האלו יגיעו אלינו (הם משודרים בימי םאלו - והנה הטריילרים מסנדאנס) נזכיר שאפשר עוד לצפות בפרק על סוניה ריקל ב - ynet.
חזרה לפריס: בתערוכה "הגברים על פי לואיק פריז'אן" (והוא עצמו מגחך על השם הפומפוזי אגב מריחת ריבה על בריוש העסיסי) הוא התבקש להציג את הגרסא שלו על הזהות המורכבת של הגבר העכשווי, זה שנולד אחרי המטרוסקסואל העייף. גבר, שלדעת פריז'אן, צריך להיות אלגנט אבל להשאר מחוספס, גראנג'י ומוקפד. בקיצור: גרסונייר.
התערוכה מחולקת לשישה חדרי הקרנה המחוברים בשני שולחנות עגולים עליהם מונחים ברישול מוקפד ספרים, סרטים ואוכל (ממיטב התוצרת של לה בון מרשה: ספרים של נורמן מיילר עם מרשמלו פלאף וחמאת בוטנים, קערת ארטישוקים, הביוגרפיה של צר'ציל, תה שחור, אלבומים של וולטר פייפר, ברוס דווידסון ורבים אחרים). בחדר ההקרנה הראשון מוצג הסרט (הצרפתי-איטלקי) "לה גרסון" (או באיטלקית: לה נוטה בראבה) בבימויו של מאורו בולוניני, על פי תסריט של פזוליני. הסרט, המתאר את החברה הבורגנית באיטליה בשנות החמישים, מלווה קבוצה של בני טובים, עם סטייל מדהים וכל כך עכשווי, מתלהב פריז'אן, המזכיר באופן מדהים את הרוח הפרפית-אירופית שניתן למצוא היום בכל פינה בעיר.
סצנה מהסרט, אמנם באיטלקית, אבל מי צריך מילים אם יש מכוניות, מכות, בחורות ודירת רווקים
בשלושה חדרי הקרנה נוספים מציג פריז'אן את סרטיו המתעדים את הנעשה מאחורי הקלעים של תצוגות הגברים בדיור הום, לאנוון ודריס ואן נוטן. בחדר החמישי מוקרנים ברצף סרטונים בהם מראיין פריז'אן גברים שזה עתה נעורו משנתם, ובאינטימיות ישנונית, כשהם יושבים במיטתם, הם נפתחים ומספרים על חייהם. בחדר החמישי מתחלפים במהירות פרצופיהם של עשרות בחורים צעירים המתאחדים למין אבטיפוס אחד. בחדר האחרון הציב פריז'אן שלושה מסכים ובהם גבר מתפשט, מתלבש וחוזר חלילה, בבגדי הקולציה האחרונה אותם אפשר להשיג בלה בון מרשה (כן, זהו פרויקט מסחרי, גם את המרשמלו אפשר להשיג לא רחוק משם).
לבש ופשט
אם לא דרך אמזון או ynet הרשת, כאמור, מלאה בסרטים של פריז'אן ומי שרוצה עוד קצת זמן איכות עם לואיק הנה הראיון בסגנון שערך עימו איתי יעקב לפני 3 חודשים. (ותודה איתי על חיבור גרסוניירי מוצלח).
* * *
כשאחד העיתונאים בביקורת על הסרט "סינייה שנאל" קרא לו: "מרדני ומבדר" החליט פריז'אן לגנוב את השם ולקרוא כך לחברת ההפקה החדשה שלו. כמורד ומבדר אפשר לשבת עימו שעות ולשמוע פנינים מעולם האופנה, שגם אם יכחיש או לא ירצה, הוא כבר חלק משמעותי ממנו. את הערב הקודם התחיל פריז'אן עם קארין רויטפלד שהסתובבה בחוצות העיר לכבוד הפאשן נייט אאוט הפריסאי. רויטפלד, הוא מספר, הפכה לכוכבת פופ קלאסית עם מעריצים צעירים המלווים כל אירוע ציבורי בו היא נמצאת. אם תוסיפו לזה ארבע שעות של שמפניה חינם, העסק, כפי שתועד במצלמתו של פריז'אן, הופך לקצת מסוכן. בחצי השני של הערב נתקע פריז'אן במשך שעה בחדר סגור עם קארל לגרפלד ובאפטיסט ("אנחנו קוראים לו ההוא שמדבר בלי פילטר") הזדמנות קלאסית לשליפת מצלמה כדי לשמוע מהקייזר קיטורים על איב סאן לורן, ביקורות על ספרים חדשים ואנקדוטה על 2 הקוטוריירים הסטרייטים היחידים בהיסטוריה של האופנה: הרבה לז'ה ו….קוקו שאנל.
אחרי אי אלו בריושים וסיפורי גרסונייר (על הבלוג הצנוע והקוראים הנאמנים), נחתמה פגישה מוצלחת (פרטים נקווה בהמשך) אז הציע פריז'אן להציג לקוראים את חנות בגדי הגברים האהובה עליו בפריס. הליכה לא רחוקה ממש, בשמש הסתיו המלטפת, הביאה את השניים לסמטה קסומה ויוקרתית (25 Rue Royale) ולחנות הבגדים slowear.
קבוצת slowear האיטלקית, הוקמה ב-1951, עם התמחות בעיצוב וייצור מדים, מבדים איכותיים המחזיקים מעמד לאורך זמן. את עיקר התהילה קטפו זוגות המכנסיים, שנמכרים היום תחת השם incotex ליפנים, המגיעים עם עיניים נוצצות לפריס, במיוחד עבורן. במהלך השנים רכשה הקבוצה את חברת המעילים montedoro, את יצרנית הצמר zanone ואת חברת חולצות היוקרה glanshirt והפכה למותג החם של עולם האופנה עם קבוצת מעריצים הולכת וגדלה.
גם את הפאלה-רויאל, כמו את המארה, אין באמת צורך להציג, כשהוא מסומן היטב במפה של תייר ראשוני ופרנקופיל חובב. הארמון המלכותי מציע לכם את הסיבוב המוכר הנעים בגלריות המוגנות והיפות (ויורד פה גשם) בעלות השיק הנצחי.
לומר שלום למוכרים עטורי הפפיונים בחנות של פייר הארדי, להשתחוות בקריצה לפסל של ריק אוונס הבוחן את הקונים בחנותו, למדוד עוד ועוד קרדיגנים במארק ג'ייקובס ולפתח שיחה על יחסי שטוקהולם - תל אביב עם המוכרים המצודדים של אקנה. שני השוודים החביבים מספרים על הקוקלציה הנוכחית שעוצבה בהשראת אמיליה אירהארט, הטייסת הראשונה שחצתה את האטלנטי ומוכנים להיות השגרירים הראשונים של אקנה בתל אביב.
לא נורא לראות קיצונה סגור. יש עוד אחת ממול
בפסז'ים בין הפאלה רויאל לרחוב רישלייה לא כדאי לפספס את שתי החנויות האלגנטיות של קיצונה, השועל היפני (52 Rue Richelieu), שאותו הגרסונייר אוהב לאהוב. קיצונה בעונה הזו מציגים קולקציה צרפ-פרפית להפליא וצבעו של הקרדיגן הצהוב מזכיר את החרדל על האנטרקוט במסעדה שממול. לכיוון האופרה יש גם את מרג'יאלה (23 rue de Montpensier) ויוניקלו (17 Avenue de l'Opéra) והגרסונייר אוהב להגשים חלום שנקרא רפאטו לבן (22 Rue de la Paix).
מתנה מעט מוזרה אבל מרעננת בחנות אאסופ החדשה
חנות הדגל החדשה של אאסופ בסנט הונורה (256 rue St-Honoré) תעזור לכם לפתוח את הסיור ברחוב השיקי עם עור ידיים מעוסה ביסודיות ואחרי שרכשתם את שלל המוצרים המפתים של קוסמטיקה אוסטרלית במיטבה. כך אפשר להדס בקלילות בין תיקי גויאר מהפנטים, חליפות סייף של לאנוון, כאב הראש בקולט והאקלקטיות של ל'אקלרר (שפתחו גם מסעדה, חנות ובר בחלל החדש ליד מלון קריון).
ביקור במכונת הזמן של ברוקס ברדרס פריס (372 Rue St. Honore) שבה המוכר השרמנטי מסביר לגרסונייר, בצרפתית עם מבטא איטלקי כבד, על הקולקציה המיוחדת שעיצב עבורם תום בראון, והכל בהשראה של הסדרה המצליחה מדה מן. מדה מן, עם דון ובטי, מדה מן.
גיחה קטנה מהרחוב תאפשר ביקור בשוק סנט הונורה (Marché St.-Honoré) - שם שוכנות שלוש חנוית מארק ג'ייקובס (שמוכרות טראש לא ברור) לצד חנות ניחוחות סגלגלה ומהפנטת של קום דה גרסון.
אחת ההפתעות הקסומות באיזור התגלו בזכות לואיק פריז'אן, שביקש להראות לגרסונייר את החנות האהובה עליו בפריס. היה זה אחרי ארוחת בוקר צרפתית כבדה בלה דורה (16 Rue Royale) שפריז'אן חצה את הכביש לסמטה יפהפיה העונה לשם Le Village Royal ולחנות הנקראת slowear.
אבל זה כבר יחכה לפוסט סיכום, au revoir פריס. גוד מורנינג לונדון.
הגרסונייר מצא תיק לארוז בו כמה חפצים ולצאת לוויקאנד אורבני עם סיכוי לממטרים פזורים. תיק ה- TOTE, מהקולקצייה החדשה של לאנוון, מגיע בצבעי הסוואה וניתן כבר לרכוש אותו ברשת. הגרסונייר ששאל פה בעבר: איזה תיק אני? מתחיל להבין את התשובה. לפחות לחורף הקרוב.
הגרסונייר תוהה אם לא הגיע הזמן לדבר על הקמפיין החדש של לאנוון לסתיו 2010, שצולם על ידי זוג הצלמים אינז וינו, אבל לא יודע מאיפה להתחיל. מהחולצה המפוסלת והפפיון הגדול או מהכפפות, שחתוכות בדיוק במקום הנכון? מהיציבה המתגרה או מהרטט בפנים? אולי זה בכלל קשור לתיק.
ואגב הרטט: הוא גם הופיע בקמפיין - הראשון אי פעם - של ראף סימונס מהחורף שעבר.
"Rock" הוא שם הפקת האופנה מכושפת במונוכרומיותה, המופיע בגליון האחרון של AnOther Man. הצלם בן תומס והסטייליסט רובי ספנסר הוציאו את תומס פנפאונד, דוגמן הבית, מהסטודיו החם אל הטבע הקר, המחוספס והנוקשה. כל הפריטים נלקחו מהקולקציות האחרונות של בתי האופנה השונים, כשהכוונה היא למצוא את מכנה המשותף הסגרירי ביותר, רגע לפני האביב. (מצטער אם הגרסונייר במצב רוח אפרפר. מי שרוצה פרחים שילך ליערה)
הגרסונייר שב מתצוגת הנשים של לאנוון, וכל מה שהוא יכול להגיד (כי יש יופי שאי אפשר לנסח במילים) הוא "ואוו". לקוראים המסורים ולגרסוניירים בארץ הקודש - הנה דרישת שלום קטנה.
רשומות
