מועדון הג'נטלמנים – הטור החמישי

שבוע לא קל עבר על הגרסוניירים, באשר הם. הטור החמישי של מועדון הג'נטלמנים בגלריה היה מיועד להתרכז בתיקים ומה שבתוכם, אך האירועים המזעזעים גרמו לגרסוניירים להבין שלא על התיק לבדו. הם לקחו צעד אחד אחורה כדי לבחון בצורה קצת יותר רחבה את הקשר בין המרחב הפרטי לציבורי, בין המנומס לוולגרי, ובין תיק של צרות לתיק של נחמה.

הג'נטלמנים, ששהו בנכר לא מעט וחיו בין עמים זרים, זוכרים בערגה לא רק את מנהגי הלבוש והנימוס שם, אלא גם את השמירה הקנאית על המרחב הציבורי, הלא הוא זירת החיים שמתחילה במקום שבו נגמר הבית. בשבוע כזה, שבו גבולות הפרטי והציבורי נפרצו בברוטליות בלתי נתפשת, יושבים הג'נטלמנים וחושבים איך אפשר בכלל לדבר על נימוסים והליכות, כשערכים בסיסיים כמו כבוד לחיי אנוש והכרה בשייכותו של כל אחד למרחב הציבורי נרמסים.
מצד שני, הג'נטלמנים חושבים ששרטוט המרחב הציבורי והגינונים הקשורים בו יכול לתרום להפיכתו של העולם הזה למקום שקצת יותר טוב לחיות בו. אמנם אף אחד לא מת מזה שטרקו לו דלת בפרצוף, אבל ההכרה שיש עוד אנשים מסביבנו, שבעולם שבחוץ חיה קהילה של אנשים שקיומה מושתת על כבוד וסובלנות, יכולה לכונן חברה בטוחה ומתורבתת יותר מזו שקיימת כרגע מעבר למפתן הדלת.

במגזין "ויירד" פורסמה החודש כתבה בשם "כללים חדשים לג'נטלמן הדיגיטלי". במאמר ארוך ומפורט סוקרים עורכי המגזין את העידן החדש, שבו המרחב הציבורי הוא מושג מסועף ומורכב שמתייחס גם למרחב הווירטואלי ולישויות החדשות שאיתן מתמודדים אנשים במרחב הפיסי המקיף אותם: טלפונים סלולריים, הודעות טקסט, טוויטר, פייסבוק, צ'אטים. המרחב הפיסי החדש מורכב מצלצולים, הודעות, ביפים, מצלמות ושאר הפרעות שלא הכרנו בעבר.
במרכז סט הכללים החדש הזה פרסמו עורכי המגזין הגדרות למרחב האישי, שתופס מקום גדול יותר מגודלו הפיסי של אדם. לטענתם, המרחב האישי שינה את גבולותיו, והוא מכיל עכשיו הרבה יותר מזה הקודם. קחו למשל את הטלפון הסלולרי: הבהוב מסכים, צלצולים ממינים שונים, ווליומים פורצי אוזניות, הודעות טקסט מזמזמות - הג'נטלמנים חושבים גם הם שצריך לשים לכל זה קץ. אין צורך לצעוק לתוך הנייד או לדבר בספיקר כשמסביבך אנשים. אפשר פשוט להחזיק את המכשיר במקביל לעצמות הלחיים ולדבר בנחת; הודעות במהלך סרט? אסור בתכלית האיסור (צגי ניידים מוארים נראים גם ממרחק של 15 מטר; ראו הוזהרתם). רינגטונים? אין שום סיבה שהסימפוניה הבלתי גמורה תהדהד בשעה שאתה יושב וממתין לרופא שלך. הגיע הזמן להבין שגם למרחב הציבורי הישראלי, שהוא בין הצפופים בעולם, מגיע ליהנות מקצת אוויר לנשימה.

תמונה מתוך: הסרטוריאליסט

ובכלל, עם כל הגאדג'טים שנוספו לחיינו, אולי זה הרגע לענות לשאלה הפרוזאית: איפה, לעזאזל, שמים אותם? ובכן, קודם כל, איפה לא: בכיסים. אין מראה יותר מגוחך וסר טעם מכיסים מנופחים שדחוסים עד אפס מקום. מגיע הרגע שבו גבר בוגר שואל את עצמו: איזה תיק אני? תיק מסמכים מעור או תיק בד שנתלה על הכתף ברישול מוקפד, תיק TOTE עם מקום למחשב נייד או תיק גב של פעם? קצרה היריעה העברית מלתאר את סוגי התיקים שיש. אבל בכל זאת חשוב להחזיק שניים-שלושה תיקים ולהשתמש בהם על פי האירוע, השעה, השנה, המיקום והסביבה.

1670 היא שנה חשובה להבנת התפתחות מערכת היחסים בין הגבר לתיקו. עד אותה שנה נהגו הגברים לשאת תיקי עור דמויי מעטפת מכתבים גדולה ובהם מסמכים חשובים, חשבוניות עץ, ופאוץ' לטבק (או קופסת הרחה לריענון). אבל באותה השנה החלו חייטי האריסטוקרטים לייצר לראשונה מכנסיים בעלי כיסים פנימיים עמוקים (שלא במפתיע נקראו אז "Bagges"), שהחליפו לראשונה את המעטפה הנודדת. באותה התקופה גם החלה להופיע לראשונה מה שאנו מכנים כיום "חליפת העסקים הגברית", והכיסים נדדו בהדרגה גם למעילים ולז'קטים, כאלמנט פונקציונלי ולא פחות דקורטיווי (עם שעונים מחוברים לשרשרת ומטפחות משי המציצות מכל חור).
הכיסים הוחלפו עם השנים בתיקים שגדלו וקטנו על פי רוח הזמן, והיום תעשיית התיקים לגבר היא ללא ספק מהמתפתחות בעולם האופנה. לא חייבים להיות דייוויד בקהאם או ג'ייק ג'ילנהול (שני תיקאים מכובדים) כדי לזרוק על הכתף או לאחוז בכף היד תיק שיכיל את כל מה שלא נכנס לכיס (בכוח): טלפון נייד, צרור מפתחות, ארנק, כסף קטן, פנקס רשימות, יומן, מגזין, מצלמה, מחשב ועוד.

באותה תקופת מגורים בנכר פיתחו הג'נטלמנים חוש סטייל מקומי: לאמריקאי היה ג'ק ספייד, מותג התיקים הגברי מבית קייט ספייד, מעין גרסה משודרגת של תיק המסנג'ר שעד אז נהגו להתהדר בו רק שליחי Fedex לדאונטאון מנהטן. האירופאי עקב בדריכות אחרי האחים פרייטג מציריך שהושפעו גם הם ממשימות השליחים, ויצרו תיקים חסינים לגשם מברזנט צבעוני ושאריות ממוחזרות של כיסוי משאיות. כבד על הכתף - טוב לסביבה.

תיקי הגרסוניירים עם פרוץ המילניום: ג'ק ספייד ופרייטג

הג'נטלמנים, שמרגישים כאילו היו דור בין-תיקי, זוכרים שכשהיו ילדים, היו הולכים לבית הספר עם ילקוטי עור עדינים בעבודת יד וחוזרים הביתה לשחק במזוודת הג'יימס-בונד של אביהם, שנפתחה בקול נקישה מרשים. אבל הילקוט המיתולוגי הוחלף בתיקי קל-גב, שפינו מקום לג'אנספורט ומשם לטרולי של היום. אבל הטראומה הגדולה מכולן (יותר אפילו מתיקי הניילון) קשורה לפאוץ' המיתולוגי, אותה זוועה אבולוציונית שהתחילה לא רע בשנות ה-70 עם תיקי עור קטנים, ונגמרה באסון אסתטי שנכרך על המותן. לא משנה אם יש עליו קופיף תלוי או אם מרטין מרג'יאלה עיצב אותו (והוא עשה זאת לפני כמה שנים), הזוועה, עם כל הכבוד לגאון האופנה, לא חלפה.

אבל למה לרוץ רחוק כששלל חנויות ומותגים מציעים היום תשובה נוחה לכל כיס? חברת איסטפק כבר שיתפה פעולה עם ריק אוונס וראף סימונס, דיור וגוצ'י ממשיכים במסורת ומציעים תיקי עור משובחים ויקרים, חברות קלאסיות כמו באלי ולואי ויטון מציעות לא מעט פרפראזות על תיקים קלאסיים, ויש כמובן עוד מאות סוגים אחרים במגוון צבעים ושלל בדים וטקסטורות.
כי, כאמור, המרחב הציבורי הוא מקום גדול ומגוון, שבו לכל אחד יש אופציה להרכיב את הסטייל, הלוק והדימוי שהוא רוצה להעניק לעצמו. את זה לא ניקח מאף אחד.

תיקים של: מארק ג'ייקובס, ברלוטי, פרד פרי