יום חמישי, 30 ביוני 2011

גברים מלאי סטטסון

האם אין תאריך מתאים מתחילת יולי לקבל את הסנוניות הראשונות של הקמפיינים של הסתיו? הגרסוניירים מורידים את הכובע בפני אחד הצילומים היפהפיים שראו בזמן האחרון, ושמים כובע חדש - את כובע הסטטסון - כמחווה לקמפיין החורפי של לאנוון שצילם סטיבן מייזל.

"באופנה", אמר מעצב הקו לגברים, לוקאס אוסינדריוור, "אתה רוצה להדגיש את האישיות ולהבליט את הפנים. זה הכי חשוב - לא הבגדים עצמם - אלא הגבר שלבוש אותם". ואילו אלבז הוסיף, שהקולקציה החורפית ניסתה להראות ש"מודרניות אינה תמיד חייבת להיות קרה וקשה, אלא גם פואטית. לגברים, פחות חשוב האימג', אלא יותר הסיפור של התשוקה והרגשות".

יום שבת, 25 ביוני 2011

שרבט לי חליפה

דריס ון נוטן, אביב קיץ, 2012
המאייר חביב הגרסוניירים, ריצ'רד היינס, נשלח על ידי T Magazine של ה"ניו יורק טיימס" לסקר את יריד האופנה בפירנצה ואת שבועות האופנה במילאנו ובפריז. מי שעוקב אחרי בלוגו הנהדר What I Saw Today יזהה מיד את טביעת ידו הבטוחה והמדוייקת של היינס ואת יכולתו להעביר הבעה וסטייל באיורי אופנה.

אנג'לו פלאקבנטו
מיסטר מורטהברך מכופפת במידה הנכונה
החבורה של ברונו קוצ'ינלי

יום שישי, 24 ביוני 2011

וויקנד מן

הוא כבר היה כאן גרסונייר שבועי בעבר, אבל אנדי ספייד - שמציג את הבית שלו בהמפטונס באתר NOWNESS - מצדיק פוסט לשבת. גם למי שהבית היחיד שיש לו בכל סופשבוע הוא רק זה שבלב.

Andy Spade's Hamptons Manorfrom Alison Chernick on Nowness.com.

בכל מקרה, אם אתם אורזים לוויקנד, ג'וניה וואטאנבה הכין לקיץ הבא כמה לוקים מעניינים לבית בקאנטרי סייד. הכי רחוק משבוע התצוגות בפריז.

תמונות thefashionisto.com


יום חמישי, 23 ביוני 2011

ההתחלה

אפשר לקרוא את ההיסטוריה של האופנה הגברית דרך הגיבורים שלה, גרסוניירים של כבוד כמו שון קונרי או סטיב מקווין, ואפשר לקרוא אותה דרך פריטי המפתח שבארון שלה, לעקוב אחרי קלאסיקות גבריות כמו מעיל הטרנץ', מכסני הג'ינס או משקפי הטייסים. זה בדיוק מה שהספר החדש, Icons of Men’s Style מאת דיוויד סימס, מנסה לעשות.

האייקונים של סימס הם בגדים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהלבוש הגברי, מכובעי פנמה ועד הטוקסידו. הוא משרטט את ההיסטוריה שלהם, את הפריט הראשון או את העדות הויזואלית הראשונה שהפכה אותם לקלאסיקה, ומדגים בעזרת האנשים, האימג'ים ותחנות התרבות הפופולרית האחרות שעשו את הפריטים למה שהם.





יום רביעי, 22 ביוני 2011

מסלול הסייף

הגרסוניירים נהנים בכל פעם להזכר, בזכות "גמה בלו" - הקו שמעצב תום בראון למונקלר, באיכויות הנשכחות של המושג (הנודע לשמצה במחוזותינו) "ספורט אלגנט". הפעם בחר בראון להתמקד בענף ספורט שיקי במיוחד וברא נבחרת סיף מרשימה, שפסעה על המסלול במילאנו כשברקע המארש המפורסם ממלחמת הכוכבים.

יום שני, 20 ביוני 2011

עור בקצה האפלה

אפשר אולי להאשים את ליקוי הירח שהתרחש באמצע שבוע שעבר, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שתחילתו של שבוע האופנה במילאנו לאביב קיץ 2012 מבשר על זמנים קודרים. ימי הקיץ עם הצבעים הבוהקים של העונה יתחלפו לימים אפלים יותר, כשהבזקי צבע עזים מפלחים את המבט, ובמקום דוגמנים באופנת קרוז נינוחה צועדים להם אבירים אפלים נכונים אלי קרב.

מלמעלה: ז'יל סנדר, קלווין קליין, ניל בארט

העולם על פי ראף בז'יל סנדר, למשל, היה צבוע בחושך על פי תהום אלמלא הארנקים הבוהקים או הדפסי הנחש שזהרו מדי פעם (ונוספו לוויש-ליסט מיד). זוקלי המשיך לעשות ניסיונות במעבדה של קלווין קליין, כשהשחור שלו היה שחור מאוד, ומעצבים אחרים, מתומאס מייר בבית בוטגה ונטה ועד ניל בארט שלחו אופטימיות זהירה מלאה בהרבה עננים שהשחירו את השמיים. קיץ 2011 רק התחיל, והגרסוניירים כבר מודאגים מקיץ 2012.
האביר האפל, ראף (תמונות מ-GQ)

יום ראשון, 19 ביוני 2011

מה שאבות רוצים

יום האב, שחל היום בעולם המערבי, נדמה כעוד יום שרירותי שנקבע כדי להגדיל את המכירות של ארנקים מעור או בקבוקי אפטרשייב באמריקה, למרות העובדה שהגרסוניירים מחבבים את העיסוק האדיפלי-אבהי, לפחות מבחינת סטייל.
מגזין everyguy מציג את ההבדלים בין המתנות שבנים מביאים ובין מה שאבות באמת רוצים, או כפי שנוסח בטבלה, "איך להיות בן טוב":


יום חמישי, 16 ביוני 2011

מסגנון תצא תורה

את דפיקות הלב שליוו את הגרסונייר כשצלצל בפעמון שעליו היה כתוב בפשטות "אובריין" קשה היה לשמוע בכתבה שפורסמה בשלישי בעיתון הארץ, אבל מי שירצה להתאמץ ולקרוא טקסט ארוך מהגיל בדירת הרווקים הזו, יוכל לחוש בחגיגיות הפגישה עם איש הסטייל ומהמעמד המרגש.
בכל מקרה, נעים להכיר, מר גלן אובריין בראיון מיוחד לכבוד ספרו החדש.

גלן אובריין הוא הדוגמה המושלמת לדמות הג'נטלמן שעליה הוא כותב. הוא פותח את דלת דירתו שברחוב בונד בניו יורק כשהוא לבוש במכנסי ג'ינס משופשפים משנים של שימוש, חולצה מכופתרת וז'קט קיץ קליל שממחטה מציצה מכיסו. שערות השיבה שלראשו, סימן ההיכר שלו, מסופרות במידה הנכונה, והזיפים שמעטרים את פניו משווים להם ארשת של מודעות מהולה באגביות.

בראיון עמו, שמתקיים בסלון העמוס בספרים, חפצי אמנות וציורים מקוריים של מיטב האמנים הניו-יורקים שהיו חלק מהמילייה החברתי שלו לאורך השנים (וורהול, ז'אן מישל בסקיאט וריצ'ארד פרינס, בין השאר), הוא מתגלה גם כאדם מצחיק, מדוייק וקשוב. "תמיד אהבתי בגדים", הוא מספר, "ראיתי סרטים ישנים עם קרי גרנט ולמדתי מהם. כשהגעתי לניו יורק התחלתי להסתובב ב'פאקטורי', שם העשרתי את הידע שלי וצברתי ניסיון".


ספרו החדש של אובריין, "How to be a Man" ("איך להיות גבר"), שיצא לאור בארצות הברית לפני כחודשיים, הוא הרבה יותר מספר עצות רגיל. הוא מציג כללים, עצות וטיפים לגבר העכשווי, ומנסח מניפסט כולל תחת כותרת המשנה, "המדריך לסגנון והתנהגות של הג'נטלמן המודרני". למעשה, הספר הוא כמעט פילוסופי מעין קינה על הגבריות החדשה, שהיא לדברי המחבר חד-ממדית, והתעקשות להעשירה, לשנותה ולהשיב לה מעט מההדר שהיה לה בתקופות היסטוריות אחרות.
לא לחינם פונה אובריין בספרו לתקופת הרנסנס, שם, הוא כותב, "גבר היה גדול כי הוא מיצה את כל העושר של המין האנושי....היום אין אנשי רנסנס בגלל שאין רנסנס. או שזה ההיפך"?

אובריין, מצדו, עושה כל שביכולתו כדי לייצג את הג'נטלמן הרנסנסי הזה. הוא נחשב לאוטוריטה בכל מה שקשור לסטייל ולכללי התנהגות בארצות הברית ובחלקים רבים מאירופה (הוא מככב ברשימות הגברים המתלבשים הטובים במגזינים תדיר). הוא נולד בקליבלנד שבאוהיו, והגיע לניו יורק ב1970, כשהיה בן 23, כדי ללמוד קולנוע באוניברסיטת קולומביה. באותה תקופה הצטרף למגזין "אינטרוויו" של אנדי וורהול כעורך משנה, וכעבור שנה התמנה לעורך הראשי והארט-דירקטור של המגזין.
"למדתי מוורהול המון", הוא מספר. "לא רק על אמנות אלא גם על איך לעבוד, וקצת גם על איך לחיות. הוא היה אחד האנשים שעבדו הכי קשה שפגשתי מעודי, והוא השקיע את מיטב מאמציו בכל דבר שעשה, מהאמנות שלו ועד הפרסומות שעבד עליהן או הסרטים שלו".

רשימת המקומות שבהם ליטש אובריאן את סגנונו הייחודי כוללת בין היתר את מגזין המוסיקה "רולינג סטון", אליו הצטרף ככתב אחרי שעזב את "אינטרוויו" ב1974, את להקת הרוק "Konelrad" שהקים בשנות ה80 ("הלהקה הסוציאליסטית-ריאליסטית הראשונה" הוא אומר), ואת תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "s TV Party'brien'Glenn O", שהפיק והנחה בערוץ הכבלים הציבורי של ניו יורק בשנים 1978-1982, שבה התארחו אמנים כמו דבי הארי, פתי סמית וקלאוס נומי.



בתחילת שנות ה80 גם הפיק וכתב את הסרט "דאונטאון 81" בכיכובו של האמן ז'אן מישל בסקיאט, סרט שנקלע לקשיים, יצא לאקרנים רק שנים אחר כך וזכה להצלחה. בשנות ה90 ערך וכתב עם מדונה את ספרה "SEX", והיה שותף לקמפיינים של קלווין קליין (בהם אלה בהשתתפותם של מארקי מארק וקייט מוס) ושל מותגי אופנה אחרים. כיום הוא כותב טור עצות בנושאי סטייל והתנהגות במגזין "GQ" בשם "Style guy", ויש לו טור פופולרי בשם "גלן הגדול" המתפרסם ב"ואניטי פייר" האיטלקי.

טור העצות שלו, שאותו החל לכתוב ב1992, נולד כשעורך במגזין "Details" הציע לו לכתוב על סטייל. "הוא אמר לי, למה שלא תכתוב טור בשם 'Your Gay Friend', והסכמתי, למרות שאני בכלל סטרייט".


ספרו החדש של אובריין אמור היה להיות מקבץ של טוריו, אך התגלגל למשהו אחר, שונה מעט מספרי הדרכה רגילים. "היה לי טור קבוע שמשך הרבה קוראים, וחשבתי שאולי צריך לקבץ את הטורים לספר הדרכה. אבל במהלך כתיבת הספר גיליתי שאני יכול לנצל את המדיום למשהו גדול מזה", הוא מספר. "זה בעצם ספר פילוסופיה שמתחזה לספר עצות שמתחזה לספר הומוריסטי".
מאחורי כל אלה מתגלה תפיסת עולם מוצקה על האופן שבו גברים צריכים לממש את הפוטנציאל שלהם, להיות אנשים רחבי אופקים, להתלבש היטב ולגלות צדדים רבים באישיות שלהם, שהפכה, לדברי אובריין, חד-ממדית ומשעממת בעשורים האחרונים. "הרבה גברים נראים מטופשים", הוא אומר, "וזה תהליך שהתרחש בשני הדורות האחרונים באמריקה, שידעה שנים יפות בכל מה שקשור בסטייל גברי. פעם גברים ידעו איך להיראות, אני זוכר שכילדים היו לנו סטנדרטים בקשר לבגדים שלבשנו, היה לנו כבוד למקומות ולאירועים שהלכנו אליהם. אני מסתכל על הילדות שלי ועל שנות ההתבגרות בסיקסטיז, ואני רואה שנים מלאות בתרבות ובסטייל. האופנה הגברית היתה בשיאה, בגדים היו פשוטים ויפים ולא פורמליים. בכלל",הוא מוסיף, "נדמה לי שאת הבגדים שלבשתי כשהייתי נער, הייתי
יכול גם ללבוש היום. זו היתה תקופת הזהב של הסגנון הגברי".
היום גברים מתלבשים בשמרנות והם חסרי מודעות להקשר שבו הם נמצאים. "הם תמיד לובשים אותו דבר, בלי קשר לאירוע. בשעה שהבחורה לובשת שמלה ונועלת נעלי עקב, הדייט שלה מגיע במכנסי ג'ינס משופשפים וסניקרס, ואין ביניהם קשר סגנוני בכלל". כשהוא נשאל מתי התרחשה ההידרדרות הסגנונית הזו, מצביע אובריין על שנות ה80 וה90 כנקודת השבר. "זה קרה כשהורים העלימו עין מהאופן שבו הילדים שלהם התלבשו, כשתרבות מכנסי הג'ינס וחולצות הטי השתלטה על כל חלקה טובה. הילדים לבשו את אותם הבגדים עד שגדלו ואז הלכו לקולג', שם לבשו מכנסי ג'ינס וסניקרס דומים, ואז הגיעו לחיים האמיתיים, לסביבת העבודה, ונותרו אבודים בכל מה שקשור לסגנון וסטייל".
זו הסיבה שאובריין החליט, בין השאר, להקדיש את ספרו לכל הקשור בסגנון אישי ובהליכות. "אני חושב שבשנים האחרונות יש שינוי עצום בכל מה שקשור לאופנת גברים. אופנת הקז'ואל התפתחה והתעשרה, אנשים רוצים להתלבש באופן אינדיבידואלי, ויש רוח חדשה שמבקשת לשבור את הקונפורמיסטיות, לא רק הסגנונית אלא גם המחשבתית. היום כבר אי אפשר להבדיל בין הומואים לסטרייטים חוץ מבמיטה", הוא מסכם, "והתרבות הסטרייטית מתחילה לסגור את הפער".


כשמסתכלים על אובריין מבינים על מה הוא מדבר. הוא מצליח לשלב בין קסם אישי לטביעת יד ייחודית ועדיין לשמור על איפוק אופנתי, שמשרה נועם ואלגנטיות ויזואלית. "אופנה יכולה להיות כוח מדכא", הוא מעיר, "אבל סטייל זה משהו אחר. סטייל הוא מסוג הדברים שאנשים יכולים לפתח ואף פעם לא לשכוח, זו מעין טביעת אצבע שמסמנת אותנו כאינדיבידואלים, מעין חותמת ויזואלית והתנהגותית. ובכלל", הוא מוסיף, "צריך לחגוג אותה. כי זה כיף גדול".
בפרק "איך לפתח סטייל אישי" הוא מצטט את אוליבר סאקס וכותב, "סטייל, מנקודת מבט נאורולוגית, הוא החלק העמוק ביותר ביישותו של אדם", וממשיך לתאר סגנון אישי כסוג של חתרנות, מלחמת-נגד בקונפורמיזם. "סטייל הוא מה שמבדיל אותך", הוא כותב, "זה חלק מלהיות מיוחד, אותנטי... הוא עומד בניגוד לאופנה, שכולה קשורה בלהיות חלק מהרוב, מהשייכות למשהו גדול יותר".בהמשך הוא מתאר סגנון אישי כסוג של תנועה, "זו תחושה ספונטנית, זה הדרך שבה את עושה את דרכך בעולם".
הספר, שמחולק לכמה פרקים, נוגע כמעט בכל מה שגבר מודרני צריך לדעת עליו: מה זו גבריות, איך להיות ג'נטלמן, איך להיות חייתי, על תספורות, על סטייל (החל באיך לא להיראות מטופש, דרך עניבות, חליפות, לבוש פורמלי ותחתונים וכלה בשאלה האם כדאי להיות אופנתי). בנוסף, מרחיב אובריין על כללי התנהגות (איך לתקשר, איך להילחם, איך לשתות ולעשן, איך לארח ואיך לאכול בחוץ), על תרבות וחברה (איך להיות מנומס, איך להיות חבר טוב), ופרק שלם על חוכמה שנוגע בעניינים כמו טעם, תהילה, זקנה ונצח.
"מה שאני מכוון אליו אינו רק נוסטלגיה לתקופות מהעבר", הוא מסביר, "אלא סוג של כמיהה לתרבות עשירה יותר, לאנשים רחבי אופקים, שיש להם ידע באמנות, בספורט, בפוליטיקה ובספרות, משהו שתרבות הריאליטי והסלבריטיז קצת השחיתה".
כשהוא נשאל על טעויות נפוצות של גברים כיום, הוא מתאר את הבעיה החמורה ביותר לדעתו: "גברים לא יודעים להתאים בגדים לגזרה שלהם. לרוב הם קונים בגדים שתמיד גדולים עליהם בכמה מידות ולא מחמיאים לגופם. השרוולים תמיד ארוכים מדי, המכנסיים לא באורך הנכון, והז'קט נופל על הכתפיים. זו אולי העצה הראשונה שאני יכול לתת לגברים, שימו לב לפרטים האלה, קנו בגדים שמתאימים לכם".
כשהוא נשאל בסוף הראיון איך זה להיות גבר, הוא צוחק מעט ומסכם: "זה די נפלא, אבל אני לא יכול להשוות את זה לשום דבר אחר, כי אני לא יודע איך זה להיות משהו אחר. תמיד הייתי גבר, ויש לי בן, ככה שזה הדבר היחיד שאני מכיר".

יום רביעי, 15 ביוני 2011

Self Pitti

השבוע נפתח בפירנצה יריד האופנה פיטי אימג’ן אומו. הגרסונייר עוקב בדריכות אחרי התצוגה המרכזית של סקוט סטרנברג מ"באנד אוף אאוטסיידרס", מנסה לעכל את הפרויקט המרתק VESTIRSI DA UOMO (שמופיע בתמונה מעל) ולנחש מי יזכה השנה בפרס המעצב המבטיח. לפני שנתיים היה זה המעצב הצעיר אומית בנאן שזכה בפרס הנחשק ורק השבוע הגיעה ההכרזה על מינויו למעצב הראשי של בית טרוסרדי. אפשר להתחיל לפתח ציפיות.


בינתיים, בעוד הגרסונייר מחכה שהציפיות מפירנצה יתממשו, חלקן כבר מסופקות על ידי טומי טון, שמראה לנו מי הם המוצגים האמיתיים ביריד האופנה.

יום ראשון, 12 ביוני 2011

רשימת קניות עונתית או: מה אפשר לקנות מבל וסו

1. ספרה של פטי סמית' על השנים הראשונות שלה בניו יורק, על הזוגיות והחברות האמיצה עם רוברט מייפלתורפ ועל הקשיים והלבטים כיוצרת מתחילה הוא המנון לעיר ניו יורק, לאופנה ולאנשים המדהימים שחיו אז, ואחד הספרים הכי מעוררי השראה שפגשנו בשנים האחרונות".
2. "ה boat shoes הצהובים הללו הם שילוב מנצח בין sperry, חברת הנעליים האמריקאית הוותיקה, לבין המעצב סקוט סטרנברג, מלך הטרנדיות הניו יורקית העכשווית, מבית היוצר של בנד אוף אאוטסיידרס.
3. כובע קש יפה הוא פריט חובה בקיץ. ובכלל, כובעים הם כבר לא קוריוז של רטרוסקסואלים, אלא חלק בלתי נפרד מהארון הגברי, בעיקר בחלק הזה של העולם.
4. צ'יפ מאנדיי הצליחו לשבור את הקשר ההדוק בין מכנסי ג'ינס טובים ואיכותיים לבין מחירים שערוריתיים. הג'ינס שלהם סקיני מספיק, כהה כמו שאנחנו אוהבים ובמחיר שמבקש לקנות עוד שניים.
5. כי איך אפשר לסרב לשוקולד שעשוי מפולי קקאו מהרפובליקה הדומיניקנית, עם שקדים קלויים בשמן זית ומלח ים, ארוזים בעטיפה יפהפיה מאת השוקולטיירים הכי מסוגננים בברוקלין -האחים מאסט.
6. ג'נטלמן אמיתי צריך to travel light אבל עם מזוודה רצינית. ואין מזוודה יותר ג'נטלמנית מסדרת הסנטאנרי של חברת גלובלטרוטר הבריטית. מזוודה ז'אטם איי לאב יו.
7. מכנסי הפשתן בצבע אדמה של המעצב אומית בנאן הם אולי הדבר שהכי קרוב אל הטבע בעיר. כשנרד איתם לחוף הים הם יהפכו למכנסי הסוואה מצוינים.
8. תיקי הגב חוזרים, אחרי שנים שתיקים לבנים הפכו להיות מעמסה על צד אחד של הגוף עם תיקי הצד או המסנג'ר. זה של דריס הוא יצירת מופת, עם השראה ברורה מתיקי טיולים ומחיר שמבקש סיור בהול לבנק המשכנתאות הקרוב למקום מגורינו.
9. ז'קט קיץ של אקנה: כי הלילות עדיין קרירים. כי אפשר ללבוש אותו עם שורטס. כי המראה הקליל של הז'קט הולך מצויין עם וודקה טוניק.
10. איזה כיף למצוא כרטיסי ברכה שווים בעיר. הגיע הזמן שגם כאן יהיה מבחר כזה, ושמישהו ימציא כבר מילה נורמלית בעברית לעולם שלם של נייר ומכתבים העונה למונח "stationary".

הגרסוניירים לא הסתפקו בשיתוף פעולה חמוד עם הבנות של בל & סו - אלא גם ביצעו הזמנה של כובע קש שהגיע בקופסה חננית, ארוז למשעי עם תיק בד מתנה.

יום שישי, 10 ביוני 2011

מועדון הג'נטלמנים - סטייל איטלקי

הקיץ שמתחיל לתת את אותותיו, שכבות הבגדים שמתחילות להצטמצם וחוסר הסבלנות להקדיש זמן רב לנושא הלבוש מותירים את הג'נטלמנים עם מעט מאוד מקורות השראה וגיבורי תרבות שיעזרו להם להתמודד עם הקשה שבעונות.
לא אחת דובר כאן על הג'נטלמן הבריטי, הדנדי, דמות מופלאה ומעוררת השראה, שהמראה והסגנון שלה קשורים למזג אוויר שונה מעט מזה שבאזורנו. גם השיק הצרפתי - שקשור בטבורו לאומה המתייחסת לתרבות כאל נכס לאומי ולשיקיות אלגנטית כאל דרך חיים - מתאים יותר לגני לוקסמבורג או לסנט אונורה ופחות לרחוב אלנבי המהביל לעת ערב. יש כמובן את ניו יורק, האחות הגדולה שבמערב והמקום האולטימטיבי לדנדי האורבני המובהק, אבל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות רחוקה עד מאוד מהאפשרויות המקומיות המצומצמות, ולכן על הפרובינציה לחפש השראה בקרבתה הגיאוגרפית.

סטפנו טונקי, עורך w מגזין
הג'נטלמנים מפנים את מבטם למקום רחוק-קרוב אחר, לקהילת גברים אלגנטית שחולקת את אותו הים, מדינה בעלת היסטוריה ג'נטלמנית (חצופה וכובשת) ולבוש מחוייט המושרש אצלה בד-נ-א, מקום שלא לחינם נקרא "ארץ המגף". בעקבות הרנסאנס הגברי המדובר בשנים האחרונות זוכה הדנדי האיטלקי לתחייה מחודשת, ולא מעט אנשי תרבות ואופנה, עיתונאים, צלמים ובלוגרים מנסים לרדת לשורש הנונשלט האלגנטי, האצילי אך מצ'ואיסטי, שיש לגבר האיטלקי להציע.

תמונה מאת: הסרטוריאליסט
בטור שפרסם באחרונה סקוט שומן, הצלם שעומד מאחורי הבלוג הפופולרי "הסרטוריאליסט", במגזין "ג'י-קיו" הבריטי, הסביר את הסיבה לחיבתו לסטייל איטלקי: "רבות דובר באחרונה על 'סגנון איטלקי'... החולצות הלא-מכופתרות, הנעלים הלא שרוכות והעניבות על סוודרים.... אבל כשמתבוננים ברשימה הזו, הדברים נראים כמעט כמו גימיק. זה לא מה שסטייל איטלקי הוא באמת... אנשים יכולים לקרוא לזה 'סגנון ללא מאמץ' או פשוט לטעון ש'האיטלקים האלה פשוט נולדים עם זה'.

תמונה מאת: הסרטוריאליסט
האמת היא הפוכה: אין שום דבר חסר מאמץ בסטייל או במראה האיטלקי. מה שניכרת היא ההשקעה של האיטלקים בקניית הבגדים, בהתאמתם לגזרתם אצל החייט ובלבישתם מדי בוקר. אבל מהרגע שבו הם לובשים את הבגד, הם לא חושבים עליו עד לרגע שבו הם צריכים להתפשט". לסיכום, הציע הצלם המפורסם, צריך להשקיע "חצי שעה נוספת בזמן קניית הבגדים, עוד חצי שעה אצל החייט שיעשה אותם מושלמים וחצי שעה אחרונה בבוקר בעת לבישתם".

תמונות מאת: הסרטוריאליסט
לפני שנכיר כמה ג'נטלמנים איטלקיים עכשווים (וברלוסקוני לא יהיה אחד מהם), כדאי להכיר את אחד הספרים שעיצבו אולי יותר מכל את דמותו של הג'נטלמן האיטלקי: "איש החצר" ("The Book of the Courtier").

סניורה קסטיליונה*
(*שמתם לב שהוא לובש משהו שמזכיר את הדש של דריס?)

בספר, שפירסם במאה ה-16 בלדסרה קסטיליונה, מתוארות המעלות המוסריות והחומריות של הגבר האידיאלי. בדומה לג'נטלמן הבריטי, הוא אמור לאחוז בלא מעט גינונים גבריים, לשמור על קור רוח, נימוסים והתנהגות נאותה. הוא צריך להיות אמיץ לב כלוחם ובעל גדלות רוח של משורר-אמן.
בספר גם טבע קסטיליונה את המונח "sprezzatura", אותו הגדיר כתכונה החשובה ביותר של איש החצר: באמצעות הספרצטורה הוא אמור להיות מודע לחלוטין לעצמו, לחוקי הסביבה ולרושם שהוא מייצר. עליו לשמור על ארשת פנים רגועה גם כשהוא מבצע משימה מורכבת, ולהתאמץ בלי להראות סימני עמלנות.
הספרצטורה עברה עם השנים גלגולים שונים, וכיום - בלי המטען המוסרי והערכי - היא אחד מסימני ההיכר המובהקים לסטייל איטלקי: מעין "רשלנות מחושבת", כמו שמתרגם את המונח מילון אוקספורד, שמתבטאת בכפתורי חולצה לא רכוסים, ז'קט שצווארונו מקופל למעלה או הליכה בנעליים לא שרוכות.

תמונה מאת: הסרטוריאליסט
בכל מקרה, לא מדובר בגימיק, אלא בהשקעה מתוכננת בסגנון אגבי - עמדה סגנונית שמתאפשרת רק עם דיוק והקשבה לפרטים הקטנים. כי כמו שאמר שומן, אם מקדישים מספיק זמן לקניה הנכונה של הבגדים, אם מתאימים אותם היטב לגוף ואם בטוחים במראה השלם לפני שיוצאים מהבית - רק אז אפשר ליצור ספרצטורה אמיתית.

סניורה די מונטזמבלו
אז הנה דוגמה ראשונה לספרצטורה מוצלחת: הכירו את סניורה לוקה קורדרו די מונטזמבלו שעומד בראש פרארי. מונטזמבלו נודע בחוגי האופנה כמתלבש מופתי, שממשיך מסורת איטלקית עם נטיה לקלאסיות איכותית. הוא מופיע לרוב בציבור כשהוא לבוש בחליפות כהות בעלות רכיסה כפולה, עניבות בגוון כהה של אפור או כחול שמונחות על חולצות בהירות וכמובן מטפחות כיס צבעוניות השוברות את הפורמליות הסגנונית.

סניורה אניילי וסימן ההיכר: רצועת שעון מעל השרוול
אם מונטזמבלו הוא שיא האיפוק, ג'אני אניילי, אבי תאגיד פיאט שנפטר לפני כמה שנים, ייזכר לנצח בזכות סגנונו העשיר, הבטוח והראוותני. אניילי הוריש לנכדיו את חברת המכוניות הגדולה, על כל מותגי המשנה שלה, ואת הססגוניות המשפחתית המתפרצת. ג'ון אלקן, הנכד הבכור, זכה אמנם בניהול החברה, אבל אחיו הצעיר, לאפו אלקן, נהפך בשנים האחרונות לאחד מאייקוני הסטייל של הג'נטלמן המודרני.

לאפו אלקן וחברה, בצבעים תואמים
הנסיך האיטלקי נולד בניו יורק, גדל בברזיל, התחנך באנגליה ובצרפת וחזר לפני כמה שנים לניו יורק, שם הוא משמש כסמנכ"ל בכיר לשיווק בפיאט. מדי שנה הוא זוכה בתואר המתלבש הטוב ביותר (ככה זה כשאתה שייך למשפחת אצולה ודודתך היא דיאן פון פירסטנבג), והוא רווק מתהולל ומבוקש ששמו מוזכר לא מעט במדורי הרכילות (בשערוריות סקס, סמים ומכוניות יוקרה). בכל זאת, יש משהו מחויך ומרהיב בסגנונו העכשווי, שיכול להתבטא יום אחד בחליפת תכלת עם רכיסה כפולה ונעלי ספורט ולמחרת במכנסי פסים מחוייטים, בלייזר כחול נייבי, גרביים אדומים ונעליים חומות.

או על המיטה בחליפה לבנה
אז כן, גברים איטלקים הם ראוותנים, והם בטח חושבים שהטור הזה נכתב עליהם. אבל מאחורי המצ'ואיזם והאגו הם ידאגו לפתוח לכל מי שנמצא מאחוריהם את הדלת בחיוך שרמנטי, ללבוש את חליפות הפראדה באגביות מחושבת, לשתות את הקמפרי-סודה עם מידה מדויקת של קליפת תפוז ולהתחבק בפגישתם לעת ערב, כשהם תמיד נראים מאוהבים אחד בשני, ולפעמים גם בעצמם.