מלך המדבר

נכון, הרטרוסקסואליות של הגרסוניירים נוטה לעיתים לגראנופיליה קלה, בהעריצם כל מיני סבים עם שיק וסטייל של פעם (חלקם תוכלו לראות רק בעמוד הפייסבוק). אך בדיוק מסיבה זו נצבט ליבו של הגרסונייר כשקרא על פטירתו של נתן קלארק (בן 94), הבעלים של מותג הנעלים הוותיק Clarks וצאצא של מייסדיו.

מגפיי המדבר (דזרט בוטס) האיקוניים שנוצרו בתקופתו של נתן קלארק החלו את דרכן כנעלי חיילים בריטים במדבריות של מלחמת העולם השנייה, משם המשיכו למיתולוגיות של סטייל כסטיב מקווין וג'יימס בונד ובשנים האחרונות חזרו אל השוק ובגדול, כשהן משמשות השראה למותגים הגדולים (דיור, ג'יי קרו, אופנינג סרמוני).
אז היה שלום נתן ותודה על הבוטס.

ההתחלה

אפשר לקרוא את ההיסטוריה של האופנה הגברית דרך הגיבורים שלה, גרסוניירים של כבוד כמו שון קונרי או סטיב מקווין, ואפשר לקרוא אותה דרך פריטי המפתח שבארון שלה, לעקוב אחרי קלאסיקות גבריות כמו מעיל הטרנץ', מכסני הג'ינס או משקפי הטייסים. זה בדיוק מה שהספר החדש, Icons of Men’s Style מאת דיוויד סימס, מנסה לעשות.

האייקונים של סימס הם בגדים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהלבוש הגברי, מכובעי פנמה ועד הטוקסידו. הוא משרטט את ההיסטוריה שלהם, את הפריט הראשון או את העדות הויזואלית הראשונה שהפכה אותם לקלאסיקה, ומדגים בעזרת האנשים, האימג'ים ותחנות התרבות הפופולרית האחרות שעשו את הפריטים למה שהם.

בארבור שחור

שורת הסלבריטאים ואייקוני הסטייל שמעריצים את מעיל האופנוענים של חברת בגדי ציוד הספורט והפנאי "בארבור" לא צריכה להפתיע איש: בכמה מהתמונות המיתולוגיות של סטיב מקווין, כוכב הקולנוע המשפיע ביותר באופנת הגברים, מככב המעיל המפורסם, אבל גם דוגמנית העל קייט מוס נחשבת אוהדת של הפריט, כמו גם אלכסה צ'אנג, לילי אלן והנסיכה דיאנה. מדובר במעיל האפנוענים המפורסם בעולם, (קוראים לו גם בקצרה, the International) שחוגג בימים אלו 75 שנה ויוצא במהדורה מוגבלת על ידי החברה שייצרה אותו מאז שנות השלושים.

אבל ההיסטוריה של המעיל המפורסם התחילה הרחק ממצלמות הפפראצי ושורת הכוכבים שמעריצה אותו. הוא נולד ב-1936, כמעט כמו כל פריט אופנתי קלאסי, מתוך צורך פונקציונאלי, כשחברת בארבור החליטה שהיא מוציאה לשוק מעילי אופנוענים ל"מבחן ששת הימים הבינלאומי" (מכאן גם שמו של המעיל), אחד ממירוץ אופנועני השטח הוותיקים ביותר, מירוץ שנחשב קשה במיוחד בעיקר בגלל העובדה שהוא נערך בתנאי שטח ומזג אוויר קשים במיוחד.

חברת הביגוד נוסדה בסוף המאה ה-19 והציעה לקהל לקוחותיה ביגוד מקצועי (מעילי לצבעים למשל), בגדי שטח ושאר פתרונות לבוש למקצועות הצווארון הכחול, בעיקר לעובדי נמל, דייגים וספנים, שלהם סיפקו בגדים אטומים למים. היא גדלה והפכה להיות חברה מצליחה עד לשפל הכלכלי ותחילת מלחמת העולם השניה, אז נקלעה למשבר, שממנו יצאה אחרי שאחד מבעלי החברה, דנקן בארבור, אופנוען בעצמו, החליט להוציא לשוק מעיל אופנוענים שהפך להיות מעיל האופנוענים הרשמי והמפורסם בעולם מאז ועד שנות השישים. ב-1957, למשל, כל האופנוענים בבריטניה לבשו את המעיל, הוא היה המעיל הרשמי של כמעט כל צוותים במירוצים בשנות החמישים, והוא הפך להיות מזוהה עם רכיבת שטח גם בגלל סטיב מקווין והפעלולן שלו, באד אקינס, שלבשו אותו בסרט "הבריחה הגדולה" וסרטים הוליוודים אחרים.

מה מיוחד במעיל האופנוענים המפורסם? בעיקר העובדה שלראשונה בהיסטוריה יוצר מעיל שכולו מלאכת מחשבת והוא מיועד לאופנוענים, בתקופה שבה לא היו חברות דומות לה ובגדי שטח היו בדרך כלל בגדים צבאיים או כאלה שהוסבו לכאלה מתחומים אחרים. המעיל מיוצר מבד כותנה המצופה בשעווה, שנתן לו עמידות למים ושאר פגעי מזג האוויר, בעיקר ברכיבת שטח. הוא בעל כיס איקוני אלכסוני בחזה, חמישה כיסים גדולים עם תיקתקים מפליז (שניים מקדימה ושניים מאחור) שנועדו להחזיק משאות כבדים, במיוחד בתקופה שבה אופנוענים נאלצו לקחת עמם חלקי חילוף שאר כלי עבודה כדי לתחזק את האופנועים שלהם במהלך המרוץ, רוכסן פליז גדול מאוד עם טבעת רחבה מספיק, כדי שגם יד שמכוסה בכפפה תוכל לפתוח אותו בקלות וחגורת מותן שמצמידה את הז'קט לגוף והופכת אותו ממעיל כבד ומגושם לפריט לבוש סקסי, שימושי ונוח. הבטנה המשובצת מבד טרטאן היא עוד אחד מסימני ההיכר של המעיל המפורסם (בטנה מיוחדת ששומרת על חום הגוף), יחד עם תווית "מיוצר בבריטניה" ותווית נוספת שמציינת את העובדה שהמעיל הוזמן על ידי בני המלוכה הבריטיים.

חגיגות ה-75 למעיל המפורסם נפתחו בהוצאה מחודשת של המעיל בשני צבעים: הירוק המקורי ובצבע משופשף, שנראה כמעיל משומש וישן. בנוסף, החברה הציגה בתחילת החודש ביריד האופנה לגברים בפירנצה את קולקצית "סטיב מקווין" (שכאמור לבש את המעילים של החברה משנות השישים והלאה) - מבחר מעילים במראה משופשף ומשומן, שנראה כאילו מלך הקול לבש אותם בעצמו.

חזרתם של בתי אופנה קלאסיים שייצרו בגדי עבודה ובגדים פונקציונאליים אחרים אינה מקרית. בדומה למקינטוש, למעיל הטרנץ' המפורסם של ברברי ולחברות ביגוד שטח ופנאי מאמריקה ומבריטניה, דומה שעולם האופנה - בעיקר על רקע המשבר הכלכלי וההתרפקות הנוסטלגית על מורשת והיסטוריה אופנתית - מחפש אייקונים קלאסיים, פונקציונאליים וחסרי ברק יוקרתי, כדי להישאר רלבנטי וכדי לסמן עמידות ורלבנטיות בעולם של חוסר וודאות כלכלי ופוליטי. המעיל גם מסמן מחדש גבריות אופנתית מחוספסת, כזו שהאייקונים שלה רחוקים ממסלולי התצוגה וקרובים לאנשים אמיתיים, שזקוקים לבגדים פונקציונאליים ועמידים. אולי כמו שמגזין i-D כתב על המעיל, "מדובר במעיל שעמיד בפני טרנדים וגחמות אופנתיות, מעיל שהסטייל הפרקטי שלו מבטא טעם אופנתי משובח, בלי לוותר על האיכות והסטנדרטים שהוא הציב מאז שיוצר לראשונה".

להלביש את מקווין

הגרסוניירים נפעמים למראה סדרת צילומים שלא פורסמה מעולם (שעלתה לאחרונה באתר ‪(‬ACL המתעדת את מלך הסטייל, סטיב מקווין, במסע קניות שערך בשנת 1963.
מקווין, בן 33 באותה השנה, תועד על ידי צלם "לייף" ג'ון דומיניס, כשהוא מגיע לחנות בבוורלי הילס ומודד חליפות ערב, מחליף חולצות, ממשש עניבות, והכל עם סיגריה ביד ותחושת coolness נצחית.

פוסט.קארד

כרטיסי הברכה של חנות האונליין O i Pollo הזכירו לגרסוניירים כמה דברים:

1. שג'ק ניקולסון הוא סטייל אייקון שכדאי עוד לדון בו.

2. שמר מקווין הוא אכן מלך הקול.

3. שאין מקבילה עברית ראויה עדיין ל-Stationery

מועדון הג'נטלמנים - דמות האב כסטייל אייקון

עם תחילתה של שנה חדשה, "מועדון הג'נטלמנים" מבקש להעניק את הכבוד הראוי לאבות המייסדים באשר הם. מראה האבות הגאים הלוקחים את ילדיהם לכיתה א', שבהם נתקלו הג'נטלמנים השבוע, הצטרף לידיעות על יציאתו לחופשת לידה של דייוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה (הראשון במעמדו שנהנה מחוק חופשת הלידה לאבות שנחקק שם לאחרונה), והזכיר להם שהגיע הזמן לתהות - "who's your daddy?".

נטייתנו הטבעית כבני עשרה היתה להיות נבוכים מהסגנון של האבות שלנו, כי תקופת ההתבגרות היא תמיד ניסיון נואש להיות כל מה שהם לא. אבות תמיד נראים שייכים לתקופה אחרת, אנשים עם סגנון משלהם, שלא נכנעים לטרנדים חולפים ולא מבינים מה בוער לנו בגיל 16 לשנות את סגנון השיער כל שבוע. אבות הם מתכון למבוכה קבועה ("למה הוא שם את הסוודר ככה על הכתפיים?" או "מי הולך ככה לחתונה?"), שחולפת רק בשנות הבגרות האישית והסגנונית.

כל זה מחזיר את הג'נטלמנים לארון הבגדים האבהי, כדי לבדוק כמה קוליים היו אבותינו לפני שנולדנו. גם אם נתכחש לזה, במבט לאחור רואים הג'נטלמנים את הניצנים של מי שהם היו, כי הרי התפוח לא נופל רחוק מהעץ, ומאז שנות הבגרות נראים פתאום האבות כסלע איתן ובטוח, שעליו תמיד אפשר להתרפק, לפעמים גם סגנונית.

התרבות העכשווית מלאה בגעגועים לדמויות אב ולחיפוש אחרי מקורות השראה נושנים באופנה ובסגנון חיים. אחרי שנות ה-90, שהתאפיינו בסגידה לנעורים על כל הבלבול והאניגמטיות המשתמעים מהם, מוצאים מותגי אופנה את מבוקשם במחוזות אבהיים, בוגרים ובטוחים. תצוגות האופנה של השנים האחרונות, המגזינים וחנויות הבגדים הניחו בצד את הלוק הפרוע, פורק העול, והחלו לבנות מודלים גבריים קלאסיים, שאליהם תמיד אפשר לחזור בבטחה.

המשבר הכלכלי, הבטחוני והאקולוגי, וכמובן משבר המנהיגות העולמי (והמקומי), הדגישו את החוסר בדמויות אב, שהיו כה מרכזיות בתקופות קודמות. חנויות הווינטג' והאובססיה סביב בגדי עבודה ובגדים קלאסיים הן רק חלק מתוצאות המשבר. באמצעות צילומי הרחוב, שמפנים את תשומת הלב לדמויות מבוגרות, אחראיות וגאות בפשטותן, נחשפת בפנינו דמות האב כאיקונת סטייל. מכל עבר צפים דון דרייפרים לצד כורי פחם, ציידים ובוגרי אוניברסיטאות מהחוף המזרחי, סנדקים ואנשי עסקים ממילאנו, מרצדים כתצלומי פולורואיד או כתמונות בשחור-לבן מאפליקציית ה"היפסטמטיק" שבאייפון, מתוך געגועים לאבות מיתולוגיים.

דוגמה נוספת מהעת האחרונה היא "ג'ינס אבא". רבות כבר דובר על מכנסי הג'ינס הכהים והעבים, שנהפכו למאסט אופנתי ודחקו את המכנסיים המשופשפים לתחתית הארון, אך לאחרונה, לצד ה"בויפרנד ג'ינס" ו"ג'ינס אמא", החלו גם המכנסיים המשופשפים לעשות קאמבק ולהופיע כמעט בכל בלוג של תצלומי רחוב עם לוק ה"וושד" המשומש. רואים אותם למשל בבלוג "הסרטוריאליסט", בדרך כלל בליווי חולצה לבנה, ז'קט כחלחל קיצי ועניבה. בניגוד למכנסי הג'ינס העבים והכהים שסיחררו היפסטרים בני 25, מכנסי "ג'ינס אבא" משווים מראה קלאסי ולא מתאמץ: הם משופשפים מרוב שימוש חוזר וכביסות, הם נושמים יותר מהג'ינס העבה והבתולי של בד הסלווג' היוקרתי והם בעיקר נוחים - אולי התכונה המועדפת של הלבוש האבהי באשר הוא.

נוחות היא מוטיב מרכזי בתנועת האבות החדשה. בדומה לתנועות "המזון האטי", ו"האופנה האיטית", הולכת ומתגבשת לה תנועת "הורות אטית". במקום "הורי הליקופטר" שמתרוצצים על סף ההיסטריה סביב ילדיהם, מבקשים ההורים האיטיים ליצור חלל עצמאי שבו הילד יוכל לפעול במקביל לעולמם שלהם, ולטפל בילדיהם לצד הקדשת זמן לעצמם. זו הזדמנות היסטורית לקרבה מחודשת בין אבות לבנים, זמן איכות שבו אפשר ללמד את הילדים, בין השאר, גם דבר או שניים על ניסיון חיים, מסורת וסטייל.

ואי אפשר שלא להזכיר את האתר החביב והפופולרי "1,001 כללים לבן שטרם נולד לי", שמנסח בפשטות את הכללים שצעירים היום היו רוצים ללמד את בניהם הדמיוניים. לא צריך להיות אבות כדי לנסות לפצח את מערכת היחסים הסבוכה ביותר (ואולי גם הפשוטה) שבין אב לבנו, ומספיק להציץ במה שמעלה בעל הבלוג, ווקר למונד, מדי יום: אסופת פתגמים, הצעות ולקחים, שאותם הוא מבקש להעביר לבנו כדי ללמד אותו להיות הג'נטלמן המושלם, כמו למשל "שים לב מה נמצא בינך ובין הארץ. קנה סדינים טובים, צמיגים טובים ונעליים טובות". "כללים", אומר למונד בראיונות, "סבלו מיחסי ציבור גרועים. הם בסך הכל מעבירים ניסיון של שנים.

במסגרת החיפוש אחר אבות חדשים, כדאי לבדוק את הסרט החדש של סופיה קופולה, חביבת המועדון, שיודעת דבר או שניים על דמות האב המיתולוגי, האב המייסד והאב שילדיהם חיים בצילו. בפסטיבל ונציה הקרוב תציג קופולה את סרטה החדש "Somewhere", שבו משחק סטיבן דורף כוכב הוליוודי צעיר שנאלץ להתמודד עם ביקור לא צפוי ומתמשך של בתו הצעירה. וכשבמאית מוערכת ונערת צייטגייסט כקופולה בוחרת להתמקד דווקא באב צעיר במשבר, נראה שהיא הבחינה - כהרגלה - בתופעה נרחבת.

אבל עם כל הגעגוע (והריספקט) לדמות האב, כמו שקורה לפעמים בגנטיקה, גם סטייל יכול לדלג דור, ולפעמים המודל האמיתי הוא סבא.

אבא של אבא תמיד ניחן באלגנטיות ובנימוס אלמנטרי, שאליהם אפשר להתגעגע. ממנו אפשר ללמוד על בגדים בגזרה הנכונה, איך לבחור חליפה, שאורכם של מכנסיים קצרים יהיו שלוש אצבעות מעל הברך ואת הכלל הנצחי: "כשיש ספק - ענוב עניבה".

מועדון הג'נטלמנים: על אאוטסיידרים

"מועדון הג'נטלמנים" הדו-שבועי של גלריה חוזר, הפעם כדי לשפוך אור על כל אלה שלא ממהרים להצטרף למועדון -- האאוטסיידרים: מי שאף פעם לא התלבשו כמו כולם, מעצבים שתמיד נשארו בשוליים, ודמויות 'אחרות', שהיו השראה באופנה, מפושעים ונוודים עד אמני טאטו ואסטרונאוטים. האאוטסיידר, קווים לדמותו:

גליאנו במחווה לצ'פלין, קום דה גרסון וויטון

שורה של אאוטסיידרים כיכבה בתצוגות הגברים האחרונות במילאנו ופאריס: אמני טאטו ומקועקעים, רוכבי אופנועים מרדנים, פושעים ונוודים. כולם דמויות אפלות ורחוקות מהמיינסטרים, שהזכירו לג'נטלמנים את משבר הזהות היומיומי שפוקד אותם: לאיזה גל להשתייך, כמה עצמאות אופנתית לאמץ, כמה לבלוט וכמה להיות בסדר ובעיקר, עד כמה להיות כמו כולם ועד כמה להתבדל.

ההיסטוריה של האופנה היא בעצם ההיסטוריה של האחר הבחירה עד כמה להיות שונה או דומה ואיזה סיפור ביוגרפי לספר. ג'נטלמן אחד נזכר איך היה מגיע בנעלי פלטפורמה קטומות ומשקפיים שחורים עבים לתיכון האזורי שבו למד. שני היה מתעלל בקביעות בחולצת התלבושת וצבע את שערו הארוך.

אאוטסיידרים או עדר ? (מחוץ לתצוגה של ויקטור ורולף, מרץ 2010)

עדר של אאוטסיידרים (מחוץ לתצוגה של מרג'יאלה, מרץ 2010)

כבר אז הבינו הג'נטלמנים שהם חלק ממעגל הקסמים שעומד בבסיס כל מוטיבציה אופנתית טרנדית: האאוטסיידר מתחיל להשתעמם מהקונסרבטיביות האופנתית שמסביבו ולובש פריט שנחשב מוזר. כמה אנשים שמתחילים ללבוש את הפריט ויוצרים באזז, המעבר למיינסטרים כשהפריט הופך נחשק ונלבש יותר, ההידרדרות שלו והלידה מחדש בגלגול אירוני, שהופך לנוסטלגי, שמתחלף לקונסרבטיבי וחוזר חלילה.

לאנג וקוואקובו

רבים מהמעצבים המשפיעים בעולם האופנה היו בעצמם אאוטסיידרים: איב סאן לורן, שגדל באלג'יר וכל חייו הרגיש זר ודחוי, אלכסנדר מקווין, שמעולם לא התאים למסגרות עולם הזוהר, ריי קוואקובו - אולי האאוטסיידרית המבריקה מכולם שהמציאה את הלייבל האוונגרדי קום דה גרסון, הלמוט לאנג ומרטין מרג'יאלה, האאוטסיידרים הגדולים של עולם האופנה, שהפכו את הניכור של שנות ה‑90 לקוד לבוש מופשט, שקטגוריות כמו 'האחר' ו'הגנרי' לא רלבנטיות בו. לאנג, שהחל את דרכו ב‑1986 ועזב את עולם האופנה בטריקת דלת עשרים שנה אחר כך, השאיר אחריו מסורת מינימליסטית קונצפטואלית ומונוכרומית, אחרי שבמשך כל שנות פעילותו היה נאמן לסגנונו הבלתי מתפשר. כשהמרכז התקרב אליו מדי ותבע ממנו להיות מסחרי יותר, הוא הבין שכדי להיות אאוטסיידר אמיתי עליו לקום ולנטוש.

מרטין כבר לא גר כאן יותר

גם מרטין מרג'יאלה, שהשפעתו העצומה מהדהדת עד היום, עזב את בית האופנה בשקט אופייני לפני כמה שנים, אחרי שרנצו רוסו, הבעלים של דיזל, רכש את החברה והמותג. את מרג'יאלה אפשר להכתיר באמת כאאוטסיידר האולטימטיבי, האיש בעל השם המפורסם, שאף אחד לא יודע מיהו. זהותו של מרג'יאלה לא נחשפה לתקשורת, הוא מעולם לא התראיין, הקשר עימו נעשה באמצעות מכשיר הפקסימיליה, והוא אחד המעצבים הבודדים שמעולם לא הגיחו בסוף תצוגות האופנה להשתחוות ולהודות לקהל. בזרותו ובייחודו הצליח מרג'יאלה להפנות את הזרקורים אל עיצובי הבגדים המדויקים, החכמים והמפתיעים שלו וחשף את הגיחוך של עמיתיו, מעצבי העל שמוכרים את אישיותם לא פחות מאת בגדיהם.

אוונס למגזין וייס

בינתיים, בלוס אנג'לס, ישב לו המעצב ריק אוונס והביט על לאנג ומרג'יאלה האירופאים. הוא ייסד את בית האופנה שלו ב‑1994 והפך מהר מאוד לאחד המעצבים האאוטסיידרים הבולטים, שמזוהה עם הסגנון האפל והכוחני של העיצובים שלו ועם מראהו החריג. אחד העקרונות החשובים בעולמו של אוונס הוא עקביות: לא להשתנות ולא לחכות שהעולם יבין אותך. אוונס מבשר על גל חדש של אופנת אאוטסיידרים קלאסית א-סימטרית, אפלה, עם משחק אינסופי בגוונים של שחור ואפור והכרה בפחדים הקיומיים של אסונות ענק בפתח המאה ה‑21. הצייטגייסט בגלימתו.

ברברי מורדת

אלמנט מרתק שמחבר בין שלושת המעצבים הללו הוא מעיל העור המאפיין המובהק של אופנת האאוטסיידרים בארון הגברי המודרני. ז'קט האופנוענים, קוד הלבוש הקבוע של כל מורד שמכבד את עצמו, חזר כמעט בכל הקולקציות שלהם, והפך לא מעט בזכותם לאובייקט מודרני, שממשיך את ההיסטוריה האאוטסיידרית מתקופת מרלון ברנדו, סטיב מקווין ומרד הנעורים של שנות ה‑50. אפילו בתצוגה האחרונה של ברברי, בית האופנה הבריטי הוותיק, נראו הרבה מעילי אופנוענים עמוסי ניטים. העובדה שהם כיכבו דווקא שם, בחברה שמזוהה יותר עם השמרנות של מעילי הטרנץ', מצביעה על הדיאלקטיקה האאוטסיידרית ועל המתח הנצחי שבין הרצון להיות שייך ובין האחרות הסגנונית.

טוטם וטאטו בלואי ויטון

אבל לא רק מורדים חוזרים כגיבורי אופנה אאוטסיידרים. גם פושעים, נוודים, פאנקיסטים, הומלסים ושאר גברים רחוקים מהמרכז עושים את דרכם אל ליבו של המיינסטרים. בשבוע האופנה האחרון בפאריס בלטו אמני הטאטו, אבירי הסמטאות האפלות, שאליהם הופנו אורות הזרקורים. התצוגה של איב סן לורן נפתחה בסרט קצר ויפהפה שהזמין מעצב המותג סטפנו פילאטי מהצלם ארי מרקופולוס, שבו הוא מציץ לעולמו של אמן הקעקוע האגדי מארק מהוני. בתצוגה אחרת, זו של לואי ויטון, בלטו דוגמנים עם כתובות קעקע זמניות ומונוגרמות בסגנון כתובות קעקע על התיקים והבדים, פרי עבודתו של אמן הטאטו המפורסם סקוט קמפבל (האחראי לכתובות הקעקע על גופו של מעצב הבית של החברה, מארק ג'ייקובס).

ג'ון ווטרס איז אאוט

את התשובה לדילמה (שהוזכרה בהתחלה) אפשר אולי למצוא אצל ג'ון ווטרס, אחד הבמאים האאוטסיידרים הכי מקובלים ואחד האנשים המצחיקים שתמיד מתחו את גבולות הטעם הטוב ושמרו על סטייל. בספר שהוציא לאחרונה הוא מקדיש פרקים שלמים לגיבורי התרבות שלו, שביניהם נמצאים ריי קוואקובו, רוצחים, פושעים, גיבורים אלמונים ושאר מיעוטים ש"אפילו בתוך המיעוט שלהם אינם מרגישים בנוח", כהגדרתו.

מייג'ור תום (בראון)

ואולי הדילמה הג'נטלמנית הזו תרחף תמיד מעל כל בחירה אופנתית. היא תסמן את המתח שבין עצמאות סגנונית לקבלה אופנתית, ותותיר את השטח הזה לאאוטסיידרים האמיתיים, אלה שללא מרכז ירגישו אבודים באמת. דוגמה לגיבורים כאלה אפשר למצוא אצל תום בראון, שהצעיד בפאריס השבוע דוגמנים בחליפות חלל של אסטרונאוטים (אולי האאוטסיידרים הכי מובהקים) שפשטו מעליהם את החליפות בתחילת התצוגה וחשפו את הבגדים החדשים שעיצב - אקט סימבולי שמסגיר את לידתו של גלגול אופנתי חדש מכל האאוטסיידרים שקדמו לו.

מועדון הג'נטלמנים - טור דיאט

מסוג הדברים שאף לא דיברנו עליהם, אבל מעסיקים במידה זו או אחרת את כולנו: משקל, גבריות, אופנה וסטייל. מועדון הג'נטלמנים בטור חדש שכותרתו "מידה כנגד מידה". אוכל למחשבה.

הג'נטלמנים סובלים מכמה הפרעות מינוריות (אובססיה לנעליים היא אחת מהן), אבל הפרעות אכילה לא היו להם מעולם.הם בכלל חושבים שמדובר במקרה קלאסי של אשליה אופטית: מדי פעם מאשימים אותם בעידוד הרזון‫ או ‬חושדים שהם בדיאטה קבוע‫ה וסמויה, ושהם חושבים כל הזמן על משקלם בבואם לבחור את מזונם. אבל הג'נטלמנים ‬רוצים להצהיר בזאת שהם ניזונים ממה שבא להם‫,‬ אוכלים ‫(‬כמעט‫)‬ הכול, מבשלים בעצמם ‫(‬לפעמים‫)‬ כשהם רעבים, ובאופן כללי יש להם תיאבון לחיים.

‏‎ אם החיבור בין אופנה לגוף האדם הדגיש תמיד את ההתעללות של מעצבי האופנה בגוף האישה‫,‬ היום הזרקורים מופנים אל הגוף הגברי. בימים האחרונים מתחוללת מהומה זוטא בעולם האופנה בעקבות הידיעה שחברת רוטסטין הבריטית‫,‬ שמייצרת בובות תצוגה, משיקה סדרה חדשה של בובות שנקראת "יאנג אנד רסטלס"‫ (בתמונות מעל ומתחת).‬ מדובר בפיגורות גבריות‫,‬ רזות מהמקובל עד כה‫,‬ בעלות היקף מותניים של 68 ס"מ והיקף חזה של 89 ס"מ – במילים אחרות, הרבה פחות מהממוצע הגברי וממה שעין הציבור רגילה לראות ויכולה להכיל‫.‬

השראה רזה

אבל הג'נטלמנים מרגישים שלא מדובר במהפכה של ממש‫,‬ אלא רק בהתאמה טבעית לשוק‫.‬ דב צ'רני, אבי חברת השמאטע‫-‬היפסטרים אמריקן אפארל, מגבה אף הוא את הבובות החדשות ומסביר כמה קשה להלביש היום את הבובות הישנות עבות הבשר בבגדים הפשוטים וצמודי הגוף של חברתו. הבובות האלה היו מסוג המודלים שמתאימים יותר למערב התיכון של ארצות הברית (או לחדרי הכושר העירוניים שלה) מאשר לצעירים המעודכנים המצטופפים בברוקלין‫, ברלין‫ או ‬תל אביב‫.

האדי "slim" סלימאן

‏‎אבל גם בלי הבובות אפשר להבחין בשנים האחרונות בשינוי מובהק במודל היופי הגברי – מעבר ממודל שרירי וחסון, ששלט באייטיז‫-‬בואכה‫-‬ניינטיז, לרזון שהולך יד ביד עם נקמת החנונים של העת האחרונה‫.‬ הגיק שיק הזה ניכר גם בשינוי שעוברים גיבורי הילדות‫: סטיב אוסטין וסופרמן מפנים מקום להארי פוטרים ולפיטר פארקרים שיש בכל אחד מאיתנו. למגמת דלדול השרירים אפשר להוסיף גם את הצלחתו הפנומנלית של הסקיני ג'ינס, ואי אפשר לשכוח את הנערים הענוגים של הדי סלימאן (בתמונה מעל) ואת החליפות הצנומות של ימי דיור הום שלו, שחוללו מהפכה בעלת משקל (קל) לא מבוטל.‬

אבל לא רק ברזים נפלה שלהבת.‫ אפשר להבחין היום בטיפוסי משקל שונים, שבלי קשר למידת המכנסיים שלהם לעולם לא מוותרים על הסטייל:‬
‏‎אמני התענית – אותם אנשים שחרדים לרזונם‫,‬ מוטרדים ומטרידים את הסביבה בגין כל חצי גרם שעלו במשקלם‫. ‬
‏‎רב"כ (רזים בעל כורחם) – אלה שיוכלו לאכול לעולם מה שירצו, כמה שירצו‫. הג‫'‬נטלמנים לא ערבים לבריאותם‫,‬ אבל בהחלט מפרגנים לרזונם‫.‬ ‬
‏‎אח"כ (ארנבוני חדר כושר. כן, סמיכות משולשת‫ זה להיט!) -‬ מדובר בקבוצה שחיה בין חדרי הכושר לדוכני הפרוטאינים‫,‬ מקדשת את מסת הגוף ועסוקה בריצה מול מסכים מרצדים‫.‬
ענקי האלגנט – אותה קבוצה קסומה שגדולתה במשקלה. היא כוללת, בין היתר, את אורסון וולס ואלפרד היצ‫'‬קוק‫ ואנדרה ליאון טאלי מ"ווג".

אז

והיום

‫אחד הענקים החביבים על הג'נטלמנים הוא האמן הבריטי סטיב מקווין (שסרטו הפוצע "רעב" השאיר את הג'נטלמנים חסרי תיאבון לשבוע), שגם דגמן בתצוגת האופנה של יממוטו לפני כמה שנים.

מעניין להזכיר בהקשר זה גם את השחקן פורסט וויטקר‫,‬ שנראה לאחרונה עורק ממחנה הענקים לזה של אמני התענית. הוא היה ענק אלגנט ‬איקוני, במיוחד כשהוכיח זריזות גוף מרשימה בסרטו של ג‫'‬ים ג‫'‬רמוש ‫"‬גוסט דוג: דרכו של הסמוראי‫".
‬

הענק שערק

ראשי הגזר – הקפדנים והנוקשים החרדים לבריאותם‫,‬ שותי המיצים‫,‬ אוכלי הנבטוטים‫ ‫ומתנגדי הכימיקלים.‬ אחד הג‫'‬נטלמנים חייב להתוודות על חיבה למועדון הזה, אם כי הוא שותה‫,‬ מעשן‫ ומזכיר כי אוכל דיאטתי הוא לא בהכרח אוכל בריא‬‬ – ולהיפך.

הארנב והגזר

אם נסקור את רשימת מעצבי האופנה הגדולים‫,‬ אלה שמעצבים בעיקר לא‫נשים רזים,‬ נגלה שגם ביניהם יש הנוטים לקיים מערכת יחסים הפכפכה ובעייתית עם משקלם וגופם: ג'ון גליאנו‫,‬ ז‫'‬אן פול גוטייה‫,‬ אלכסנדר מקווין המנוח‫,‬ מארק ג‫'‬ייקובס וכמובן הקייזר של ההשמנה וההרזיה, קארל לאגרפלד‫.‬
המעצב הגדול, שטבע אינספור ביטויים שקשורים לתעשיית הרזון בשוק האופנה‫ ("אמהות שמנות עם שקיות צ'יפס יושבות מול הטלוויזיה וטוענות שדוגמניות רזות זה דבר נורא"), ‬הוציא ספר דיאטה שהיה רב מכר והשיל ממשקלו עשרות קילוגרמים, רק כדי להתאים לבגדים הצנומים שזוהו עם נסיך שנות האלפיים הדי סלימאן. אבל גם הוא לא התחיל את המהפכה לבד. לצידו עמד גם ראף סימונס, שהיתה לו אובססיה לעולם הנעורים‫ ו‬לגוף הנערי‫, וביחד הם שינו את התפיסה של הגוף הגברי על ידי שימוש בגזרות דקיקות וחליפות צמודות גוף‬‎.

אמא'לה

אבל מועדון הג'נטלמנים לא רוצה להצטרף להילולת הרזון הזו, אלא דווקא להכריז על פשיטת הרגל של הקטגוריה הכחושה. אמנם במגזיני האופנה ובחנויות המעצבים המשקל הקל עדיין שולט, אבל תפיסות הגוף הגברי עוברות דמוקרטיזציה.

גברים, סתיו 2010, ראף סימונס לז'יל סנדר

מר סימונס (שהוזכר קודם), וגם יממוטו ומרג'יאלה הם דוגמאות למעצבי אופנה דומיננטיים שהחלו לשחק בנפחים ובמידות גדולות, סטפנו פילאטי מבית איב סן לורן מקדם את מכנסי השרוול הגדולים כבר כמה עונות, ואילו דמיר דומה הצעיר‫ ו‬ריק אוונס מעבירים בסך גלימות אפלות ומכנסי באגי שחורים ורחבים‫.‬

דמיר דומה והנפילים האפלים

לכל אלה מצטרף גם טרנד בגדי העבודה האמריקאיים, שחוגג את הגוף הגברי הגדול ושם את המורעבים של ברוקלין בכיס הקטן (והשמן) שלו.


את המהפכה המשיכו, בדרך אחרת, בלוגרים בולטים (כמו הסרטוריאליסט ומיסטר מורט) שהציגו גברים בשלל מידות והוכיחו שמה שמעניין הוא לא הגודל, אלא כמו תמיד – הסגנון. ענק האלגנט מזמין אל גנו את אמני התענית‫,‬ ברקע מתרוצצים להם ארנבוני חדרי הכושר, ראשי הגזר והרזים בעל כורחם - הכניסה למועדון פתוחה לכולם‫.‬

במועדון החדש אפשר לראות מגוון רחב של דמויות‫,‬ לאו דווקא רזות‫, שמסמלות את העידן הנוכחי, העידן הגברי המסוגנן. לא תמצאו בו גברים גדולים בסקיני ולא ‬מֶנורקטיים חסרי מודעות לגופם, אלא אנשים שלבושים בסטייל, לפי מידתם, ויש להם מעט הומור וביקורת כלפי הבובות הניבטות אליהם מחלונות הראווה. במילים אחרות, יש מודלים רבים של יופי‫. זה לא סיפור גדול‫.

‬‬