בארון של מרג'יאלה

מילאנו זה לא רק פראדה ושבוע האופנה‫ המיתולוגי אלא גם יריד העיצוב החשוב ‬והגדול ‫(גדול ‬מדי‫ אומרים) שהסתיים זה עתה. בשנים האחרונות אפשר למצוא גם לא מעט בתי אופנה שמציגים בסלון העיצוב הגלובלי קולקציות רהיטים חדשות.
השנה, לצד רהיטים של הרמס ומארני, בחר בית מרטין מרג'יאלה להציג, בדירה שנשכרה במיוחד ב- via Felice Cavallotti, קולקצית רהיטים חדשה, אוונגרדית וסוריאליסטית (ודי טרחנית ברצינותה).

גולת הכותרת הגרסוניירית היתה דווקא הארון המודולרי המושלם, עם קווים מודרניסטים נקיים, מדפים נשלפים, מקום לז'קטים ומגזינים ותיק עור אחד. עוד פרטים על הארון של מרג'יאלה, העונה לשם "לולו", באתר של קארוטי באלארי.

מועדון הג'נטלמנים - כוסו, כיסו וכעסו

הגרסוניירים החליטו גם הם להשתתף בשיח הרחב, הנגוע והמתיש לעיתים, הדן בסוגיית התנהגותו של ג'ון גליאנו. זה התחיל אמנם בטור ב"גלריה" שנגע בשאלות על אמפתיה, עידון והתנהגות גברית במצבים קיצוניים, אך מתפרסם פה בבלוג בשעת האסון ביפן, שחושף שוב את החשיבות והיופי באיפוק. הגרסוניירים מרכינים ראש.

חקירת דמותו של הג'נטלמן המודרני, זה שיצא מספרי ההיסטוריה המאויירים בשחור ולבן ומאז מסתובב פה בינינו, מעסיקה את המועדון מיום היווסדו. את הדמות הזו תוכלו לחפש, למצוא ולזהות לא רק במועדונים סגורים או בסיפורי עבר מיתולוגיים, אלא גם בינינו, בתור בבנק, במדרגות הבניין, בצ'אט הפייסבוקי ובהופעה טלוויזיונית.
השיח המחודש במועדון הזה לגבי מיהו הג'נטלמן התעורר מחדש בעקבות הסערה שחולל אחד מהמעצבים המשפיעים ביותר בעשורים האחרונים, ג'ון גליאנו, רגע לפני הצגת הקולקציה שלו בבית דיור בשבוע האופנה בפריז. התצוגה נראתה, כך מדווחים, כמו הלוויה יותר מאשר חגיגה, וכאמור היא הותירה את הג'נטלמנים עם תהיות בדבר התנהגות ג'נטלמנית הולמת, התנהלות במרחב הציבורי והקשר שבין פליטות פה, אלימות מילולית לבין אופנה וסגנון חיים. בספר דברי הג'נטלמנים הלא כתוב ידוע שאפשר להיות לבוש במיטב המחלצות, עם שיק בינלאומי וסטייל מדוייק ועדכני, אבל בסופו של דבר, אחרי הרושם השני, מה שקובע מיהו ג'נטלמן אמיתי הם השפה וסגנונה (ואולי גם עוצמת קולה).

Robert Longo
Frank & Glenn, 1991

הכל התחיל מהג'נטלמן ההיסטורי, שאמנם נולד בזמנים אחרים אבל תכונותיו תקפות (אולי באופן יותר נחרץ) גם בימינו. האבטיפוס הג'נטלמני הופיע לראשונה ב"סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר, ובמחזות של ויליאם שייקספיר (למשל בשם המקורי של המחזה "שני אדונים מוורונה" - Two Gentlemen of Verona), אבל מהר מאוד הפך המושג לשם תואר לגברים שמתנהגים לפי אמות מידה מסויימות ובהתאם למעמדם החברתי. אם בתחילה התואר היה שמור לגברים שנולדו למשפחות אציליות או לבעלי מעמד כלכלי, הרי שבמרוצת השנים הפכו הג'נטלמנים לשם כולל לגברים שחיו את חייהם לפי קוד התנהגות שבין מאפייניו אפשר למצוא קור רוח, הגינות, נימוסים טובים ואמינות.

אבל מה מכל אלו עדיין תקף בתחילתו של העשור השני במאה ה-21, תוהים חברי המועדון. האם הג'נטלמן הוא רק בעל נימוסים טובים? כזה שמתלבש יפה ומכבד את סביבתו? האם מישהו ששומר על איפוק ואמפתיה? נדמה שאחד המאפיינים העיקריים שנשמרו לאורך השנים, אחרי שלהיוולד למשפחות אציליות הפך לתנאי לא מספיק (ובטח שלא לתנאי הכרחי), הוא העמידה בסטנדרטים מחמירים של התנהגות. במילים אחרות, הג'נטלמן נדרש לשלל תכונות שקשורות בהיותו מתחשב, מתנהג בנימוס ושומר על איפוק. בספר "הג'נטלמן המודרני" תואר אותו בחור כמי שיש לו פיוז ארוך, מעין סיר לחץ ששומר על אש נמוכה ומאוזנת ושמשחרר קיטור במתינות ובתדירות נמוכה וקבועה ולא מתפרץ בפראות חסרת רסן. את כל אלה היה קשה למצוא אצל גליאנו בערב האומלל ההוא ובימים שלאחריו.

Robert Longo
Untitled (White Riot), 1982

אמפתיה היא אחד מהכללים שיש לעלות על נס, בעיקר על רקע האירועים האחרונים. התכונה שקשורה ביכולת לשים את עצמך במקומו של האחר, להבין אותו ולהרגיש כמוהו היא אולי אחת החשובות בתואר הג'נטלמני, ולמרות שהיא בדרך כלל קשורה דווקא למין הנשי, כדאי גם להכיל אותה על העולם הגברי. אמפתיה מתרחשת בדרך כלל במפגש הפיזי בין אנשים, ביכולת להרגיש קרבה וזהות עם מישהו שהוא לא אתה, משהו שמר גליאנו שכח ככל שאחוזי האלכוהול שבדמו עלו. רצוי לזכור את הקרבה האנושית הזו במפגשים בעולם האמיתי, לנסות ולהיות בנעליים של האנשים שנמצאים ממול (מה שהמילה האנגלית "להבין" שמרה בבסיס שלה: under-stand - לעמוד מתחתך, היכן שאתה עומד ומנסה להבהיר לאחר).
מושג מרכזי נוסף שבונה את עולם הערכים הג'נטלמני הוא עידון (באנגלית subtlety). אותה עדנה ועדינות נתפסים גם הם בארצנו המיוזעת והכועסת כתחום נשי, חלש ומוקצה מפאת המתח הקיומי הקבוע ב"מצב" שבו אנו חיים. עידון, כמובן, לא חייב להתבטא בהתנהגות - אלא הוא גם נמצא (וכאמור, אצלנו נעדר) ברחוב, באופן שבו מתלבשים, מעצבים את הבית או מתייחסים לסביבה.

Robert Longo
Untitled, 1981

זו החזרה לשורשים הרטרוסקסואלים שעליהם הג'נטלמנים מתעכבים. עידון בלבוש ובטיפוח וסגנון התנהגות מעודן שמתחיל מהחזקת הדלת למי שמגיע מאחוריך, ממשיך לכיבוד המרחב הציבורי, הקפדה על איכות הבגדים, מצב עור הפנים והכרס ונגמר ביישור הציפורן האחרונה ברגליים עם בוא הקיץ.
מה שמוביל את הג'נטלמנים לאופנה ולמוטיבציות הסגנוניות שקשורות בלהיות בנעליים של אחרים, בלי להתבלט, בלי להיות גליאנו, על כל המשתמע מכך. זה גם כוחה של אופנת הגברים, שלרוב מתבטאת במינימיליזם החבוי ובאותן קלאסיות נצחיות שמאפשרות לפריטים כמו ז'קט, מכנסיים וחולצה להחזיק מעמד מאות שנים ולהלביש את הגברים במדים של מסורת ואיפוק ולהעניק להם עידון ויזואלי שלא יפריע למרחב הציבורי. אפשר להיזכר איך משטרת האופנה נטפלת לכל הכוכבות ההוליוודיות שצועדות על השטיח האדום במיטב מחלצותיהן, כשכל אחת מנסה לנקר את עינה של השניה, בשעה שגברים בטוקסידו נראים כמו להקה שקשה להבחין בה מי לבוש טוב ממי.
המינימליזם הבלגי, האוונגרד היפני, האיפוק הבריטי - מכל אלה אפשר ללמוד שיעור בעידון עיצובי. ראף סימונס, למשל, לקח את המינימליזם של ז'יל סנדר ומיסד את אוונגרד הנעורים שלו בגזרות עדינות ובצבעים בוהקים. גם מרג'יאלה, שהאנונימיות שבה הוא ניהל את בית האופנה שלו היא שיעור באיפוק ובשליטה עצמית, הוא דוגמא לא רעה, ומעצבים אחרים כמו דריס ון נוטן, חוסיין שאליאן או אפילו קלווין קליין הם מורים לא רעים שהדגימו איך גם גזרות מסויימות יכולות להיות יפות ומעודנות להפליא, שמעוצבות בקווים הנכונים ומקדשות את הצורה לא פחות מאשר את התוכן.

עידון ע"פ מרג'יאלה

גליאנו, אם אפשר לשחרר קיטור במתינות, היה פיראט קטן עוד בתחילת דרכו. סגנונו הפרוע היה מרהיב, וכשרונו ניכר למרחקים, אבל אין ספק שבמקרה שלו, הקנקן הצביע במדויק על מה שיש בתוכו. מצד שני, אולי זה גם הזמן לשלוף את אחת התכונות הג'נטלמניות החשובות והנדרשות בימים אלו, האמפתיה והיכולת לסלוח, ולתת לגליאנו זמן כדי לחזור כמו ג'נטלמן, עם חליפה מאופקת, עידון וקצת סימפטיה לעולם שמסביבו.

מועדון הג'נטלמנים: על אאוטסיידרים

"מועדון הג'נטלמנים" הדו-שבועי של גלריה חוזר, הפעם כדי לשפוך אור על כל אלה שלא ממהרים להצטרף למועדון -- האאוטסיידרים: מי שאף פעם לא התלבשו כמו כולם, מעצבים שתמיד נשארו בשוליים, ודמויות 'אחרות', שהיו השראה באופנה, מפושעים ונוודים עד אמני טאטו ואסטרונאוטים. האאוטסיידר, קווים לדמותו:

גליאנו במחווה לצ'פלין, קום דה גרסון וויטון

שורה של אאוטסיידרים כיכבה בתצוגות הגברים האחרונות במילאנו ופאריס: אמני טאטו ומקועקעים, רוכבי אופנועים מרדנים, פושעים ונוודים. כולם דמויות אפלות ורחוקות מהמיינסטרים, שהזכירו לג'נטלמנים את משבר הזהות היומיומי שפוקד אותם: לאיזה גל להשתייך, כמה עצמאות אופנתית לאמץ, כמה לבלוט וכמה להיות בסדר ובעיקר, עד כמה להיות כמו כולם ועד כמה להתבדל.

ההיסטוריה של האופנה היא בעצם ההיסטוריה של האחר הבחירה עד כמה להיות שונה או דומה ואיזה סיפור ביוגרפי לספר. ג'נטלמן אחד נזכר איך היה מגיע בנעלי פלטפורמה קטומות ומשקפיים שחורים עבים לתיכון האזורי שבו למד. שני היה מתעלל בקביעות בחולצת התלבושת וצבע את שערו הארוך.

אאוטסיידרים או עדר ? (מחוץ לתצוגה של ויקטור ורולף, מרץ 2010)

עדר של אאוטסיידרים (מחוץ לתצוגה של מרג'יאלה, מרץ 2010)

כבר אז הבינו הג'נטלמנים שהם חלק ממעגל הקסמים שעומד בבסיס כל מוטיבציה אופנתית טרנדית: האאוטסיידר מתחיל להשתעמם מהקונסרבטיביות האופנתית שמסביבו ולובש פריט שנחשב מוזר. כמה אנשים שמתחילים ללבוש את הפריט ויוצרים באזז, המעבר למיינסטרים כשהפריט הופך נחשק ונלבש יותר, ההידרדרות שלו והלידה מחדש בגלגול אירוני, שהופך לנוסטלגי, שמתחלף לקונסרבטיבי וחוזר חלילה.

לאנג וקוואקובו

רבים מהמעצבים המשפיעים בעולם האופנה היו בעצמם אאוטסיידרים: איב סאן לורן, שגדל באלג'יר וכל חייו הרגיש זר ודחוי, אלכסנדר מקווין, שמעולם לא התאים למסגרות עולם הזוהר, ריי קוואקובו - אולי האאוטסיידרית המבריקה מכולם שהמציאה את הלייבל האוונגרדי קום דה גרסון, הלמוט לאנג ומרטין מרג'יאלה, האאוטסיידרים הגדולים של עולם האופנה, שהפכו את הניכור של שנות ה‑90 לקוד לבוש מופשט, שקטגוריות כמו 'האחר' ו'הגנרי' לא רלבנטיות בו. לאנג, שהחל את דרכו ב‑1986 ועזב את עולם האופנה בטריקת דלת עשרים שנה אחר כך, השאיר אחריו מסורת מינימליסטית קונצפטואלית ומונוכרומית, אחרי שבמשך כל שנות פעילותו היה נאמן לסגנונו הבלתי מתפשר. כשהמרכז התקרב אליו מדי ותבע ממנו להיות מסחרי יותר, הוא הבין שכדי להיות אאוטסיידר אמיתי עליו לקום ולנטוש.

מרטין כבר לא גר כאן יותר

גם מרטין מרג'יאלה, שהשפעתו העצומה מהדהדת עד היום, עזב את בית האופנה בשקט אופייני לפני כמה שנים, אחרי שרנצו רוסו, הבעלים של דיזל, רכש את החברה והמותג. את מרג'יאלה אפשר להכתיר באמת כאאוטסיידר האולטימטיבי, האיש בעל השם המפורסם, שאף אחד לא יודע מיהו. זהותו של מרג'יאלה לא נחשפה לתקשורת, הוא מעולם לא התראיין, הקשר עימו נעשה באמצעות מכשיר הפקסימיליה, והוא אחד המעצבים הבודדים שמעולם לא הגיחו בסוף תצוגות האופנה להשתחוות ולהודות לקהל. בזרותו ובייחודו הצליח מרג'יאלה להפנות את הזרקורים אל עיצובי הבגדים המדויקים, החכמים והמפתיעים שלו וחשף את הגיחוך של עמיתיו, מעצבי העל שמוכרים את אישיותם לא פחות מאת בגדיהם.

אוונס למגזין וייס

בינתיים, בלוס אנג'לס, ישב לו המעצב ריק אוונס והביט על לאנג ומרג'יאלה האירופאים. הוא ייסד את בית האופנה שלו ב‑1994 והפך מהר מאוד לאחד המעצבים האאוטסיידרים הבולטים, שמזוהה עם הסגנון האפל והכוחני של העיצובים שלו ועם מראהו החריג. אחד העקרונות החשובים בעולמו של אוונס הוא עקביות: לא להשתנות ולא לחכות שהעולם יבין אותך. אוונס מבשר על גל חדש של אופנת אאוטסיידרים קלאסית א-סימטרית, אפלה, עם משחק אינסופי בגוונים של שחור ואפור והכרה בפחדים הקיומיים של אסונות ענק בפתח המאה ה‑21. הצייטגייסט בגלימתו.

ברברי מורדת

אלמנט מרתק שמחבר בין שלושת המעצבים הללו הוא מעיל העור המאפיין המובהק של אופנת האאוטסיידרים בארון הגברי המודרני. ז'קט האופנוענים, קוד הלבוש הקבוע של כל מורד שמכבד את עצמו, חזר כמעט בכל הקולקציות שלהם, והפך לא מעט בזכותם לאובייקט מודרני, שממשיך את ההיסטוריה האאוטסיידרית מתקופת מרלון ברנדו, סטיב מקווין ומרד הנעורים של שנות ה‑50. אפילו בתצוגה האחרונה של ברברי, בית האופנה הבריטי הוותיק, נראו הרבה מעילי אופנוענים עמוסי ניטים. העובדה שהם כיכבו דווקא שם, בחברה שמזוהה יותר עם השמרנות של מעילי הטרנץ', מצביעה על הדיאלקטיקה האאוטסיידרית ועל המתח הנצחי שבין הרצון להיות שייך ובין האחרות הסגנונית.

טוטם וטאטו בלואי ויטון

אבל לא רק מורדים חוזרים כגיבורי אופנה אאוטסיידרים. גם פושעים, נוודים, פאנקיסטים, הומלסים ושאר גברים רחוקים מהמרכז עושים את דרכם אל ליבו של המיינסטרים. בשבוע האופנה האחרון בפאריס בלטו אמני הטאטו, אבירי הסמטאות האפלות, שאליהם הופנו אורות הזרקורים. התצוגה של איב סן לורן נפתחה בסרט קצר ויפהפה שהזמין מעצב המותג סטפנו פילאטי מהצלם ארי מרקופולוס, שבו הוא מציץ לעולמו של אמן הקעקוע האגדי מארק מהוני. בתצוגה אחרת, זו של לואי ויטון, בלטו דוגמנים עם כתובות קעקע זמניות ומונוגרמות בסגנון כתובות קעקע על התיקים והבדים, פרי עבודתו של אמן הטאטו המפורסם סקוט קמפבל (האחראי לכתובות הקעקע על גופו של מעצב הבית של החברה, מארק ג'ייקובס).

ג'ון ווטרס איז אאוט

את התשובה לדילמה (שהוזכרה בהתחלה) אפשר אולי למצוא אצל ג'ון ווטרס, אחד הבמאים האאוטסיידרים הכי מקובלים ואחד האנשים המצחיקים שתמיד מתחו את גבולות הטעם הטוב ושמרו על סטייל. בספר שהוציא לאחרונה הוא מקדיש פרקים שלמים לגיבורי התרבות שלו, שביניהם נמצאים ריי קוואקובו, רוצחים, פושעים, גיבורים אלמונים ושאר מיעוטים ש"אפילו בתוך המיעוט שלהם אינם מרגישים בנוח", כהגדרתו.

מייג'ור תום (בראון)

ואולי הדילמה הג'נטלמנית הזו תרחף תמיד מעל כל בחירה אופנתית. היא תסמן את המתח שבין עצמאות סגנונית לקבלה אופנתית, ותותיר את השטח הזה לאאוטסיידרים האמיתיים, אלה שללא מרכז ירגישו אבודים באמת. דוגמה לגיבורים כאלה אפשר למצוא אצל תום בראון, שהצעיד בפאריס השבוע דוגמנים בחליפות חלל של אסטרונאוטים (אולי האאוטסיידרים הכי מובהקים) שפשטו מעליהם את החליפות בתחילת התצוגה וחשפו את הבגדים החדשים שעיצב - אקט סימבולי שמסגיר את לידתו של גלגול אופנתי חדש מכל האאוטסיידרים שקדמו לו.

מועדון הג'נטלמנים - הטור השמיני

סוף הקיץ ותחילתה של שנה עברית חדשה תמיד מעוררים בלב הג'נטלמנים הרהורים נוגים על חלוף הזמן, על הנעורים שלא ישובו לעולם, וכן, גם על הפיכתה של עוד שערה ללבנה. כשמוסיפים לאלה את שבועות האופנה, שכבר מציגים את קולקציית הקיץ הבא, ואת בגדי החורף שמתחילים להגיע עכשיו לחנויות, הג'נטלמנים נקלעים לסחרור כרונולוגי עונתי. עם זאת העולם שייך לג'נטלמנים, והם דוחים בתוקף את האופציה הנוסטלגית הקשורה בנעורים. תרשו להם לחדש: הנוער של היום הוא בדיוק כמו הנוער של פעם. בני הנעורים חיים את ההווה וזורעים את העתיד, צורכים בלי הפסקה אבל גם עצמאים ללא תקנה, משפיעים ומושפעים, מתלהבים ואפתיים, ספקנים ומאוהבים בעצמם.

אבל הג'נטלמנים לא ממש מבחינים בכל זה. כמו הדורות הקודמים גם הם איבדו מגע עם בני התשחורת, והם רואים את גיל העשרה כיקום מקביל, תזזיתי ומוזר. כנראה רק מפסגות העשור הרביעי מובנת סוף-סוף אמרתו של ג'ורג' ברנרד שו: "הנעורים הם דבר נפלא. פשע לבזבז אותם על ילדים". האידיאל של הג'נטלמנים הוא גבר בוגר, בעל מטען הולם של ניסיון חיים והבנת בני אנוש, אחד שמתגאה בשארית חיוך שנהפך לקמט, שמתעצב על אבנים בכליות (יום הולדת 35 שמח!) ושיש לו לפחות חליפה אחת טובה בארון.
עם הגיל מגיעה גם ההבנה שכדי להתבגר בחן חייבים לשמור על רוח הנעורים, תהא אשר תהא. צעירות, אחרי הכל, היא עניין של סטייט אוף מיינד יותר משהיא גיל ביולוגי או פלח שוק אטרקטיבי. רוח הנעורים, כפי שנספר לבנינו, הגיעה לשיאה בסיקסטיז, כשבאמריקה נהפכו 70 מיליון בייבי-בומרים לבני עשרה שדחו את הענווה המזויפת של הוריהם, בזו לשמרנות של הפיפטיז ואימצו את המודרניות ואת רוח המרד. אבל אז הם גם נהפכו לפלח שוק מבוקש ומסקרן. "מרד הנעורים", שיצא לאקרנים ב-1955, דיבר על הנוער ואליו ושינה כמעט בן לילה את היחס של התרבות הפופולרית לנעורים. הסרט שימן בברילנטין את גלגלי המהפכה, והבהיר למנהלי האולפנים שמדובר בתרנגולת המטילה ביצי זהב.

השילוב המושלם בין רוח הנעורים לתרבות הפופ הפך את בני העשרה למושא הערצה לא רק של תאגידי ענק ומפרסמים, אלא גם של מעצבי אופנה ואמנים, שראו בנעורים אידיאל של יופי ותשוקה. בתערוכה מדוברת שהוצגה לפני כמה שנים בפירנצה קראו לנוער "המין הרביעי". האוצרים שלה, פרנצ'סקו בונאמי ומעצב האופנה ראף סימונס, ניסו לסמן את שיאה של אובססיית הנעורים העכשווית וכינסו עשרות אמנים, מעצבי אופנה, מוסיקאים ומעצבים שבחנו בצורה חדשה ומאתגרת את שבטי הנוער השונים ואת השפעתם על סגנון החיים העכשווי, על האופנה ועל אסטרטגיות שיווקיות. ספר התערוכה, שנקרא גם הוא "המין הרביעי", נחשב כיום מפתח הכרחי לכל מי שרוצה לפצח את הקוד הגנטי של המגזר הזה.

בכל אשר נפנה אפשר לראות שהטינאייג'רים ממשיכים להיות דימוי דומיננטי בתרבות האופנה העכשווית. את הקמפיין החדש של פראדה, למשל, צילם המעצב לשעבר של בית דיור, הדי סלימאן, שהפך את הדמות הנערית השדופה למודל האידיאלי של הדור. סלימאן, שמתעסק היום בעיקר בצילום ומתעד באובססיביות את הנוער בספרים שהוא מוציא, העמיד במרכז הקמפיין נערים ענוגים בחולצות ניטים - אימג'ים שמזכירים את תרבות הפאנק הבריטית המרדנית והצעירה של שנות ה-70 וה-80. בימים אלה הוא גם עורך מקבץ של עשרת סרטי הנעורים הגדולים ביותר לטעמו, מקבץ שכותרתו "American Youth". בין הסרטים פנינים היסטוריות כמו "ראסטי ג'יימס" של קופולה, "מאלה נוצ'ה" של גאס ואן סנט, "Permanent Vacation" של ג'ים ג'רמוש, "נקודת זבריצקי" של אנטוניוני ו... "מרד הנעורים" של ניקולס ריי.

כפי שנאמר: פני הדור כפני הפראדה

אבל לא רק המראה הנערי-מרדני חוזר. גם מראה הסקול-בוי עדיין בולט. מדי הפנימייה, הז'קטים מטוויד, חולצות הפולו והסוודרים של אוניברסיטות יוקרה מהחוף המזרחי - כולם עושים קאמבק ולא נותנים לנוער הזה לרדת מהשלטון. בית האופנה הצרפתי קיצונה עיצב בשנה שעברה קולקציה בהשראת הסרט "הבוגר", הכוכבים של סדרת הטלוויזיה "אחת שיודעת" לא יורדים מהמגזינים הנכונים, ואושיות אופנה בנות 15 בבלוגוספירה הופכות את בני ה-20 לזקנים שכבר מזמן אבד עליהם הכלח.

עולם האופנה שייך לצעירים? הנסיך צ'ארלס

אבל הג'נטלמנים שמחים לבשר שיש תקווה. במקביל לשלטון העריצות החינני של הנוער מגיחה גם ההכרה בגברים בוגרים, המשדרים אלגנטיות נינוחה, כזו שאף בן עשרה לא יכול אפילו לחלום עליה. האובססיה סביב ג'ורג' קלוני היא דוגמה לא רעה ("קלוני הוא כמו שמלה של שאנל - הוא לעולם לא ייצא מהאופנה", אמרה אחת מבנות "סקס והעיר הגדולה") ובכלל, אם תסתכלו סביבכם תשמחו לגלות שגברים בכובע, חליפה ושפם הם הטרנד החדש. הקמפיין האחרון של לואי ויטון שבו מככבים ארבעה אסטרונאוטים קשישים, דמותו של ראלף לורן, שהופך את ההתבגרות לעניין סקסי ועמוס סטייל, ואפילו מרטין מרג'יאלה ויוז'י יממוטו ששיגרו אל המסלול אנשים מבוגרים ולא דוגמנים צעירים - כל אלה הם חלק ממגמה מבורכת שבה הגבר הבוגר מביט בעצמו במראה ומחייך באושר.

יממוטו מכבד

ה"סרטוריאליסט", בלוג צילומי אופנת הרחוב המפורסם, יכול לזקוף את הצלחתו המטאורית לעובדה שלאנשים נמאס קצת לבהות בדוגמנים שרק אתמול גמרו בית ספר יסודי. סקוט שומאן, שהשיק את הבלוג לפני כמה שנים (והחודש הוציא ספר שמאגד מבחר מהתצלומים שלו), מנציח בעבודתו גברים בוגרים שנראים טוב, מתלבשים בסטייל ומשדרים עומק ושאר רוח שמוסיפים לבגדים שלהם עוד שכבה, מהסוג שאי אפשר לקנות בשום חנות.

הסרטוריאליסט מפרגן

אז לא, הג'נטלמנים בכלל לא מתגעגעים לתקופת הנערות שלהם. אמנם היה כיף לחשוב שאפשר לקרוע את העולם ולהישאר צעירים לנצח, אבל עם בוא הזמן הנכון והפרספקטיבה החדשה, הם מרגישים שממש עוד מעט הם גם יידעו מה לעזאזל הם רוצים לעשות כשבאמת יהיו גדולים.

מועדון הג'נטלמנים - הטור השלישי

נעלי סירה, בד, אספדרילים, סנדלים, כפכפים וגם הדגם שאין להזכיר את שמו (המתחרז עם בוקס) - ארון הנעליים הגברי, קווים לדמותו.
(פורסם ב10 ליולי, גלריה, הארץ)

פעם, כשהיינו ילדים, היינו הולכים עם אמא לקנות נעליים. זוג אחד לכל עונה. אלה היו שנים קסומות, שבהן הנעליים היו הסימנים הראשונים לסיומה של עונה ולבואה של אחרת. מאז עברו הרבה זוגות נעליים בארוננו, ועם השנים הלך ונבנה לו ארון נעליים, ספק דמיוני ספק אמיתי, שמכיל את כל זוגות הנעליים שגבר צריך כדי להתהלך בעולם.
כבר נכתב בעבר על נעליים שהן אמצעי גישור בין הגוף לרוח (עד כמה שרוח מגיעה לסוליה ולפיסות העור המחוברות אליה), ועל כך שנעליים הן מה שמחבר אותנו למדרכות העולם הגשמי, לאספלט או לאדמה. גם ביהדות סימלו הנעליים מאז ומעולם את האדם העצמאי שיכול לבחור את דרכו על פי רצונו, ועל כן אף הותקנה ברכה שיש לומר בבוקר בעת נעילת הנעליים: "שעשה לי כל צרכי". התיאולוגיה של הנעליים ארוכה ומפותלת כמו ההיסטוריה של הלבוש, וארון הנעליים משמש בה ארון קודש ומחסן תמידי לכל הזוגות שנקנו ועוד ייקנו. כי אין לשכוח שאותו ארון נמצא בתהליך מילוי וריקון סיזיפי מתמיד, תזכורת עצובה למושג החמקמק של המלתחה המושלמת.

מרג'יאלה בסנדלים

אם שרה ג'סיקה פרקר הפכה את נעלי הנשים למוצר פטישיסטי אופנתי, כזה שיותר משהוא משרת אותה היא משרתת אותו, נעלי הגברים עושות בדיוק את ההיפך: הארון הגברי הרבה יותר עמיד לקפריזות אופנתיות וחילופי טעם שרירותיים. יש דגמים עונתיים קבועים, יש פריטים רב-עונתיים, ואם נשאר עוד מקום בארון, תמיד אפשר להוסיף גם כמה זוגות שהם פרי שגעונו של בעליו: סניקרס לימיטד אדישן מיפאן, נעלי סירה משוק הפשפשים או נעלי פייר הרדי עם בית האופנה קיצונה - נעליים מעוצבות שמהוות תעודת זהות של בעליהן, שרק הוא יודע להסביר מדוע רכש אותן.
נעלי גברים הן פחות עניין של אופנה ויותר עניין של טעם אישי, בשילוב עם נוחות, פשטות, עמידות ופרקטיות. אך אוי למי שיזכיר בהקשר הזה את נעלי הטבחים (שדי באזכור שמן, המתחרז עם בוקס). או אז נשתוק בעצבות וניזכר באימג' הישראלי הנורא מכל: מכנסי קפרי (הידועים במחוזותינו כמכנסי שלושת-רבעי) בליווי הנעליים המשוקצות, ששמן הקרוקודילי לא יעלה כאןמ שוב. גם לא כשיפשטו את הרגל. יגידו זה נוח, יאמרו זו היציבות - אנחנו נמשיך לחלום על משהו אמיתי, עטוף בעור משובח או בד איכותי, שנתפר בידיים למודות אהבה והיסטוריה, בתהליך שמזכיר זמנים שבהם ידעו את אומנות ההנעלה.
החובה להכיר את הקלאסיקה הקאנונית של נעלי הגברים אמנם לא מחייבת את הגבר הישראלי להחזיק גם נעלי אוקספורד ודרבי, אבל ודאי שצריך כמה פריטים הכרחיים ממנה. המלתחה מתעצבת כמו אוסף פרטי, כזה שנבנה לאורך השנים עם הטעם והקונספציות של בעליו. אבל הגיע הזמן להפסיק לדבר ולצאת מהבית, אפילו שבחוץ 32 מעלות ו-200 אחוזי לחות. ודווקא קיץ 2009 נראה כעונה משובחת שעשויה לחולל שינוי רציני בגישתם של גברברי ישראל לארון הנעליים.

גבר קיץ של דנהיל

גבר קיץ של כריס ואן אש

קודם כל נעלי הבד, שהיו נפוצות עד מאוד במחוזותינו בעבר, חזרו לכבוש את העולם עם כמה יתרונות שמתאימים פיקס לארצנו מובטחת הזיעה: הן זולות (יחסית), קלות לנעילה וטובות לאוורור. נעלי הבד הן דוגמה מצוינת למשהו שתמיד ייראה קלאסי, והשנה הן מגיעות בצבעים רבים ויכולות להפוך כל נער חידות לבעל תשובה.
עוד שתי ציפורי חן שחוזרת לנדוד אצלנו הן האספדרילים ונעלי הסירה. הראשונות, שמורכבות מסוליה העשויה חבלים (או גומי), מגיעות גם הן בשלל צבעי הקשת. הן פשוטות לנעילה, טובות למראה לא פורמלי, וכל עוד לא תדרכו על רצועת הבד האחורית, זהו הפתרון הנוח ביותר לקיץ הקרוב. נעלי הסירה, העשויות גומי בבסיסן, יעזרו לכם לשמור על היציבות כשתלגמו קוקטייל ביאכטה של השכן; את המוקסינים כדאי ללבוש בגרביים קצרים, כי רק האיטלקים יודעים לנעול אותן היטב בלי גרביים; ואת הכפכפים נעדיף לראות רק בים.

סירה של איי.פי.סי, בד של באנד אוף אאוט סיידרס

מובן שלא נשכח את הסנדלים, שבהיסטוריית הלבוש המקומי היו מאז ומתמיד סימן לשיוך מעמדי: בתקופת החלוצים היו הסנדלים התנ"כיים סמל השורשיות. כעבור כמה עשורים הגיח הטרנד הציוני גם לעיר, וילדי השמנת לבשו סנדלי נמרוד דאז שהפכו לבירקנשטוק של היום. הקיץ הזה נראה שיזכו לשדרוג מעמדי, אם נביא בחשבון את הטרנד העולמי של נעלי גלדיאטור, שבהן כל קיבוצניק לשעבר נראה פתאום כמינימום מקסימוס.

סנדלים של לאנווין

אפשר לדבר עוד הרבה על נעליים - על מיניות ונעליים, על נעליים ופוליטיקה, או על מעצבי הנעליים הישראלים שזונחים ביודעין את השוק הגברי. אבל אנחנו עוצרים לרגע, מריחים וחושבים. איך אפשר בעצם לנהל דיון בנושא לפני שנבדוק את מצב כפות הרגליים - סוגיה שדווקא מפני שאינה מריחה טוב, יש לדון בה בכובד ראש. אנחנו קוראים בזאת להפסיק את הפחד המופרז מהסיסיות של הפדיקור. מדובר, למי שאוהב להתפנק, ב-20 דקות של ליטוף אמהי, גירוי שובבי, וגירוד תעשייתי. לקשוחים ממש נזכיר כי מדובר לא רק באסתטיקה, אלא בהליך רפואי שגרתי וחיוני עד מאוד. כי כמו שאמר פעם מישהו, אין כמו כף רגל בריאה בנעל יפה.

גבר מי שמפדקר

קסדה בראש טוב

אחרי שהציגו את קולקציית אביזרי הבית שלהם במילנו השבוע, חברו האנשים הטובים מהאטלייה של מרג'יאלה ליצרנית הקסדות הקולית הצרפתית רובי, ויצרו קסדה במהודרה מוגבלת (600 בלבד) בצבעי הדגל של המעצב הבלגי - blanc de Meudon (מישהו בגרסונייר יכול לתרגם את המונח הזה לעברית מדוברת?), שעליו כתובות גרפיטי וקשקושים.הגרסוניירים חושבים שאמצעי בטיחות לאופנוענים מעולם לא נראו כל כך טוב.

הבית של מרג'י

הגרסוניירים היו רוצים מאוד רוצים לבקר במילנו, בעיקר בתצוגות אופנת הגברים המתקיימות בעיר פעמיים בשנה ובתערוכת העיצוב השווה "סלונה אינטרנציונל דל מובילה", שמתקיימת בימים אלו בבירה הצפונית. אבל בינתיים הם בארץ, מתכוננים לחמסין הגדול ורק חולמים על אירופה.

לפחות יש תמונות (via wwd) ודיווח מהשקת הקולקציה המדוברת של מרג'יאלה, אחד מהבלגים היותר אהובים על הגרסוניירים, לקו מוצרי הבית שלו בסלון. התערוכה "Mat, Satine, Brillant" משחזרת את האווירה והסביבה של הסדנה לעיצוב הפנים של החברה ומאפשרת למבקרים בה חוויה דומה אם יכנסו למשרדי החברה הממוקמים בפריז. אמנם כל עניין הפיכתו של בית האופנה מלייבל עצמאי וחצוף לתאגיד ענק (בבעלות דיזל, רחמנא) מעלה כמה תהיות בקשר לאקסלוסיביות המתוחכמת של בית האופנה הנושא את שמו, אבל תמיד מענג להציץ לאטלייה שעומד מאחורי בית האופנה ולכוחות היצירתיים שמתרגמים כל הזמן את הרעיונות האוונגרדים של מרטין לפריטים מכירתיים בעולם. האובייקטים, כצפוי, שומרים על הקו הלבן ששולט בחנויות של המותג, ואפשר לדמיין שגם אם המעצב כבר לא ממש נמצא שם כל הזמן, רוחו שורה בכל.

קוקו ז'קט

מגזין ווג פריז האחרון, שנחת לא מזמן בתא הדואר של הגרסוניירים והביא עימו את החורף, נתן את האות לפתיחת פסטיבל קוקו שאנל, המחוות, הסרטים ומי יודע, אולי גם שובו של המיוזיקל (תחשבו 1969, קתרין הפבורן, ברודווי: תחשבו Coco)
בגליון התייחסויות רבות לעיצוביי שאנל שאחת הטובות בהן, הופקה על ידי קארין רויטפלד, עורכת המגזין, דיוות אופנה ואמא של ולדימיר רסטוין רויטפלד (שהוא ללא ספק גרסונייר העתיד שפתח שבוע שעבר תערוכה בניו-יורק אליה הגיעו כולם בלי יוצא מן הכלל). בהפקה מיוחדת התבקשו מעצבים שונים ליצור מחוות לקלאסיקות ידועות של שאנל, והגרסוניירים אהבו במיוחד את גרסתו של בית מרטין מרג'יאלה שלקח את המקטורן הוותיק והמוכר של שאנל, עיבה את קצוותיו בצמר לבן ואת התוצאה ,כמו חצי מהמגזין, צילם קארל לגרפלד.