מועדון הג'נטלמנים - כוסו, כיסו וכעסו

הגרסוניירים החליטו גם הם להשתתף בשיח הרחב, הנגוע והמתיש לעיתים, הדן בסוגיית התנהגותו של ג'ון גליאנו. זה התחיל אמנם בטור ב"גלריה" שנגע בשאלות על אמפתיה, עידון והתנהגות גברית במצבים קיצוניים, אך מתפרסם פה בבלוג בשעת האסון ביפן, שחושף שוב את החשיבות והיופי באיפוק. הגרסוניירים מרכינים ראש.

חקירת דמותו של הג'נטלמן המודרני, זה שיצא מספרי ההיסטוריה המאויירים בשחור ולבן ומאז מסתובב פה בינינו, מעסיקה את המועדון מיום היווסדו. את הדמות הזו תוכלו לחפש, למצוא ולזהות לא רק במועדונים סגורים או בסיפורי עבר מיתולוגיים, אלא גם בינינו, בתור בבנק, במדרגות הבניין, בצ'אט הפייסבוקי ובהופעה טלוויזיונית.
השיח המחודש במועדון הזה לגבי מיהו הג'נטלמן התעורר מחדש בעקבות הסערה שחולל אחד מהמעצבים המשפיעים ביותר בעשורים האחרונים, ג'ון גליאנו, רגע לפני הצגת הקולקציה שלו בבית דיור בשבוע האופנה בפריז. התצוגה נראתה, כך מדווחים, כמו הלוויה יותר מאשר חגיגה, וכאמור היא הותירה את הג'נטלמנים עם תהיות בדבר התנהגות ג'נטלמנית הולמת, התנהלות במרחב הציבורי והקשר שבין פליטות פה, אלימות מילולית לבין אופנה וסגנון חיים. בספר דברי הג'נטלמנים הלא כתוב ידוע שאפשר להיות לבוש במיטב המחלצות, עם שיק בינלאומי וסטייל מדוייק ועדכני, אבל בסופו של דבר, אחרי הרושם השני, מה שקובע מיהו ג'נטלמן אמיתי הם השפה וסגנונה (ואולי גם עוצמת קולה).

Robert Longo
Frank & Glenn, 1991

הכל התחיל מהג'נטלמן ההיסטורי, שאמנם נולד בזמנים אחרים אבל תכונותיו תקפות (אולי באופן יותר נחרץ) גם בימינו. האבטיפוס הג'נטלמני הופיע לראשונה ב"סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר, ובמחזות של ויליאם שייקספיר (למשל בשם המקורי של המחזה "שני אדונים מוורונה" - Two Gentlemen of Verona), אבל מהר מאוד הפך המושג לשם תואר לגברים שמתנהגים לפי אמות מידה מסויימות ובהתאם למעמדם החברתי. אם בתחילה התואר היה שמור לגברים שנולדו למשפחות אציליות או לבעלי מעמד כלכלי, הרי שבמרוצת השנים הפכו הג'נטלמנים לשם כולל לגברים שחיו את חייהם לפי קוד התנהגות שבין מאפייניו אפשר למצוא קור רוח, הגינות, נימוסים טובים ואמינות.

אבל מה מכל אלו עדיין תקף בתחילתו של העשור השני במאה ה-21, תוהים חברי המועדון. האם הג'נטלמן הוא רק בעל נימוסים טובים? כזה שמתלבש יפה ומכבד את סביבתו? האם מישהו ששומר על איפוק ואמפתיה? נדמה שאחד המאפיינים העיקריים שנשמרו לאורך השנים, אחרי שלהיוולד למשפחות אציליות הפך לתנאי לא מספיק (ובטח שלא לתנאי הכרחי), הוא העמידה בסטנדרטים מחמירים של התנהגות. במילים אחרות, הג'נטלמן נדרש לשלל תכונות שקשורות בהיותו מתחשב, מתנהג בנימוס ושומר על איפוק. בספר "הג'נטלמן המודרני" תואר אותו בחור כמי שיש לו פיוז ארוך, מעין סיר לחץ ששומר על אש נמוכה ומאוזנת ושמשחרר קיטור במתינות ובתדירות נמוכה וקבועה ולא מתפרץ בפראות חסרת רסן. את כל אלה היה קשה למצוא אצל גליאנו בערב האומלל ההוא ובימים שלאחריו.

Robert Longo
Untitled (White Riot), 1982

אמפתיה היא אחד מהכללים שיש לעלות על נס, בעיקר על רקע האירועים האחרונים. התכונה שקשורה ביכולת לשים את עצמך במקומו של האחר, להבין אותו ולהרגיש כמוהו היא אולי אחת החשובות בתואר הג'נטלמני, ולמרות שהיא בדרך כלל קשורה דווקא למין הנשי, כדאי גם להכיל אותה על העולם הגברי. אמפתיה מתרחשת בדרך כלל במפגש הפיזי בין אנשים, ביכולת להרגיש קרבה וזהות עם מישהו שהוא לא אתה, משהו שמר גליאנו שכח ככל שאחוזי האלכוהול שבדמו עלו. רצוי לזכור את הקרבה האנושית הזו במפגשים בעולם האמיתי, לנסות ולהיות בנעליים של האנשים שנמצאים ממול (מה שהמילה האנגלית "להבין" שמרה בבסיס שלה: under-stand - לעמוד מתחתך, היכן שאתה עומד ומנסה להבהיר לאחר).
מושג מרכזי נוסף שבונה את עולם הערכים הג'נטלמני הוא עידון (באנגלית subtlety). אותה עדנה ועדינות נתפסים גם הם בארצנו המיוזעת והכועסת כתחום נשי, חלש ומוקצה מפאת המתח הקיומי הקבוע ב"מצב" שבו אנו חיים. עידון, כמובן, לא חייב להתבטא בהתנהגות - אלא הוא גם נמצא (וכאמור, אצלנו נעדר) ברחוב, באופן שבו מתלבשים, מעצבים את הבית או מתייחסים לסביבה.

Robert Longo
Untitled, 1981

זו החזרה לשורשים הרטרוסקסואלים שעליהם הג'נטלמנים מתעכבים. עידון בלבוש ובטיפוח וסגנון התנהגות מעודן שמתחיל מהחזקת הדלת למי שמגיע מאחוריך, ממשיך לכיבוד המרחב הציבורי, הקפדה על איכות הבגדים, מצב עור הפנים והכרס ונגמר ביישור הציפורן האחרונה ברגליים עם בוא הקיץ.
מה שמוביל את הג'נטלמנים לאופנה ולמוטיבציות הסגנוניות שקשורות בלהיות בנעליים של אחרים, בלי להתבלט, בלי להיות גליאנו, על כל המשתמע מכך. זה גם כוחה של אופנת הגברים, שלרוב מתבטאת במינימיליזם החבוי ובאותן קלאסיות נצחיות שמאפשרות לפריטים כמו ז'קט, מכנסיים וחולצה להחזיק מעמד מאות שנים ולהלביש את הגברים במדים של מסורת ואיפוק ולהעניק להם עידון ויזואלי שלא יפריע למרחב הציבורי. אפשר להיזכר איך משטרת האופנה נטפלת לכל הכוכבות ההוליוודיות שצועדות על השטיח האדום במיטב מחלצותיהן, כשכל אחת מנסה לנקר את עינה של השניה, בשעה שגברים בטוקסידו נראים כמו להקה שקשה להבחין בה מי לבוש טוב ממי.
המינימליזם הבלגי, האוונגרד היפני, האיפוק הבריטי - מכל אלה אפשר ללמוד שיעור בעידון עיצובי. ראף סימונס, למשל, לקח את המינימליזם של ז'יל סנדר ומיסד את אוונגרד הנעורים שלו בגזרות עדינות ובצבעים בוהקים. גם מרג'יאלה, שהאנונימיות שבה הוא ניהל את בית האופנה שלו היא שיעור באיפוק ובשליטה עצמית, הוא דוגמא לא רעה, ומעצבים אחרים כמו דריס ון נוטן, חוסיין שאליאן או אפילו קלווין קליין הם מורים לא רעים שהדגימו איך גם גזרות מסויימות יכולות להיות יפות ומעודנות להפליא, שמעוצבות בקווים הנכונים ומקדשות את הצורה לא פחות מאשר את התוכן.

עידון ע"פ מרג'יאלה

גליאנו, אם אפשר לשחרר קיטור במתינות, היה פיראט קטן עוד בתחילת דרכו. סגנונו הפרוע היה מרהיב, וכשרונו ניכר למרחקים, אבל אין ספק שבמקרה שלו, הקנקן הצביע במדויק על מה שיש בתוכו. מצד שני, אולי זה גם הזמן לשלוף את אחת התכונות הג'נטלמניות החשובות והנדרשות בימים אלו, האמפתיה והיכולת לסלוח, ולתת לגליאנו זמן כדי לחזור כמו ג'נטלמן, עם חליפה מאופקת, עידון וקצת סימפטיה לעולם שמסביבו.

הגרסונייר השבועי: פיטר סאביל

הגרסונייר אוהב גיבורי תרבות שלא מפסיקים לחדש, להפתיע, כאלה שכל הזמן מחפשים לפרוץ עוד גבול אסתטי או תכני, כאלה שמתלבשים טוב. אז הנה, יש לנו גרסונייר שבועי קלאסי: פיטר סאביל, שהמונח מעצב גרפי הוא קצת אנדרסטייטמנט למי שיצר כמה מהקלאסיקות הוויזואליות הגדולות של תרבות הפופ בעשורים האחרונים, כשהוא מקפץ בלי הרף בין עיצוב גרפי לאמנות, בין אופנה למוזיקה, בין הפרינט לאינטרנט.

הפרק הראשון במיתולוגיה מתחיל בסוף שנות השבעים כשסאביל מתחיל לעבוד כארט-דירקטור (ושותף) ב"פקטורי רקורדס" אותו לייבל אגדי ממנצ'סטר. סאביל עיצב את עטיפות האלבומים (שכולכם מכירים) אשר הפכו עם השנים למאסטרפיסים בתחומם: ג'וי דוויז'ן, ניו-אורדר ואח"כ פאלפ, סוויד ואחרים. סאביל, היה גם זה שעיצב את הסיאנדה, המועדון של הלייבל, שהגרסונייר לצערו זכה לראותו רק בגרסה הקולנועית "24 Hours Party People" (שם מוצג סאביל כמאחר דדליינים כרוני. הגרסונייר מזדהה).

אלן ארסמוס, טוני ווילסון ופיטר סאביל מחוץ למועדון

בשנות השמונים גילה סאביל עניין מתמשך בעולם האופנה, הוא עבד עם המעצב היפני יושי יממוטו בתחילת דרכו, עם ג'ון גליאנו (לדיור) בשנות התשעים, היה שותף בהקמת שואו סטודיו של ניק נייט, ובעשור האחרונה שיתף פעולה עם סטלה מקרתני וג'יל סנדר.

אחת מהרפתקאות ההאופנה שלו, החביבה ביותר על הגרסונייר, מגיעה (איך לא) מהמעצב הבלגי ראף סימונס, גם הוא מעריץ גדול של סאביל, שקיבל אישור להשתמש בארכיון האימג'ים שלו מימי הפאקטורי. סימונס שילב את האימג'ים המוכרים בקולקציית סתיו-חורף 2003/04 שנקראה “Closer" (ע"ש אתם יודעים מה) ויצר פריטי לבוש אורבניים ובועטים בסגנון שהושפע מלהקות הלייבל, מתרבות המודז ולא מעט מהקונסטרטיביזם הרוסי.

את הקולקציה זכה הגרסונייר לראות דווקא בחלל מוזיאלי, כשהוצגה ב-2006 במוזיאון מיגרו בציריך, כחלק מתערוכה רטרוספקטיבית ראשונה לסאביל שנקראה Estate. בתערוכה הוצגו מיטב עבודותיו וסרט הכולל ראיון מרתק עימו שניתן לראות אותו כאן
.

בשנים האחרונות ממשיך סאביל בגיחותיו לעולם האופנה עם ליין חולצות טי שעיצב עם פול סמית, עם קפוצ'ונים יפיפיים ועדינים ל DC וכשמיתג את קייט מוס (איזה משפט מצויין) במיזם הטופשופי שלה.
למרות השילוב הקטלני בין הפרופיל הגבוה שלו בטופ תעשיית הקריאטיב העולמית לבין האובססיביות הצהובה של מגזיני הרכילות הבריטים, מצליח סאביל להתחמק מעיני הציבור ולשמור על פרופיל אישי נמוך. יקירינו, הגרסונייר הבריטי, מדווח שסאביל, רווק נצחי, אכן מצליח בצורה יחסית (לאלה שהוא מסתובב עימם) יוצאת דופן לשמור על אנונימיות. עוד מדווח הגרסונייר הלונדוני על הסטייל של סאביל ומגדיר אותו כמוקפד, עדין, מינימלי ונקי, יממוטו פינת מרג'יאלה.

זו לא לימור ליבנת. זו אנה בלסמן, המעצבת שאיתו

פיטר המינימליסט

טביעת ידו העיצובית ניכרת היום לא רק בתחומי התרבות אלא במוצרים רבים של תאגידי ענק כמו סי.אנ.אן, מנדרינה דק, סלפרידג'ס, פרינגלז, אדוב-סיסטמס, ואם זה לא מספיק – סאביל הוכתר לאחרונה כארט-דירקטור הראשי של מנצ'סטר, עיר הולדתו. מצוין לתיק עבודות.

אז מה חדש את שואלים? לאחרונה התמנה סאביל לעורך-אורח של גליון יולי במגזין Wallpaper* והנושא שנבחר הוא (תחשבו מיתון גלובלי, עוני, כלכלה קורסת): סקס! הגרסוניירים מחכים למרענן הרשמי של הקיץ.

על צילום אחת מהכתבות המרכזיות אחראי חברו הטוב, ניק נייט, כשההשראה לעיצוב הסט, כך נכתב, מגיע מ"הפטישיזציה של עיצוב רהיטים עכשוויים כשהיא מיושמת למיניות בחלל כולו". סאביל גייס גם את מעצב הסטים המבריק גדעון פונטה וביחד הם יצרו מיצב הנקרא "רהיטים רכים – הבית האירוטי של פיטר סאביל". העיצוב של החלל מופשט, עם צבעים עזים, טקסטורות המושפעות מעבודות של נביא הפופ-ארט הבריטי ריצ'רד המילטון, והרהיטים הפטישסטיים שמזכירים את יצירותיו של אלן ג'ונס. את ההפקה עצמה (שהתרחשה בין ה-28 ל-29 באפריל) אפשר היה לראות לייב באינטרנט, בינתיים הטריילר מסרב לעלות (לגולשי האקספלורר) אז תסתפקו בתמונה: