יום שלישי, 31 באוגוסט 2010

שובו של הפרפי

הציטוט החביב שהפך למותג "קנו לעצמכם מתנה לחג" מקבל בימים אלו משמעות מיוחדת, כשאחד הספרים שהגרסוניירים חיפשו בכל מקום, יוצא מחדש לאור. הספר, Take ivy, שיצא לאור ביפן באמצע שנות השישים (וכבר דווח כאן כי ברוב נדירותו הוא נמכר בסביבות 2000 דולר), זוכה לראשונה למהדורה רשמית בשפה האנגלית (הוצאת Power House).

מאחורי יצירת המופת הזו, מסתתר ג'נטלמן יפני בשם קנסוקה אישיזו, שב-1965 יזם את הוצאתו של ספר המתעד את הווי החיים באוניברסיטאות אייבי ליג אמריקאיות. במרוצת השנים השפיע הספר על האופנה היפנית בשנות השישים והשבעים והפך לאחד מספרי הסטייל הגברי המשפיעים בעולם. ב-2006, אגב, יצאה מחדש ביפן, מהדורה מצומצמת, של הספר, שנחטפה מהמדפים (ונמכרה, כאמור, באלפים) ומהיום, האחרון בחודש אוגוסט 2010, אפשר יהיה להשיג את הספר בחנויות הספרים המקוונות, הקרובות לביתכם.

לכבוד החגיגות: הבלוג אייבי סטייל סוקר את חייו המרתקים של קנסוקה אישיזו, אולי האיש החשוב ביותר בהיסטוריה של האופנה היפנית אחרי מלחמת העולם השניה, לפני שהוחלף על ידי ממשיכי דרכו: מייאקי, קוואקובו ויממוטו.

המגזין Racked מראיין את אד הילד, סטודנט באותו תקופה (בתמונה למעלה - מספר 1968) שהונצח באחת התמונות הטובות והחזקות ביותר בספר. המרואיין לא ממש זוכר את הצלם ואת הרגע, אבל מספר על חיים, שהיום נראים כל כך רחוקים, לפני עידן הג'ינס.

יום שני, 30 באוגוסט 2010

נעליים בלי גרביים

ביום שישי התפרסמה כתבה של אחד הגרסוניירים ב"גלריה" של הארץ על טרנד ה"נעליים בלי גרביים", הנה היא לפניכם:

הקיץ הישראלי לא מותיר הרבה מרחב אופנתי במחלקת ההנעלה, בעיקר מאז שכפכפי האצבע הפכו למראה שכיח ולגיטימי ברחובות העיר (ולא רק על אנשים בדרכם לחוף). אבל לאחרונה אפשר לראות אופציה אלגנטית יותר, זרה לנוף המקומי, שתופסת תאוצה בקרב היפסטרים וגברים מודעים עם חוש אופנתי, שכוללת נעליים בלי גרביים, ונראית יותר ויותר במדרכות תל אביב.


למי שמציץ במגזינים מהעולם ובבלוגי אופנת-רחוב (שהמפורסם שבהם הוא "הסרטוריאליסט", אבל בהחלט לא רק שם) בשנים האחרונות, המראה מוכר מאוד. בתמונות האלה נראים צעירים עמוסי סטייל מערים בעולם, גברים בגיל העמידה (לרוב מצרפת ומאיטליה) או ניו יורקרים בבתי הקפה של ווילאמסבורג, כשהם לבושים בחליפות או בג'ינסים מגולגלים מעט, שחושפים קרסול ונעליים אלגנטיות ללא גרביים. גם מעצבי אופנה רבים הלבישו בעונות האחרונות את הדוגמנים שלהם בבגדי קיץ אלגנטיים ונעלי עור בלי גרביים, ואפשר לראות קטלוגים והפקות אופנה קייציות, שבהם מככב המראה חסר הגרביים, מדאקי בראון וג'יי קרו האמריקאיים, לפראדה, פנדי ולואי ויטון האירופאיים.


תום בראון, מעצב בגדי הגברים מניו יורק, שידוע בחיבתו לחליפות קצרות, מכנסיים שנגמרים מעט מעל הקרסול ונעליים אלגנטיות בלי גרביים, אמר ל"ניו יורק טיימס" לפני שנתיים ש"קרסול הוא קו-המחשוף הגברי החדש". הקרסול, שכוסה בגרביים עד לפני שנים לא רבות, נחשף שוב וזוכה לעדנה, כחלק מכמה מגמות אחרות באופנת הגברים: מהשפעה קונטיננטלית של אופנת קיץ וחזרתן של נעלי הסירה, דרך טרנד הפרפיות (שמקורו בהרגלי הלבוש של סטודנטים מאוניברסיטאות בחוף המזרחי של ארצות הברית) ששוטף את העולם כבר כמה עונות, ועד תמונות מבלוגי רחוב ומגזינים, שבהם נראים גברים אירופאים עם מוקסינים בלי גרביים וחליפות קלילות בחודשי הקיץ, נוטפי שיק ואגביות.

אבל כאמור, מראה הנעליים בלי גרביים הגיע גם לישראל. אפשר לראות אותם על צרפתים שהגיעו לישראל וייבאו את המראה האירופאי כשהם מתהלכים סמוך לים במוקסינים ובלי גרביים, על צעירים מעודכנים בבתי קפה ובהפקות אופנה ופרסומות, כמו בקטלוג הקיץ של המותג "מזון רוז'", שהציג בקולקציה האחרונה גברים בחליפות וחולצות מחוייטות עם נעלי אוקספורד בלי גרביים, או בקטלוגים האחרונים של המותג "קסטרו", שהציגו את הדוגמנים שלהם במכנסיים מגולגלים, קרסול חשוף ונעליים בשלל סוגים ובלי גרביים.


"אני כבר כמה שנים נועל נעליים ללא גרביים כי אני חייב משהו שיאזן את הרשמיות של המראה האלגנטי של שאר הבגדים שלי", אומר גוסטאבו-מתיאס פרנקו, סטייליסט שחי בתל אביב. "אני אוהב ללכת עם כל מיני נעלי אוקספורד וצ'רצ', נעליים שנחשבות לאלגנטיות (שבאנגלית נקראות dress shoes), ואם אלך איתן עם גרביים, אראה כמו איש עסקים שעושה את דרכו למשרד". הסיבות שלו למראה חסר הגרביים קשור יותר לסיבות פרקטיות. "אני תמיד מאבד גרביים, ובכלל יש לי רק גרביים שחורים, כך שמאז שנכנעתי לטרנד של גלגול המכנסיים מעט למעלה, אני בעצם נאלץ ללכת בלי גרביים. ובכלל, גרביים טובים זה דבר יקר ולעולם לא אלבש גרבי ספורט, כך שזו אופציה מצויינת, בעיקר בחודשי הקיץ".

הטרנד העולמי, שנדמה שהתחיל בשיבתן של נעלי הסירה לאופנת הגברים, הוא זה שכנראה פרץ את המחסום האחרון: "כל הרעיון צץ כשהתחלתי ללכת עם נעלי סירה, נעליים מאופנת הנאוטיקה והיאכטות, שאי אפשר ללכת איתם וללבוש גרביים" הוא מוסיף, "שום גרביים לא מתאימים לנעליים האלה ולכן זה היה השלב המכריע שבו ויתרתי על אופציית הגרביים והתחלתי ללכת בלי".

עומר לאור, יחצ"ן של אירועי תרבות, נוהג ללכת עם נעליים בלי גרביים כבר כמה שנים. "כשהייתי קטן אמא שלי קנתה לי מוקסינים ושנאתי אותם כי כולם צחקו עליי אז, בשנות השמונים. חזרתי אליהם רק לאחר עשור, כשנסעתי לברצלונה וקניתי שם נעלי אספדריל ומוקסינים, ומאז אני הולך איתם. עם הזמן התחלתי לחבב נעליים אלגנטיות יותר מנעלי אספדריל, שלא מחזיקות מעמד הרבה זמן, ורכשתי נעליים איטלקיות מעור, שנראות קצת 'אולד סקול' מהחנות "רונדו" באלנבי, שאותן אני נועל כבר ארבעה חודשים בלי גרביים". לאור, שמעדיף מראה אלגנטי יותר, לא מתחבר לאופציה הקייצית-ישראלית יותר של כפכפים, "אני לא מת על המראה עם הכפכפים, זה נראה זרוק או זול מדי, ונעליים אלגנטיות בלי גרביים הוא מראה שמתאים כמעט לכל דבר אחר, למכנסיים ארוכים או קצרים ולאירועים רשמיים יותר או רשמיים פחות".


הסיבות להתפשטות הטרנד, מלבד ייבוא של מגמה עולמית, קשורות לדעתו ב" קו המחשוף החדש" שעליו דיבר תום בראון. "יש עיסוק גובר בכפות רגליים של גברים, וזה כבר לא מגונה כמו פעם. אנשים הולכים לפדיקור וחושפים חלקים שעד עכשיו נראו לא מהוגנים כמו רגליים חשופות" הוא אומר, "אולי זו מגמה שקשורה באבולוציה של מה האיבר הסקסי החשוף הנכון".

אבל לטרנד הקייצי הזה יש גם כמה חסרונות, בעיקר בגלל העובדה שלנעליים סגורות וכפות רגליים בלי גרביים יש אפקט לא נעים של הזעה וריח רע. "לפעמים אני נועל נעליים ולובש גרביים דקים שנועדו לנשים שנועלות נעלי עקב" אומר פרנקו "זה פיתרון מצויין לבעיית הריח ולהרגשת הנוחות, וזה בעצם כמו ללכת עם ולהרגיש בלי, בעיקר כי לא רואים שאני גורב גרביים" . גרביים מסוג כזה, שניתן לרכוש בכל רשת של בתי מרקחת או בחנויות ההלבשה, נמכרות יותר מבעבר, ואפשר למצוא אותן גם במידות גדולות. מכירות של הגרביים, שנלבשות על כף הרגל והן קצרות באורך שלהן באופן כזה שלא ניתן לראות אותן כשנועלים נעליים אלגנטיות יותר, קפצו לרבע מהמכירות באינטרנט, לפי האתר "justsocks", שגם מקדיש להם מחלקה שלמה תחת הכותרת "no shows".

כמו כל טרנד מהשנים האחרונות, גם הגל הזה מחייב מחשבה רבה ותשומת לב לפרטים הקטנים, בדיוק כדי להשיג את התוצאה ההפוכה של אגביות וחופש אופנתי. "אל תשכח שבלי גרביים ועם מכנסיים מגולגלים מעט למעלה, הנעליים תופסות את המבט, וצריך גם להשקיע בהן", רומז לאור, שמחזק את התחושה שכדי להיראות נון-שאלנט, צריך להתכונן ולהשקיע לא מעט. גם כאן בקיץ.

יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

הגרסונייר השבועי: שון קונרי

תקראו לו איך שאתם רוצים: בונד, מר קונרי, סר או רק שון, בכל מקרה הגרסונייר השבועי חגג אתמול את יום הולדתו השמונים, וזו סיבה מספקת לתת לו את הכתר השבועי.
שון קונרי, השחקן הסקוטי ששיחק בשבעה סרטי ג'יימס בונד משנות השישים ועד שנות השמונים (וזכה באוסקר שחקן המשנה על תפקידו ב"בלתי משוחדים"), ידוע בחיבתו לחליפות, טוקסידו (וטוקסידו לבן - אולי הגבר היחיד בעולם שיכול ללבוש אותו ועדיין להיראות נינוח ולא מעונב מדי) ועניבות פרפר, והוא אולי הגבר האולטימטיבי שדרכו אפשר לנסות לפצח את סוד הקלות שבה חליפות ובגדים רשמיים נראים עליו קלילים, סקסיים ונוחים. אלגנס מיטס קומפורט.

קונרי עושה כבוד לויטון, ולהיפך
קונרי באספדריל
קונרי והאסטון מרטין המהממת שלו
תקראו לו ג'ים, ג'ים בים

קונרי והטוקסידו הלבן

איזה תיק

הגרסונייר מצא תיק לארוז בו כמה חפצים ולצאת לוויקאנד אורבני עם סיכוי לממטרים פזורים. תיק ה- TOTE, מהקולקצייה החדשה של לאנוון, מגיע בצבעי הסוואה וניתן כבר לרכוש אותו ברשת. הגרסונייר ששאל פה בעבר: איזה תיק אני? מתחיל להבין את התשובה. לפחות לחורף הקרוב.

יום רביעי, 25 באוגוסט 2010

לורד גאגא

שטף הידיעות על גיליונות ספטמבר המתקרבים נערם על שולחנם של הגרסוניירים וגורם להם לחלום על הסתיו. אפילו עכשיו. ווג הום יפן, בניצוחו של הסטייליסט האהוב על דירת הרווקים, ניקולא פורמיצ'טי, והצלם המוכשר ניק נייט, מפציץ בשני שערים של ליידי גאגא בדמותו של גבר שעונה לשם "ג'ו קלדרון".
אז קבלו את לורד גאגא לראשונה ב"גרסונייר" - ובטח לא בפעם האחרונה, לפחות עד לחורף הבא.

יום שני, 23 באוגוסט 2010

האדרת


היחס של פרוסט לחפצים ובגדים הוא נושא גדול בשביל פוסט גרסוניירי צנוע. אבל הסופר הנערץ, שכונה על ידי אחד הביוגראפים שלו "שילוב של דנדי מעודן ופילוסוף ימי-ביניימי פרוע", זוכה לספר מסקרן שנקרא "Proust's Overcoat", ומתאר את החפצים בחייו, היחס שלו אליהם, ובעיקר גורלם של הרהיטים והבגדים שעברו גלגולים רבים ושנותרו מזכרת ממשית יחידה ממנו. מעניין לקרוא שהמעיל (פרוסט היה מתרגם את overcoat כ"אדרת", הגרסונייר מניח) הוא "השריד האולטימטיבי" לדעת מחבר הספר, ואולי בתוכה לכודה נשמתו של פרוסט, שהאמין שנשמות של אנשים לכודות בתוך חפצים.

הגרסוניירים, שדפדפו לאחרונה בספר צילומים מרהיב של נאדר (תודה מיסייה ב'), היו כולאים את נשמתם באחת מאדרותיו ויוצאים סוף סוף למסע בעקבות הזמן האבוד.

יום שבת, 21 באוגוסט 2010

מועדון הג'נטלמנים - בוכהלטריה בגלנטריה

הגרסוניירים הופכים השבוע את מועדון הג'נטלמנים לחנות סדקית. סליחה מראש על הצפיפות הזמנית, על הבלגן וריח העובש (המוכר), אבל הם חייבים לחזור ולבדוק מה היה שם, באותה חנות קטנה ומטריפה (גרסת השטעטל), שגרם להם לשוב ולהתגעגע לגלנטריה.

הפעם האחרונה שבה הג'נטלמנים נכנסנו לחנות סדקית היתה כדי לחפש מחזיקי צווארונים (מה שקרוי Stays בפשטות אמריקאית). צלצול פעמון הדלת העצוב (ולא בלי סיבה) שהכריז על בואם של הג'נטלמנים הטריד את בעל הגלנטריה הגלותית הזכורה לטוב, שעזב לא מכבר את הדלפק ונכנס לבדוק שוב את עשרות הרשימות בפנקסו.

הקרעכץ העסיסי של המוכר הזכיר להם את הגלנטריה של ילדותם שנראתה אז כמו עולם ומלואו: באריזות צפופות וקופסאות קטנות, שנערמו בערימות על סף נפילה טוטאלית היה אפשר למצוא את כל סוגי הריצ'רצ'ים, אבזמים מכל מיני מינים לחגורות, סנדלים ותיקים, חתיכות בדים בכל מיני גדלים, גומי לתחתונים, ואם אפשר גם שתי מחטים, כפתורים, טלאים ואצבעוני אחד (ואולי גם כמה סרטים ונייר עטיפה שאמא שלהם ביקשה).
כידוע, עיסוק בנוסטלגיה (או הכניסה לחנויות סדקית הספורות בעיר) יכול להיות מפלט מלנכולי זול, אבל הג'נטלמנים רואים סביבם חזרה מרתקת - או לפחות געגוע - לאלגנטיות של פעם ומוכנים להודות שוב בהיותם רטרוסקסואלים, ששואפים להחזיר, לפחות במחלקה שלהם, עטרה ליושנה. הם מבקשים להוריד לרגע את הכובע, לפרום איזה חוט, להציץ שוב בחנות הסידקית הישנה ולעסוק בבוכהלטריה של הגלנטריה.

הגלנטריה, יותר מסך כל הפיצ'פקס שמרכיבים אותה, היא פילוסופיית חיים אלגנטית וג'נטלמנית. זהו שריד להתנהגות אבירית אמיתית, שמעלה על נס את תשומת הלב לפרטים הקטנים ומבקשת להסתכל על העולם דרך קוף המחט, שממנו נגלה נוף עשיר ומלא היסטוריה. תוסיפו לזה קורט שטעטל, שמאלץ או סיגריה מעוכה ותוכלו להציץ לעולם חנוך לויני שנעלם, לקיום אנושי שמתחיל (ולרוב גם נגמר) בדאגה האנושית וחמורת הסבר לצרכים הסרטוריאליים הבסיסיים: מכפלת, לולאה, כפתורים ותפרים.


לא טוב היות האדם רחוק מכפתוריו, ועוד יותר מזה רחוק מתיקון פשוט יותר שמצריך רק חוט ומחט. הרי המרחק בין הגבר למלבושיו בתקופה הנוכחית בלתי נתפס. פעם היו הולכים לחייט כדי לתפור חליפה, מבקרים אצלו לכמה מדידות, באים, מתקנים אותן אחרי שנים של שימוש ומפתחים מערכת יחסים משוכללת עם הבגד, היוצר שלה ומסכת הטלאים והתפרים שנגרמו לה בגלל השימוש היומיומי ודרשו ביקור תכוף בגלנטריה.

כשמותגים החלו לתקשר עם הצרכנים רק באמצעות מודעות ענק ראוותניות (שגרמו לאנשים להיראות קטנים) או דרך מודעות מפתות במגזיני כרום (שגרמו לאנשים לאסקפיזם זמני), הלך ונפער הפער שבין הלקוח לבגדים שהוא רוכש, וחנות הסדקית איבדה את מקומה בתיווך המסחרי בין המשתמש לבגד שנלבש.

לכאורה, הרשתות החברתיות צמצמו את הפער הזה והפכו את המותגים לחברים עם "לייקים" ושורות סטטוס משעשעות, אבל בסוף היום, כשהג'נטלמן יושב ליד החולצה עם הכפתור הפרום, הוא מבין שהאשליה הממוסחרת אינה יכולה להחליף את היחס האישי בחנות ואת המוכר הנרגן שמכיר את נפש הקליינט שלו ואת הכיס הנסתר של חליפת הטוויד שהוא לובש כבר שנים.

כשחליפות נקנות במחירי סוף עונה מן המוכן ונזרקות למדפים האחוריים בארון הבגדים, כשחייטים מפנים מקום לאופנת רדי-מייד זולה שמותאמת לכולם (אבל בעצם לא מתאימה פיקס לאף אחד), וכשחנויות "הכל בדולר" מחליפות את קופסאות הקרטון הנוסטלגיות בפלסטיקים מתוצרת סין, אפשר אולי להיזכר בערגה באותם בעלי מלאכה קדמונים ולחפש אחרי החנויות לאביזרי לבוש גבריים, שבהם מכרו כפפות, כפתורים, עניבות ושאר פריטים פרוזאיים שנעלמו מחיינו.
לא מקרי שלרחוב Savile Row בלונדון לא היתה עדנה כזו מאז ימי הזוהר שלו. הרחוב, שבמאה ה- 19 הפך לרחוב של חייטים ותופרי חליפות (שאייקון האופנה שלו היה בו ברומל, הדנדי המיתולוגי שפרש את חסותו על חלק מהמעצבים שעבדו בו), איבד את יוקרתו האופנתית במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת, בעיקר בגלל מעצבי-על ובתי אופנה נוצצים שנגסו במכירות שלו, אבל התאושש וחזר להיות מרכז אופנתי בשנים האחרונות, עם עליית קרנן של חליפות שתפורות לפי מידה וחייטות קלאסית. מלבד המחיר המרתיע, הג'נטלמנים חולמים על חליפה שכדי להכין אותה יעברו שבועות רבים ומדידות אינספור ועל רומן לכל החיים עם בגד שנתפר בדיוק לפי מידתו של הלובש אותה ושראוי לטיפול חוזר ונשנה שילווה את השימוש רב השנים בו.


מעבר לתעלה, חברת A.P.C. הצרפתית, למשל, הודיעה לאחרונה כי את החליפות שלה לחורף הקרוב היא תמכור ללא מכפלת ועל הקונים יהיה להתאים את האורך למידתם. הג'נטלמנים זוכרים שהחברה מכרה עד עכשיו חליפות במידות לא מדוייקות שלSmall-Medium-Large ונדמה שהיא עוברת תהליך התבגרות מרתק שמפנה את תשומת לב הקונים לתורת המידות הנכונות ולחיבור מחודש של הקשר הרופף שבין הגבר לבגדים שהוא לובש.
בלוג העיצוב "Apartment Therapy" דיווח לאחרונה על ז'אנר חדש בעיצוב פנים, שממשיך את ההתרפקות הנוסטלגית ונקרא "Haberdasher". הברדשר (באנגלית, מוכר סדקית) ו"Her" (הנשי (הולחמו כדי לתאר סוג חדש של אסתטיקה גברית-נשית, שלוקחת השראה מעולם חנויות הסדקית והבדים שאוחסנו בה.

מדובר במגמה שאותה התחילה קוקו שאנל במאה הקודמת, והיא קשורה בערבוב בדים גבריים עם צורות, צבעים וטקסטורות נשיות. בסדרת כתבות הסוקרות את הטרנדים הבולטים בתחום תואר הסטייל שבו אלמנטים שנחשבים גבריים יותר כמו טוויד, פפיטה ו Plaid מתערבבים עם צורות, צבעים וטקסטורות שנחשבות נשיות יותר, כמו פולקה דוטס ותחרה, ויוצרים מראה גברי נוסטלגי שנראה בעיצוב של בתים ומסעדות בטאפטים, כיסויים ווילונות.
הגלנטריה, שהתחילה אי שם במזרח אירופה, עברה לאמריקה והתפתחה כאיזור מסחרי לגברים בלבד, עברה בישראל ג'ינדור וסומנה כטריטוריה נשית לעקרות בית חרוצות. הג'נטלמנים קוראים לחשיבה מחודשת מחוץ לקופסת התפירה ולחזור ולגלות עניין בכפתורים, בטלאים, בלולאות ובפרטים הקטנים של בחיים.


יום שישי, 20 באוגוסט 2010

מינימליזם אפור

קארל לאגרפלד מצלם את הקמפיין החדש של דיור הום. יש לצמצם במילים. אולי להזכיר את כריס ואן אשה. אולי לבדוק אופציה למעיל עור. על חליפת אפור מלנז'. אבל אם ממש נרצה לצמצם: השכמיה.

מרוץ עניבות

הסוסים של הרמס נרתמים גם הם לעגלה האלקטרונית ומותג היוקרה, שרק לאחרונה דווח בגרסונייר כי השיק היכל ג'נטלמנים בשדרות מדיסון, פצח בתחרות אינטנרטית בשיתוף דיזיין בום לעיצוב עניבות.
אחרי צעיף המשי הקלאסי (זה שהגרסונייר מצא כמושלם לחורף הישראלי) עניבת הרמס היא אולי אחד הפריטים הקלאסיים שבית האופנה כבר מטפח יותר מ 60 שנה. הרמס רואים בבדים שלהם קנבס ציורי דרכו אפשר לספר סיפור וליצר חוויה אמנותית מלאה. יותר מחמשת אלפים עיצובים, שנשלחו למטה התחרות, ניסו לבטא בדרכם את הרוח של הרמס, ושלושת העיצובים הזוכים (שלפניכם) יהיו חלק מקולקציית אביב-קיץ 2011.

מקום ראשון: היידי מולר


מקום שני: ניקולס קליפורד (Hardhat)
אבל הגרסונייר חיבב יותר מכל את העיצוב, הג'נטלמני להפליא, שזכה במקום השלישי. נינה צ'ו, מעצבת אמריקאית צעירה, הצליחה ללכוד את הרוח הספורטיבית של הרמס ולחבר את הדמות הקלאסית של המותג עם סוגי ספורט שונים ומגבעת יציבה אחת.

צלליות הקיץ

כאילו לא מספיק הזוי מזג האוויר הטרופי שנחת עלינו, הגרסונייר מבקש לדווח על מחתרת סרטוריאלית חדשה שמקים קנייה ווסט וגם לחשוף את הסרט בו חי חואקין פיניקס בשנה האחרונה.

כמה פעמים בחיים הייתם עדים להכרזה של תנועת סטייל חדשה? ובכן, קניה ווסט מבקש בזאת להכריז על הקמתה של ה- "Rosewood Movement", ששמה לה למטרה לעצב מחדש את סגנונו של הראפר העכשווי.
ווסט ופמלייתו לחברת המוזיקה G.O.O.D שבבעלותו, נצפו לאחרונה מגיעים לכל אירועים החברתיים לבושים בחליפות כהות‫,‬ מחוייטות‫,‬ עם נקיון סגנוני רהוט עד חלקלק‫.‬ ‎ החליפה‫ בתמונה למעלה, דרך‬ אגב‫,‬ של דיור הום‫.‬

‎הרעיון מבוסס על תנועת רוזווד לזכויות אזרח, אלא שבגרסה המודרנית הוא מיועד להעביר תפיסת עולם ג'נטלמנית, הכוללת, מעבר להקפדה אופנתית, גם נימוסים משופרים, סוף לקללות הרחוב ומה שנראה כחינוכו מחדש של הגנגסטה הראפר‫. לצד חליפות דיור הום, החביבות על ווסט, ניתן למצוא גם חליפות של לאנוון ושל קלאב מונקו‫ כמומלצות רוזווד למראה המושלם.


‎מהצד השני של החודש הלא יציב הזה, מופיע חואקין פיניקס‫‬ שחושף את התשובה לאיזו תופעת טבע הוא הפך בשנה האחרונה. פתרון החידה הוא בדמות אליה נכנס‫,‬ בלי מאמץ רב יש לקוות‫, שלו עצמו, דמות הגיבור‬ בסרטו המוקומנטרי החדש של ‫קייסי אפלק.‬
‎הסרט‫, שנקרא I'm Still Here, זכה לאחרונה ‬לקמפיין ויזואלי מאמן הגרפיטי שפרד פיירי‫,‬ הכולל פוסטר יפה (למעלה) וסדרת גרפיטי, עם צלליתו של של פיניקס, שהופיעה לה ברחובות ניו יורק‫.

הגרסונייר לא בטוח שזה הולך להיות סרט השנה שלו (בינינו, הוא יותר מחכה לראות מה סופיה קופולה תעשה בסרטה החדש לדמות האב המודרני) אבל בינתיים הפוסטר טוב, וגם הטריילר לא רע, ואולי בכלל צריך קצת להפסיק לקטר ולהשלים עם העבודה שהחום הזה הוא פה בשביל להשאר.

יום רביעי, 18 באוגוסט 2010

הגרסונייר השבועי - מארק רונסון

הגרסונייר השבועי הוא חם, מתחמם, לוהט, מארק רונסון, המפיק המוזיקלי המחונן, אייקון הסטייל חוצה היבשות והאיט בוי האולטימטיבי (שהגרסונייר עדיין זוכר איך חרך את במת הזאפה בשנה שעברה). בספטמבר הקרוב, כמה ימים אחרי יום ההולדת ה-35 של הנער, יצא אלבומו השלישי שיקרא Record Collection והשמועה אומרת שהפעם... הוא מתכוון גם לשיר.

העטיפה של האלבום החדש. הומאז' לקולאז'

האלבום, כהרגלו של רונסון, עמוס בשיתופי פעולה עם כוכבים חדשים וותיקים (מד'אנג'לו לקיו טיפ), כשהצליל הרטרו-סול המוכר משתנה לכיוון יותר דאנסי אלקטרוני. זה מה שקורה כנראה שמחליפים את איימי, לילי וכריסטינה בבוי ג'ורג' וסיימון לה בון. הנה דוגמא מוסיקלית לעולמו המופלא של רונסון (או בשמו החדש: רונסון אנד דה ביזנס אינטרנשיונל):

שווה לצפות בהומאז' לספורט הלבן בסוף...


Mark Ronson & The Business INTL "Bang Bang Bang" from Warren Fu on Vimeo.

כיאה למעמדו כדארלינג, הרשת מתפוצצת מאינפורמציה לגבי כל דייט או זוג נעליים חדש של רונסון (והוא מחליף אותן בתדירות גבוהה). רונסון ושתי אחיותיו הידועות והמוכשרות (שרלוט וסמנתה) התחנכו במשפחה יהודית לונדונית אבל גדלו בניו יורק כשעד היום הם מחלקים את חייהם הבין יבשתיים, כמה בלתי נסבל, בטיסות טרנס אטלנטיות.
במחלקת הסטייל
מביס רונסון בקלות כמעט כל מוזיקאי בדורו: הוא נבחר בכל סקר אפשרי כמתלבש הטוב ביותר, היה איש השנה של מגזין ג'י קיו (הנה הוא מציג עשרה רגעי קסם) ועבד עם פרידה ג'יאניני מג'וצ'י על סדרת סניקרז אותם השיק ברחבי העולם (וזה נראה לא פחות טוב ממה שזה נשמע: מארק רונסון לגוצ'י).

היית קונה ממנו סניקרז?
נאמן לביוגרפיה שלו, רונסון מדלג בין דנדיות בריטית לקוליות הניו יורקית ותמיד שומר על הקפדה מדוייקת בסטיילינג, בין אם זו אופנת רחוב אלגנטית או ביטוי מופתי לחייטות בריטית גבוהה (והנה דוגמא לעוד מישהו שהחליפות יכולות להתהדר בו). רונסון לא מפסיק להפתיע גם בבחירת הצבעים המרעננת שלו, שיכולה להיות נועזת וממזרה, ולהוכיח שגם להומור יכול להיות שיק.

הדיג'יי של השכן

התמונה הבאה, של רונסון עם חברתו הנוכחית (והכה שיקית) ג'וזפין דה לה בום, התפרסמה לפני כמה ימים בניו יורק טיימס. הכתב דן בבחירה המודעת של רונסון בשינוי סטייל מכוון, ולמי שעוד לשעוד לא הבחין בזווית עינו, מדובר בנעליי הרפטו הלבנות שמוכיחות סופית כי קם יורש לגיינסבורג האגדי (אם כי זה המקום לציין את האלטרנטיבה הרוקיסטית והמחוספסת: ג'יימי הינס).

ארוחת שבת במשפחת רונסון Travel Smart
ומשחק מחשברונסון לקינוח

"CIRCUIT BREAKER" by Mark Ronson from gary breslin on Vimeo.