מועדון הג'נטלמנים - בוכהלטריה בגלנטריה

הגרסוניירים הופכים השבוע את מועדון הג'נטלמנים לחנות סדקית. סליחה מראש על הצפיפות הזמנית, על הבלגן וריח העובש (המוכר), אבל הם חייבים לחזור ולבדוק מה היה שם, באותה חנות קטנה ומטריפה (גרסת השטעטל), שגרם להם לשוב ולהתגעגע לגלנטריה.

הפעם האחרונה שבה הג'נטלמנים נכנסנו לחנות סדקית היתה כדי לחפש מחזיקי צווארונים (מה שקרוי Stays בפשטות אמריקאית). צלצול פעמון הדלת העצוב (ולא בלי סיבה) שהכריז על בואם של הג'נטלמנים הטריד את בעל הגלנטריה הגלותית הזכורה לטוב, שעזב לא מכבר את הדלפק ונכנס לבדוק שוב את עשרות הרשימות בפנקסו.

הקרעכץ העסיסי של המוכר הזכיר להם את הגלנטריה של ילדותם שנראתה אז כמו עולם ומלואו: באריזות צפופות וקופסאות קטנות, שנערמו בערימות על סף נפילה טוטאלית היה אפשר למצוא את כל סוגי הריצ'רצ'ים, אבזמים מכל מיני מינים לחגורות, סנדלים ותיקים, חתיכות בדים בכל מיני גדלים, גומי לתחתונים, ואם אפשר גם שתי מחטים, כפתורים, טלאים ואצבעוני אחד (ואולי גם כמה סרטים ונייר עטיפה שאמא שלהם ביקשה).

כידוע, עיסוק בנוסטלגיה (או הכניסה לחנויות סדקית הספורות בעיר) יכול להיות מפלט מלנכולי זול, אבל הג'נטלמנים רואים סביבם חזרה מרתקת - או לפחות געגוע - לאלגנטיות של פעם ומוכנים להודות שוב בהיותם רטרוסקסואלים, ששואפים להחזיר, לפחות במחלקה שלהם, עטרה ליושנה. הם מבקשים להוריד לרגע את הכובע, לפרום איזה חוט, להציץ שוב בחנות הסידקית הישנה ולעסוק בבוכהלטריה של הגלנטריה.

הגלנטריה, יותר מסך כל הפיצ'פקס שמרכיבים אותה, היא פילוסופיית חיים אלגנטית וג'נטלמנית. זהו שריד להתנהגות אבירית אמיתית, שמעלה על נס את תשומת הלב לפרטים הקטנים ומבקשת להסתכל על העולם דרך קוף המחט, שממנו נגלה נוף עשיר ומלא היסטוריה. תוסיפו לזה קורט שטעטל, שמאלץ או סיגריה מעוכה ותוכלו להציץ לעולם חנוך לויני שנעלם, לקיום אנושי שמתחיל (ולרוב גם נגמר) בדאגה האנושית וחמורת הסבר לצרכים הסרטוריאליים הבסיסיים: מכפלת, לולאה, כפתורים ותפרים.


לא טוב היות האדם רחוק מכפתוריו, ועוד יותר מזה רחוק מתיקון פשוט יותר שמצריך רק חוט ומחט. הרי המרחק בין הגבר למלבושיו בתקופה הנוכחית בלתי נתפס. פעם היו הולכים לחייט כדי לתפור חליפה, מבקרים אצלו לכמה מדידות, באים, מתקנים אותן אחרי שנים של שימוש ומפתחים מערכת יחסים משוכללת עם הבגד, היוצר שלה ומסכת הטלאים והתפרים שנגרמו לה בגלל השימוש היומיומי ודרשו ביקור תכוף בגלנטריה.

כשמותגים החלו לתקשר עם הצרכנים רק באמצעות מודעות ענק ראוותניות (שגרמו לאנשים להיראות קטנים) או דרך מודעות מפתות במגזיני כרום (שגרמו לאנשים לאסקפיזם זמני), הלך ונפער הפער שבין הלקוח לבגדים שהוא רוכש, וחנות הסדקית איבדה את מקומה בתיווך המסחרי בין המשתמש לבגד שנלבש.

לכאורה, הרשתות החברתיות צמצמו את הפער הזה והפכו את המותגים לחברים עם "לייקים" ושורות סטטוס משעשעות, אבל בסוף היום, כשהג'נטלמן יושב ליד החולצה עם הכפתור הפרום, הוא מבין שהאשליה הממוסחרת אינה יכולה להחליף את היחס האישי בחנות ואת המוכר הנרגן שמכיר את נפש הקליינט שלו ואת הכיס הנסתר של חליפת הטוויד שהוא לובש כבר שנים.

כשחליפות נקנות במחירי סוף עונה מן המוכן ונזרקות למדפים האחוריים בארון הבגדים, כשחייטים מפנים מקום לאופנת רדי-מייד זולה שמותאמת לכולם (אבל בעצם לא מתאימה פיקס לאף אחד), וכשחנויות "הכל בדולר" מחליפות את קופסאות הקרטון הנוסטלגיות בפלסטיקים מתוצרת סין, אפשר אולי להיזכר בערגה באותם בעלי מלאכה קדמונים ולחפש אחרי החנויות לאביזרי לבוש גבריים, שבהם מכרו כפפות, כפתורים, עניבות ושאר פריטים פרוזאיים שנעלמו מחיינו.
לא מקרי שלרחוב Savile Row בלונדון לא היתה עדנה כזו מאז ימי הזוהר שלו. הרחוב, שבמאה ה- 19 הפך לרחוב של חייטים ותופרי חליפות (שאייקון האופנה שלו היה בו ברומל, הדנדי המיתולוגי שפרש את חסותו על חלק מהמעצבים שעבדו בו), איבד את יוקרתו האופנתית במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת, בעיקר בגלל מעצבי-על ובתי אופנה נוצצים שנגסו במכירות שלו, אבל התאושש וחזר להיות מרכז אופנתי בשנים האחרונות, עם עליית קרנן של חליפות שתפורות לפי מידה וחייטות קלאסית. מלבד המחיר המרתיע, הג'נטלמנים חולמים על חליפה שכדי להכין אותה יעברו שבועות רבים ומדידות אינספור ועל רומן לכל החיים עם בגד שנתפר בדיוק לפי מידתו של הלובש אותה ושראוי לטיפול חוזר ונשנה שילווה את השימוש רב השנים בו.


מעבר לתעלה, חברת A.P.C. הצרפתית, למשל, הודיעה לאחרונה כי את החליפות שלה לחורף הקרוב היא תמכור ללא מכפלת ועל הקונים יהיה להתאים את האורך למידתם. הג'נטלמנים זוכרים שהחברה מכרה עד עכשיו חליפות במידות לא מדוייקות שלSmall-Medium-Large ונדמה שהיא עוברת תהליך התבגרות מרתק שמפנה את תשומת לב הקונים לתורת המידות הנכונות ולחיבור מחודש של הקשר הרופף שבין הגבר לבגדים שהוא לובש.
בלוג העיצוב "Apartment Therapy" דיווח לאחרונה על ז'אנר חדש בעיצוב פנים, שממשיך את ההתרפקות הנוסטלגית ונקרא "Haberdasher". הברדשר (באנגלית, מוכר סדקית) ו"Her" (הנשי (הולחמו כדי לתאר סוג חדש של אסתטיקה גברית-נשית, שלוקחת השראה מעולם חנויות הסדקית והבדים שאוחסנו בה.

מדובר במגמה שאותה התחילה קוקו שאנל במאה הקודמת, והיא קשורה בערבוב בדים גבריים עם צורות, צבעים וטקסטורות נשיות. בסדרת כתבות הסוקרות את הטרנדים הבולטים בתחום תואר הסטייל שבו אלמנטים שנחשבים גבריים יותר כמו טוויד, פפיטה ו Plaid מתערבבים עם צורות, צבעים וטקסטורות שנחשבות נשיות יותר, כמו פולקה דוטס ותחרה, ויוצרים מראה גברי נוסטלגי שנראה בעיצוב של בתים ומסעדות בטאפטים, כיסויים ווילונות.
הגלנטריה, שהתחילה אי שם במזרח אירופה, עברה לאמריקה והתפתחה כאיזור מסחרי לגברים בלבד, עברה בישראל ג'ינדור וסומנה כטריטוריה נשית לעקרות בית חרוצות. הג'נטלמנים קוראים לחשיבה מחודשת מחוץ לקופסת התפירה ולחזור ולגלות עניין בכפתורים, בטלאים, בלולאות ובפרטים הקטנים של בחיים.