יום חמישי, 27 באוגוסט 2009

שוורצה חייה

כנראה שזה השבוע של ג'ייסון שוורצמן, שהופיע השבוע בסרט של אופנינג סרמוני לסניף החדש שלהם בטוקיו ועכשיו גם מציג את הקולקציה החדשה של בנד אוף אאוטסיידרס לעונה החדשה והקרירה. הגרסוניירים, חובבים ותיקים של שוורצמן, של בנד אוף אאוטסיידרס ושל תמונות פולארויד, לא יכולים לקבל מתנה טובה מזו ולסיים את השבוע הארור הזה.





בגדי הדוב החדשים

הגרסונייר כבר דיווח בעבר על הדוב החביב שחברת הצעצועים שטיף הוציאה בשנה שעברה, בבגדיו ודמותו של קרל לגרפלד.
השנה, הדוב המיוחד הוא טיפה יותר אנושי... ושטיף משתפים פעולה הפעם עם
לופווילר, החברה היפנית שהפכה את יצור הכותנה לאמנות. לופווילר יצרו במיוחד עבור הטדי בר הגרמני מיני-סווטשרט, עם מיני-ריצ'-רץ' ומיני-פּצ'ים, הנושאים מוטיבים יפנים וגרמנים כאחד.
כי מישהו צריך לעזור לאחיינים לפתח חוש סטייל.

יום רביעי, 26 באוגוסט 2009

הצצה ראשונה לספר של הסרטוריאליסט

הגרסונייר, שכבר חשב כי הוא מאושש מהווירוס הנחוש והנבזי שתקף אותו בימים האחרונים, הרהיב עוז, ויצא מהבית עם תכנית פשוטה לשתות קפה שכונתי, ראשון מזה זמן מה. תיבת הדואר היתה עמוסה בחשבונות ומכתבים זניחים, אבל בכל זאת בצבץ לו ספח הקורא לאסוף דבר דואר מסוג "דפוס" (כזה שתמיד מעורר התרגשות ילדותית).
מרוב חום, לחות, ובדידות (ככה זה שרוב חברי הגרסונייר מטיילים להם בעולם) שכח הגרסונייר את אשר הובטח לו, וההפתעה היתה מוחלטת, כשלפתע הגיח לו ספר הצילומים החדש (בכריכתו הרכה) של סקוט שומן, מיודעינו "
הסרטוריאליסט".

מתוך הספר: הנסיך צ'ארלס

מיד הודה הגרסונייר למי ששלח, חטף רי:צ'רג' לדרך, ומיהר לספסל בשדרה הסמוכה לעלעל בספר.

אז נתחיל מהסוף: הספר, בהוצאת פינגווין, מומלץ ביותר. סקוט שומן הוא צלם רגיש ומוכשר שפועל ביסודיות כמו היסטוריון של תרבות. הספר, על כל 512 עמודיו הקטנטנים, הוא קפסולה מדויקת, עדכנית ואותנטית של אופנה עכשווית. הוא זול יחסית (מבחינת המחיר ואיכות הדפים) ואפשר לגלות בו אנשים, שלא משנה אם הם חיים בריו או בייג'ין, ניו-יורק או מילאנו, שטוקהולם, לונדון או פריז – הם כולם אוהבים להתלבש, ולא פחות מזה – להצטלם. בעוד כמה שנים, שנשלוף את הספר מהבוידעם הנוסטלגי, נוכל להזכר איך התלבשו פה, מה חבשו, נעלו וענדו ולא פחות מכך - איך נראו רחובותינו, בתחילת המאה ה-21. (לינק לאמזון)

אבל פתאום הבחין הגרסונייר, בעודו מחריש עולמות עם שיירי השייק, שהקיוסק הבודד בשדרות ח"ן, שהיה פעם חנות פרחים מקסימה - נהרס במהלך ימי היעדרותו מהרחוב. אמרו שהמבנה הפריע לזרימה, שהוא חסם את שדה הראיה ושלא היה לו ערך ארכיטקטוני. אבל הגרסונייר חושב שבעירייה חכמים על חלשים, יפים ופשוטים ושאפשר היה לנצל את המבנה המיוחד למטרות אחרות. תחושת עצב קלה ריחפה על הגרסונייר, שהמשיך לשבת על הספסל, לקרוא ספר שהוא הומאז' לרחוב, בשדרה שזקוקה לקוראז'.

ימים אחרונים של דיסקו

שוב קריטריון, החברה האהובה על הגרסוניירים, משחררת יצירת מופת נשכחת. הפעם מדובר ב"ימים אחרונים של דיסקו", סרטו של וויט סטילמן (שביים את סרט הגרסוניירים "מטרופוליטן") על סצנת המועדונים בשנות השמונים המוקדמות בניו יורק, עם קלואה סביני המצויינת וקייט בקינסייל.



הגרסוניירים, חובבי איפוק וקרירות סנטימנטלית לא יכולים לבקש מתנה טובה מזו לסתיו.
ובאותו עניין, אם ימי הדיסקו עושים לכם את זה, נמצאה החנות בשבילכם: מבחר בגדי וינטג' מהתקופות היותר נוצצות מציעה מרכולתה, והגרסוניירים, המממ, מסונוורים. קחו חולצה לדוגמא:

גדולים גם ביפן

"אופנינג סרמוני", החנות הניו-יורקית המופלאה שכבר כתבנו עליה כאן, פותחת סניף בטוקיו, ומשיקה סרטון בכיכובו של ג'ייסון שוורצמן ובבימויו של מאט וולף (שעשה את הסרט הדוקומנטרי המומלץ "ווילד קומביניישן"). הגרסוניירים לא יכולים להיות כרגע בטוקיו או ניו יורק, אבל הם מצטרפים לברכות ומצרפים את הסרטון החדש כבונוס:


גבר של הסתיו

אי אפשר שלא להסכים עם המגזין הניו-יורקי טוקיון, שיצא בהפקת אופנה מחוספסת שנראית כאילו נשלפה מהארכיון של לייף מגזין, ובה גברים קשוחים וחסרי סבלנות נושאים שלטים ביניהם: "ממתינים לסתיו" (או לנפילה?).
יובהר באופן גורף כי הגרסונייר מגבה כל נסיון להקדים את הסתיו השנה (והסריקות הן באדיבות הבלוג השוודי, כן השוודי, מוד-מן).

יום שלישי, 25 באוגוסט 2009

ג'נטלמנים בחלל

למרות שאוגוסט מתקרב לסיומו, עוד מוקדם מדי להספיד את הקיץ ואת סרטיו המטופשים, ולכן נתרענן לנו עם טריילר משעשע מבית היוצר של ג'ארד הס. את נפוליאון דיינמייט שלו מאד אהבנו, מנאצ'ו ליברה נאלצנו לצחוק, והנה עכשיו מגיע סרטו החדש, הנקרא בשם הבלתי-ניתן להתעלמות "הג'נטלמנים ברונקוס".
הסרט מספר על חנון חביב, חובב מדע בדיוני, שהסופר הנערץ עליו (המגולם על ידי
ג'מיין קלמנט מ"טיסת הקונקורד" בתפקיד, שנראה, מושלם לאופיו) גונב לו את הרעיון לספר חדש.



המחשבה הראשונה שעברה במוחו של הגרסונייר בעת שראה את הטריילר, היתה על סרט נוסף, בו יש עלילה המורכבת מסרט (מדע בדיוני) בתוך סרט – והוא חובה ברשימת הגרסוניירים. סי.קיו של רומן קופולה:

גויאר שיפוצים

בית גויאר, שהפך במרוצת השנים, בזכות המזוודות ותיקי המסע המשובחים, לסמל לאיכות ויוקרה, פותח לראשונה סניף אירופאי מחוץ לפריז. ההתרגשות היא כפולה, כי מדובר באחד מסימני ההיכר של ביקור גרסוניירי בפריז (רחוב סנט-הונורה 233, חנות המזקקת כל מה שטוב בסגנון הצרפתי היודע לשלב במדויק היסטוריה ואסתטיקה) ומצד שני תראו איזה קמפיין מקסים הם עשו בלונדון.
בלב המייפייר הלונדוני, או ליתר דיוק ב-16 מאונט-סטריט, נבנתה המזוודה הגדולה הזו על הבניין הוותיק, להסתרת השיפוצים ולפיתוי הקונים (והכותבים!). בימים אלו ממש הלוט אמור להיות מוסר והגרסונייר, בין סחבות השיפוצים של קינג-ג'ורג' לז'אן ז'ורס, יחכה וימתין לקבלן שיפוצים אלגנטי או לסניף המוז'י שהובטח לנו ב- 09-09-09 (מישהו יודע מה קורה עם זה?)

יום ראשון, 23 באוגוסט 2009

זהויות בעידן השיעתוק הדיגטלי

עד שהשבוע יתקדם ויחתום סופית את אוגוסט, הנה משהו שיעביר לגרסוניירים את הזמן: פרויקט פרסונאס, חלק ממייצב אמנות הנמצא במוזאון אם.איי.טי. מדובר בתוכנה המתרגמת באופן ויזואלי את הזהות האינטרנטית של אנשים בעולם, תוך פירוק לקטגוריות שונות בעזרת תהליך לוגוריתמי.
הנה התרגום הויזואלי להלמוט לאנג, למשל:
משעמם לכם? חפשו עוד שמות כאן.

יום שישי, 21 באוגוסט 2009

מועדון הג'נטלמנים - הטור השישי

ביום שישי האחרון התפרסם הטור השישי של מועדון הג'נטלמנים בגלריה, בו ניסינו לתהות על על קוד הלבוש לעבודה בישראל, ועל השאלה היומית של כל גרסונייר באשר הוא: מה לעזאזל אני לובש היום לעבודה?

"המשרד" גרסת הגרסונייר

אחד הג'נטלמנים עשה השבוע שני מעשים נועזים: הוא קנה עניבת פרפר. והתפטר. הקשר בין שתי הפעולות (עדיין) לא ברור, אבל הג'נטלמנים רוצים לנסות לענות, פעם אחת בחייהם, על השאלה אותה הם שואלים כל בוקר מול הארון: מה אני לובש היום לעבודה?
בארצות מתוקנות קוד הלבוש במשרדים ברור ומוקפד: יש את הפורמלי, שכולל את החליפה, העניבה, המכנסיים המחויטים ונעלי העור החומות או השחורות. במקומות פחות פורמליים, או באירועים שאחרי שעות העבודה, נהוג ללבוש "ביזנס קז'ואל", שמתיר גישה יותר משוחררת, נוחה ודמוקרטית, ובתחתית המדרגה נמצא את ה"קז'ואל", הנותן חירות מלאה (או במילים אחרות: סכנה אסתטית מהלכת). נזכיר גם את ה"קז'ואל פריידי", שנולד כדי לשחרר את עורכי הדין מכבלי החליפה והעניבה, לפחות ליום אחד בשבוע, ואת הקונספט החביב על הג'נטלמנים, אותו אפשר למצוא במשרדים עם גישה קצת יותר אסתטית-קריאטיבית, הנקרא: "סמארט קז'ואל", בו החריגה היחידה המותרת היא לכיוון האלגנט המתוחכם.

כשמנסים להבין את הקשר בין הלבוש ומקום העבודה מבחינים מיד שסקטורים שלמים במשק נקראים על פי הלבוש של עובדיהם. הצווארון הלבן (ביטוי שבא לעולם רק בשנות השלושים של המאה הקודמת) וכולל עורכי דין, שופטים, רואי חשבון, אנשי תקשורת או סוכני ביטוח. ואחיו הבכור, הצווארון הכחול, הכולל את אותם אנשים שעבודתם הפיזית מגדירה את עיסוקם, וביניהם ניתן למצוא שרתים, אינסטלטורים, פועלי בניין ושאר "בעלי המקצוע".
אבל למה בעצם לא נקרא לילד בשמו? את קוד הלבוש (אלה הקיימים ואלה שלא) במקומות העבודה ניתן למעשה לכנות: מדים. והמדים, גם אם הם תלבושת אחידה בבית הספר, עוצבו כדי למחוק הבדלים בין חברי הקבוצה, וכדי להפריד בין חברי הקבוצה לאינדיבידואלים או קבוצות אחרות.
ילדות הג'נטלמנים היתה אמנם יחסית נטולת מדים בבית הספר (למעט בשיעורי ההתעמלות), אבל מלאת טראומות מפטישיזציה מוגזמת לקודי לבוש נוקשים בתנועות הנוער. המסגרות שהיו אמורות להיות פתוחות ומשחררות לילד העירוני והזעיר-בורגני הולידו, דווקא הן, קוד נוקשה והיררכי בו המדדים המרכזיים היו העניבה, השרוך, החולצה הכחולה, המדים האפורים או הסמלים השונים.

אם נחזור לרגע לרחוב, מבט בוחן על ההולכים שם מבליט כמה בעלי מקצוע מובהקים: החביבים עלינו הם כמובן נגני המוזיקה הקלאסית בדרכם לחזרות גנרליות, עם חליפות מהוהות שידעו ימים זוהרים יותר (אבל עדיין יש בהן אלגנטיות אירופאית נושנה), אינסטלטורים בדרכם לעבודתם (שמתם לב שרבים מהם כבר לובשים סרבלים, ובכך שוברים את הקלישאה על הישבן המחייך מהמכנסיים?), והמלצרים, שהיו השריד האחרון בארצנו ללבוש מהוקצע ונעים לעין, שהוחלפו בכדורגלנים. אלו האחרונים הצליחו, בנובורישיות עמוסת חוסר טעם, לזכות בכבוד המפוקפק של סגנון הנקרא על שמם.
יש גם את הרוקרים המקומיים, שמחליפים טישירטס כל יום אבל נשארים עם אותם הג'ינס, רופאים שבסופו של דבר מתלבשים כמו קצבים, ומעל כולם נציין שלושה משלחי יד שהג'נטלמנים רואים בהם פוטנציאל לשלמות:
הארכיטקטים. למתכנני פס הרקיע שלנו יש עוד לא מעט ללמוד מהקולגות ברחבי העולם, הנחשבים לבעלי מקצוע מצטיינים, גם בכל הנוגע ללבושם. אפשר רק להיאנח בקנאה בכוכבים כמו
רם קולהאס, דניאל ליבסקינד או פרנק גרי עם החליפות המדוייקות למשעי, הסוודרים האלגנטיים או בפפיון ובמשקפיים של לה קורבוזייה.
המדינאיים. על אובמה כבר הורעפו אינספור מילים מחמיאות על הסטייל חדש שהכניס לבית הלבן, רוה"מ יפן לשעבר קואיזומי כבר הפך לאייקון אופנה, וכמובן הבלייזרים של פרס שכמעט תמיד עשו זאת.
המדינאות הזוטרה היא מסגרת מוצלחת לשילוב אג'נדה פוליטית ואופנתית, את זה למד אחד הג'נטלמים, כשעבד בתפקיד רשמי באחת משגרירויות ישראל. הדיפלומטים הישראלים אולי למדו לנהל שיחות קוקטייל מנומסות או קרבות דיפלומטיים מזהירים, אבל הם נראים תמיד מובסים בקרב האופנתי. חליפות שגדולות במידה וחצי, עניבות סרות טעם ובעיקר מראה המשדר חוסר הבנה בקודים הקלאסיים של הזירה הדיפלומטית.
אמנים. להם
פרסם המגזין "אן+1" כמה עצות בנוגע ללבושם, הוא קרא להם לנסות להיות מובחנים מאנשים אחרים בעולם האמנות (דילרים, מבקרים, אוצרים) ולשים לב לא להיראות כמו אמנים. זהו שיעור מופלא אותו הג'נטלמנים מנסים מייד ליישם במקומות העבודה שלהם, כי הרי מערכת היחסים בין מקום העבודה לבגדים שאנו לובשים פועלת באופן דיאלקטי, והסתירות בה יוצרות אחדות קונספטואלית מרתקת.

השאלה "מה נלבש היום לעבודה" זוכה לעדנה בשנים האחרונות, בעיקר כי היוצרות התהפכו, ובגדי העבודה הקלאסיים עושים קאמבק מרשים, בין אם מדובר בגברים שעושים דרכם למשרדי פרסום בשדרות מדיסון וברוטשילד, או בצעירים יפניים שמחפשים השראה אופנתית כשהם יוצאים לרחובות טוקיו. הג'נטלמנים מוכרחים להודות שיש משהו אוקסימורוני בכל מה שקשור להכרזות על טרנד בגדי העבודה, שכן המדים הם בגדיי בייסיק הקשורים באופן מהותי לבעלי המקצוע, וכל מטרתם היא עמידות, התאמה לאופי העבודה ושיוך מעמדי.
הטרנד הזה מחזיר לזירה אובייקטים לבישים שמכריזים על עצמם שאינם עוד פריטים אופנתיים, אלא אבני יסוד של המלתחה הגברית הקלאסית. כמו שאמר בעליה של "אודין", אחת החנויות נותנות הטון בתחום בגדי הגברים במנהטן: "אלו בגדים אמיתיים לאנשים אמיתיים". ובאקלים הנוכחי –של אבטלה גואה, כלכלה לא יציבה ולקוחות חסיני גחמות אופנתיות לא שמישות – מעצבים אלו מעמידים במרכז איכות, קלאסיות וחזרה לבייסיק, ומאפשרים לשרוד מהפכות חברתיות, משברים כלכליים וטרנדים אופנתיים – ועדיין להיראות טוב.
לא מפתיע שדווקא מי שנולד וגדל ביפן הוא זה שמשמש אחד מנביאי הבשורה הטרנדית הזו. דייקו סוזוקי, שעבר לארה"ב לפני עשרים שנה, היה קניין של בגדים קלאסיים אמריקאיים לשוק היפני, והחליט לפתוח חברה אופנה שתיתן אדפטציה מודרנית ורעננה לבגדי עבודה אמריקאיים קלאסיים.

הפועל סוזוקי

החברה שלו, "אנג'נירד גארמנטס" (אפילו השם התעשייתי מסגיר את הרצון להיצמד לטרמינולוגיה פרולטרית ולא לעולם האופנה ההוט קוטורי שמקדש את שם המעצב), מעמידה במרכז הקולקציות שלה השראות מעולמם של כורי פחם, בוני מסילות רכבת ועובדי בניין מתחילת המאה ה-20, והיא זוכה להצלחה כלכלית ולביקורות מחמיאות מכל עבר (פרס מעצב בגדי הגברים הטוב בשנה שעברה).


בקולקציה המגוונת יש מקום לז'קטים מקומטים מבדים עמידים, דוגמאות פסים ומשבצות, ווסטים, חאקיז ומכנסיים קצרים בצבעי אדמה, ירוק וחום. אפשר ללבוש את הבגדים שלהם לעבודה או ליציאה בערב, ויש בהם ניחוח רומנטי של משהו ישן ומלא חיוניות, בלי המהודקות ה"מד-מנית", ששובל של כסף ופוריטניות נוטף ממנה.

הג'נטלמן המתפטר מיד מאמץ את הטרנד החדש, ומתכוון ללבוש את המדים (סליחה, בגדים) גם כשהוא מובטל ויושב לשתות קפה כל היום. מי יודע, אם אתה לבוש כמי שעובד קשה כל כך, אולי גם בסוף תמצא עבודה.

יום חמישי, 20 באוגוסט 2009

הכביסה המלוכלכת של ג'יימס גילברט

ג'יימס גילברט היה רוצה להיכנס לתחתונים שלכם. האמן הלוס-אנג'לסי, ששמות תערוכותיו מעוררות סקרנות כמעט כמו היצירות שלו (Privacy of Underpants, Tweeted, Googled, and Inappropriately Touched), יוצר ארטיפקטים דמויי הלבשה תחתונה, שעשויים מפלסטיק תעשייתי שקוף ועם פרטים יפהפיים.
דרך הצגתם של פריטים כמו תחתונים ממינים שונים, חלוקים, חזיות ושאר פריטי הלבשה תחתונה, גילברט חוקר מושגים כמו אנונימיות ופרטיות בעולם חודרני ומקושר כמו שלנו ומחבר בין השקיפות הפלסטיקית לבין הדרך בה אינדיבידואליות נבנית ומאויימת בעידן של פריצות ושקיפות וירטואלית. הגרסוניירים לא מתפלאים שמכון קינסי קנה ממנו 100 עבודות, והם רק תוהים אם את הכביסה המלוכלכת לא כדאי להשאיר בבית.
עוד על ג'יימס גילברט אפשר לקרוא כאן.

נעליים אמיתיות עושים לאט

אמנם הובטח לגרסוניירים שיעור בעורות (לתשומת ליבך, א"ל), אבל עד אז אפשר להתנחם בפוסט מאלף על אומנות עשיית נעליים ג'נטלמניות לגבר. הבלוג המצויין ג'נטלמנ'ס קורנר פורט את הדרך הארוכה (והמסורתית) בה נעליים קורמות עור וגידים, תהליך שלוקח 200 (!) פעולות שונות, ביניהן חיתוך העור (אמנות בפני עצמה, המכונה גם "clicking"), גזירה, התאמה וסגירה (תפירת החלק העליון של הנעל).

עוד על התהליך, אפשר לקרוא כאן.

הגרסונייר השבועי – ג'ון קסאבטס

השבוע יירטו הגרסוניירים את הידיעה המשמחת שבישרה כי הסרט "בעלים" של ג'ון קסאבטס (בתמונה מעל כדון דרייפר) יוצא באריזת דיוידי מחודשת. הסרט, משנת 1970, מתאר את מסע האבל של שלושה חברים אחרי הלווייתו של חברם הטוב, מסע המתחיל בניו-יורק, נע ללונדון, ובין פנטזיה לסיוט, בין הומור לטרגדיה, מפרק ללא רחם את משבר אמצע החיים.

קסאבטס, גאזארה ופאלק
שתיים מדמויות הגברים בסרט מגולמות על ידי חבריו הקרובים של קסאבטס: פיטר פאלק ובן גאזארה. השלישי משוחק על ידי קסאבטס עצמו. בנועזות שאפיינה את יצירתו הבועטת, קסאבטס הסתכן בליהוק שלושה גברים קרובים לעצמם, קרובים לגיבורים, זועמים על חיי אהבה, מרוסקים, צוחקים ובוכים על אובדן הנעורים. תהליך כתיבת התסריט ובעיקר הדיאלוגים, לווה באימפרוביזציה רבה בין השלושה, כך שסיטואציות לא מעטות מחייהם הפרטיים יצאו אל למסך. יש להניח, לו היה הסרט יוצא היום לאקרנים, שהיו קוראים לו: "בדרך להלוויה עוצרים בקזינו".

בלי מרפקים - סצנה מהסרט

קסאבטס נולד ב-1929 בניו-יורק, למד משחק מגיל צעיר, ואת התהילה המוקדמת קטף בסדרת טלוויזיה (שנקראה על שם הדמות שגילם): ג'וני סטאקאטו - פסנתרן ג'אז בלילה ובלש פרטי, מאוחר בלילה. במהלך הקריירה שיחק קסאבטס בעשרות סרטים ביניהם "12 הנועזים" (עליו היה מועמד לאוסקר המשחק), ב"תינוקה של רוזמרי" ב"הזעם" ואחרים.

בתמונה: ג'וני סטאקאטו

ב-1957 גיבש סביבו קסאבטס להקת שחקנים, איתם עבד על טכניקות של אימפרוביזציה. כך למעשה החל את קריירת הבימוי שלו, כשעד היום הוא נחשב כבמאי של שחקנים, ששלושה מהם היו מועמדים לאוסקר על סרט בבימויו. לשיא קריירת הבימוי הגיע קסאבטס בשנות השבעים עם סרטים כמו "אישה תחת השפעה", "מותו של סוכן הימורים סיני", "ליל פתיחה" ו"גלוריה", שקיבל את פרס "אריה הזהב" בפסטיבל וונציה ב-1980. הוא ביים 12 סרטים בקריירה קצרה ואינטנסיבית, שהשפעתה עוד מהדהדת על הוליווד העכשווית, ונודע כמייסד הז'אנר, המוכר לנו כיום ממדף סרטי האינדי.
קסאבטס היה נשוי לשחקנית
ג'ינה רונדלס, ששיחקה בעשרה מתוך סרטיו, וכל ילדיהם ניק, אלכסנדרה וזואי - הם בימאי קולנוע. (לרולנדס אף היה לאחרונה תפקיד אורח מקסים בסרטה של זואי "ברוקן אינגליש").

זוג מהסרטים

קסאבטס היה גרסונייר נונקונפורמיסט מובהק שזעם על המערכת, רב עם האולפנים וכעס על המבקרים, שלעיתים לא רק הם - אלא גם הקהל - לא הבינו את מידת חדשנותו.
את הסרט "בעלים" תיאר כ"קומדיה על חיים, מוות וחופש" ואחרי שהציג אותו לאולפני קולומביה הוא נדרש לחתוך שעה וחצי (!) מהחומרים, כדי שיגיע לפרק הזמן המוסכם. האולפנים לא הסתפקו בכך וחתכו עוד 11 דקות מבשר הסרט, 11 דקות ששוחזרו עכשיו בדיוידי החדש. הגרסונייר מת לראות את השעה וחצי שנותרו על רצפת חדר העריכה, אבל בינתיים יסתפק בסרט, שכמעט ארבעים שנה אחרי שיצא, מקבל סוף סוף פרגון מקיר לקיר (להלן:
אינדי-ווייר, ניו-יורקר, והאל.איי.טיימס).
גרסונייר בעבודתו

למי שרוצה עוד קצת קסאבטס, כדאי לראות את הראיון הטלוויזיוני המדהים של שלושת כוכבי הסרט "בעלים", ראיון שמעביר קצת מתחושת החברות בין הדמויות, מהכימיה בין השחקנים/כוכבים ומכוכבי הוליווד של פעם:

ועוד מחווה יוטיובית מרגשת של מעריץ שאסף רגעי קסאבטס משובחים ומעניק הצצה לעולמו המרתק:

יום שלישי, 18 באוגוסט 2009

מי אתה, ג'ק ספייד?

אנדי ספייד כבר היה גרסונייר שבועי. מאז הוא הספיק למכור את החברה ולייעץ לג'יי.קרו בכל הנוגע לחנות המדוברת שלהם בטרייבקה, הליקר סטור. המותג הנושא את השם "ג'ק ספייד" עדיין קיים, תחת הנהלה אחרת, ולאחרונה התווסף לחברת התיקים והאקססוריז גם מעצב במשרה מלאה - קוויין היינלי האירי - שהולך לפתח את כל תחום בגדי הגברים בלייבל. בראיון שהוא נתן למגזין אסקוויר הוא מתאר את הלקוח האידאלי שלו, אותו "ג'ק ספייד" דימיוני שיש לו בראש, ואגב כך משרטט עוד פרופיל מעניין של גרסונייר ממקום אחר: "קרוב לוודאי שהוא גר בעיר, ושיש לו תכונות מרדניות שבאות לביטוי בלבוש שלו. יש בו גם פיצול אישיות - הוא איש מסודר וקצת פרוע, והוא גם קצת חידה... אפילו לחבריו" .

הכל אודות ישו (וקצת גם על מדונה)

החבר החדש של מדונה, חזוס לוז, נבחר לפרזנטור של חברת האופנה הארגנטינאית Ona Saez בקמפיין אביב הבא שלה, תחת הססמא הלא-ממש-מתוחכמת "חזוס אוהב אותך". הגרסוניירים לא מתרגשים מהקולקציה, ולא ממש מהדוגמן-בויפרנד, אבל לכבוד יום ההולדת של המדונה, הנה כמה תמונות מהקמפיין.

לא תמיד אישה

המגזין, החינני אך דידקטי, "פּפריימר" פרסם לאחרונה כתבה מעניינית המונה את ה"יכולות הלכאורה נשיות - שכל גבר צריך לדעת". הרשימה מפרטת בדיוק את מה שכבר עובר לכם בראש, כשבנוסף, מעניק המגזין, הדידקטי אך פרקטי, עצות מחכימות היכן לרכוש את הידע הנדרש.

בין היכולות הנשיות שהגרסונייר ישמח לתחזק:
תפירה. גרסונייר טוב יודע כמובן לתקן חור בחולצה, אבל גרסונייר מוצלח גם יוצר מזה חולצה חדשה. ובכלל הגיע הזמן לסיים את משחק החוט והמחט שהגבר מנהל עם אמנות התפירה ולהתחיל לתקן דרכינו.
עטיפת מתנות. אמנם לא צריך לעבור קורס
אוריגמי כדי לפצח אריזת מתנה מינמליסטית, מקורית ואלגנטית, אבל כנראה הטראומה של שיעורי המלאכה מקשה על היצירה. תמיד טוב להזכר באחד הפוסטים הראשוניים שנכתבו בגרסונייר על מתנה ארוזה למשעי.
עוד נושאים: גיהוץ, כי מגהץ האדים משחרר מתירוץ; כביסה, כי אין אקט יותר מחבר לבגד מאשר לדעת איך לכבס אותו נכונה.
עוד רעיונות יתקבלו בשמחה. בין הפותרים תוגרל מתנה.

יום שני, 17 באוגוסט 2009

מסתכלים כמו אינואיטים

רומן קרמר, המעצב הצרפתי האדג'י, מוציא משקפי שמש בשיתוף עם חברת האופטיקה מיקיטה, ומתכנן לכולנו קיץ אינואיטי במיוחד. המשקפיים, הבנויים כמו תיריסים מוזרים, מבוססים על כלי אופטיקה של אינואיטים, שנעזרו בהם כדי להגן על עצמם מהשמש ומההשתקפות שלה בשלג. להשיג בקוטב, או מנובמבר בחנויות המובחרות.

יום ראשון, 16 באוגוסט 2009

קמפיין ראשון לראף סימונס

איזה כיף. ראף סימונס, מי שהתחמק כל השנים ממסעות פרסום מסחריים במגזינים יוצא בקמפיין ראשון למותג הנושא את שמו, והגרסוניירים חושבים שזה נראה מבטיח (ואולי גם מעורר פיהוק, תלוי אם אתה הדוגמן שבתמונה). שבוע טוב לראף ולכל עם שראל.