מטונומיה מון אמור

והפעם במדור "לידיעת הנוסעים לפריז" - האמנית ויקירת הגרסונייר, עמית ברלוביץ, פתחה זה עתה תערוכה חדשה בגלריה Mor · Charpentier שבאזור המארה.

בתערוכה הנקראת:(Métonomie(s מציגה ברלוביץ בפעם הראשונה צילומים ועבודות וידיאו תחת קורת גג אחת (ומכאן אגב, באמצעות הסבר סמנטי משכנע, נובע שם התערוכה). 

אירוע פתיחה מאוחר יתקיים ב-19 בנובמבר והתערוכה תוצג עד ה-23 נובמבר.

את הטקסט הנפלא שמלווה את התערוכה כתבה הדס מאור והוא מסתיים בציטוט חד ומדויק שמזקק את העדינות, הרגישות והתבונה שבעבודות של ברלוביץ:

"אהבה זו הרסה אותו, משום שהקדימה את ידע האהבה. היה זה כאב בלתי מוגדר, עז, שאין כל תרופה נגדו, תשוקה טהורה ללא מין וללא תכלית"

ז'אן קוקטו, הילדים הנוראיים, 1929 

(מצרפתית: אביטל ענבר)

Jean Cocteau, Les Enfants Terribles, 1929

 

 

דיסטופיה אהובתי

לאחרונה מוצא עצמו הגרסונייר מהופנט לגמרי מהסגנון המיוחד והפריטים הרבים שבעבודותיו של האמן הבריטי דן היליאר. באיורים סמי-אנטומיים עם נגיעות של סגנון לבוש ויקטוריאני, בורא היליאר עולם חדש ומופרע, המהלך על הגבול הדק בין טבע האדם לממלכת הטבע ורוקח היברידיות סוריאליסטית אפלה.

לבלוג של דן

ראש לחליפות

את הפורטרטים המרשימים האלו, של האמן הצרפתי קארול בראמו, מצא הגרסונייר בבלוג של המעצב המוכשר J.W.Anderson.
מצד אחד סקרן הגרסונייר לדעת מה אנדרסון מצא בעבודות אלו ואיזו השראה הוא (אולי) שואב מהם (ומדובר באחד מהמעצבים הצעירים והמבטיחים - לתקציר הפרקים הקודמים). מצד השני הדימויים האפלים הללו, של גברים לבושים בקפידה אבל מחוקי פנים וזהות, מטרידים ואינם נותנים מנוח. אינם יוצאים מהראש.

פארק השעשועים של הרגשות

הגרסוניירים שמחים גם לחטוא בפוסט שונה ומיוחד, אך לא בלתי ג'נטלמני. מדובר בטקסט שהתבקשו לכתוב לתערוכתו של אריק מירנדה, חבר טוב, אמן מוכשר ומרגש (ולא בפעם הראשונה, הם נזכרים).

תערוכתו של מירנדה בשם "Summer" נפתחת מחר, יום חמישי, ה-19 במאי, בגלריה 39 (רחוב נחמני 39, תל אביב) וכולכם כמובן מוזמנים לפתיחה.

נרקיסוס הצעיר, לבוש בג'ינס, סניקרז, חולצה לבנה מבצבצת וז'קט חאקי זרוע כתמים, בוהה בנחל שלמרגלותיו בבבואתו שאינה נראית, לא לו ולא לנו. פלטות הצבעים דהויות, מירקרקות חיה של צמחי המים ועד לשמים שעוטרו על ידי אריק מירנדה באדום נוזלי מכשף. הנער של אופליה כאילו מגיח מפרברי לונדון מכושף מהטבע המאיים (או מבבואתו הבלתי נראית) כפסל מרחף על פלג מים.

מירנדה משבש את הדימויים המלוטשים והנקיים שמקיפים את העולם המגזיני שמשמש לו מצע: אם עונות השנה הן שעון המחוגים של הטבע, הוא מתערב במהלכו של הזמן. בשבחי האיטיות מתאר מירנדה את השלווה הסטואית של בן התשחורת, מפר אותה והופך את העולם הטבעי למאיים, מטריד ומפתה כאחד. הצבע האדום על האימג' הקיצי (טבע שרוף, יבש), כמו מכחול על הדף, הוא התשוקה של הנער (או של האמן) לחומר, לבבואה שלו, לדם שיכניס צבע ויעורר את העולם מכליונו.

כמו בטריפטיך גדול הממדים של גילברט וג'ורג' מ-1971, (The Paintings, with Us in the Nature), העבודה עצמה היא זיכרון של משהו אחר. אצל גילברט וג'ורג' מדובר בציור(ים) שמתעד(ים) את הקיץ שלהם בכפר הבריטי (הם קראו לעצמם "פסלים" וטענו שהפסל האמיתי הוא הקיץ שהם עברו באותה סביבה טבעית), ואילו מירנדה משתמש באימג' המוכן שלו - כפולת המגזין - כזיכרון של משהו אחר, כפרינט שמתגעגע לחומר ושרוצה אולי קצת דם, כמו ציור שמתגעגע לצילום שמתגעגע לחיים עצמם.

מירדנה משתמש בטבע כפארק השעשועים של הרגשות. עם הירידה לגלריה התחתונה בוקע סאונד עם תמונה שבה זיכרון צורב של טבע רועש וכאב מעומעם של אותה אכזבה בשם אהבת נעורים; רומנטי ומאיים, מעורר ערגה וזכרונות, אבל כואב. כמו אצל גילברט וג'ורג' גם מירנדה מוסיף טקסט מתעתע שיוצר מתח, זה שנבנה בין הנער לטבע, בין המבט שפונה למים ומחפש את ההשתקפות לבין הבריחה מהעולם.
אבל שלא כמו בעבודתם של גילברט וג'ורג', יצירתו של מירנדה צנועת ממדים ומתמזגת עם כפולת מגזין, ממוסגרת, מפוחלצת, כאילו האמן הכריז שכבש את הטבע, אבל נשאר עם הדמעות.

זו לא עבודת השיבוש הראשונה של מירנדה שמשתמשת באמנות המגזינים ומתמודדת עם המדיום האהוב והנכחד של הפרינט, כמו אקט אדיפלי אלגנטי. זהו געגוע נוסטלגי לעולם המגזינים שנסק בשמי התרבות העכשווית, החל מ"Interview" של אנדי וורהול, דרך "Dazed" ו"i.D" של שנות התשעים הבריטיות ועד למגזיני יוקרה של היום. למירנדה יש במקרה הזה סוג של הסתכלות מאוחרת, דחף מהוסס לחלל את קדושת הפרינט, לשבור את האב הרוחני המודפס שדור שלם כה מושפע ממנו. מצד שני, זהו גם הומאז' לחומר, לריח הפרינט, לממשות המגזינית שאבדה בעידן הדיגיטלי ושנקראת לחזור דרך ההכתמה שלה, המעשה האמנותי שמזרים בה דם. זהו הזמן להחזיר למגזין טובה: רחמו על הפרינט, עשו נא חסד עם המגזין הזה, עטפו אותו בצבע חם, הוא ראוי לעיטור.
מאותו הביטאט תרבותי שואב מירנדה גם את הפסקולים הנוגעים ללב שבהם הוא עוטף את יצירותיו. הפעם מדובר ב ‏"Stranger in Paradise" בביצוע סנט אטיין, שבו מבקש האדם מהטבע: "But open your angel’s arms, to this stranger in paradise, and tell him that he need be a stranger no more".

והנה גיל הנעורים מרפרף בתמימותו על פני האשד, הופך כל שברון לב למשחק של דמעות, כל גל קטן לבועה קציפתית על פני המים, כשאנחנו תמיד נשאר זרים בגן עדן, בחליפות ג'נטלמניות בנוסח גילברט וג'ורג' או במכנסי ג'ינס וסניקרז.

מטפורה ויזואלית

Marriage I, 2006
Collage, 23.5x28.5cm

קשה לחשוב על ז'אנר אמנותי יותר רלוונטי לתקופתינו האובססיבית לדימויים, מאשר אמנות הקולאז'. בגלריית ווייטצ'אפל בלונדון תסגר בסוף השבוע הקרוב תערוכת יחיד של האמן הבריטי ג'ון סטזאקר, תערוכה ראשונה מסוגה המציגה עשרות עבודות שיצר בשלושים השנים האחרונות. סטזאקר חותך ומדביק, מצמצם ומחבר, בורא עולמות עם אווירה רומנטית מהולה באימה (עם לא מעט גרסוניירים לבושים היטב) ברמת ביצוע מושלמת ויכולת מדוייקת לספר סיפור דרך מטפורה ויזואלית.

Film Portrait (Incision) V, 2005
Collage, 19.5x14cm

סטזאקר משתמש בעבודותיו בגלויות ישנות, בדימויים מתוך סצנות קולנועיות מפורסמות, בתמונות נוף ושלל מגוון של מקורות, שבניגוד למעריציו הוא אינו מוכן לייחס להם כל חשיבות. גאונות הקולאז' של סטזאקר מצליחה לחבר (שלא נאמר לרפרר) בין שלל האמנויות הוויזואליות, עם אותה תחושה מוכרת (לעיתים עד מיצוי) של יצירה שטחית, המורכבת מכמה דימויים שהוצאו מהקשרם, כשהם הופכים לפתע לעולם ומלואו.

Blind, 1979
Collage, 19.5x24cm

עבודותיו של סטזאקר מושפעות רבות מתנועת הדאדא של שנות ה-20, אפשר לזהות בהן נגיעות סוריאליסטיות ופרוידיאניות אבל הן גם באותה מידה עכשוויות ומצליחות לסנטז בין המינים, לחבר בין סצינות אנושיות טעונות לתמונות נוף דרמטיות (טבע או עיר), בין שחור-לבן לצבע ובין המוכר למפתיע.

He (Film Portrait Collage) IV, 200
Collage, 20.3x25.9cm
Untitled (For Angus) Film Still Collage II, 2009
Collage, 22.8x32 cm

Untitled, 1979
Silkscreen on canvas, 2 parts, 134.5x94cm

עוד אפשר לראות מעבודותיו באתר ווייטצ'אפל או באתר גלריית דה אפרואץ' המייצגת אותו.

בנעליים של שינדלר

הצצה לפרויקט מרתק של גרסונייר חבר (וגרסונייר על!) בשם פליקס בוריכטר, המציג בימים אלו תערוכה בפריס המחברת בין ארכיטקטורה לאופנה, בין וינה ללוס אנג'לס ובין פוליטיקה לאהבה.

בוריכטר, מייסד ועורך של מגזין האדריכלות הנחשב PIN UP (וגם כותב למגזין T של ה"ניו יורק טיימס") שהה בשנה האחרונה לצורך הפרויקט, יחד עם האמנית שרה אורטמאייר, ב"בית שינדלר" המפורסם בלוס אנג'לס.
רודולף שינדלר, שתכנן את הבניין (ואף גר בו עם אשתו עשרות שנים עד למותו) היה מחלוצי המודרניזם בארכיטקטורה, נולד בווינה ב-1887, עבר לשיקגו ב-1914 ומשם ללוס אנג'לס בהזמנת פרנק לויד רייט. עד היום נחשב בית שינדלר למבנה מגורים חדשני ונועז, המיועד לשני זוגות (או שתי משפחות) כמעט כל הרהיטים בו מובנים בקירות, יש בו ארבעה חדרי סטודיו ושני חדרי שינה המחוברים על ידי ארון קיר. (עוד על הבניין - פה)

אחרי תקופה של מגורים בבית (הידוע גם כ- Kings Road House) שבווסט-הוליווד, אספו בוריכטר ואורטמאייר סדרה מרתקת של דימויים מעולמו המקצועי ומהביוגרפיה האישית של שינדלר לצד אלמנטים רגשיים מסיפור הזוגיות המורכב עם אשתו פאולין.

בעקבות החיבור המיוחד של ג'נטלמן וינאי (שהיה לו חייט צמוד וגינוני לבוש אירופאיים) עם מדינת קליפורניה השמשית, הזמינו בוריכטר ואורטמאיאר את מעצב הנעליים (והאמן העכשווי) ליאונרד קאלקה לעצב עבור התערוכה זוג נעליים בהשראת אומנות מלאכת היד הווינאית והארכיטקטורה הפתוחה של לוס אנג'לס.

התערוכה XXX תוצג עד ה - 18 בפברואר ב-Brachfeld Gallery

78 rue des Archives
Paris

מפת האמנות

מלבד חולצות כותנה לבנות, נעליים חדשות, פפיונים שונים, אנשים יפים ואוכל טוב הגרסונייר מאד אוהב מפות. אולי אלו הם החיים במדינה ללא גבולות יציבים, אולי השפעתם הלא מודעת של גבי, דבי, המג'יק סטיק והמפה המאויירת שלהם אבל לגרסונייר יש חיבה יתרה לאטלסים ישנים עם גבולות דהוהים, גלובוסים מצהיבים עם יבשות נשכחות וכל מה שנכלל בנסיון המדעי לשרטט את עולמנו הרב שכבתי בקווים דו-מממדיים.

אז הנה, ספר חדש ומרשים למראה ,היוצא בימים אלו בהוצאת פרינסטון ובעריכתה של קת'רין הרמון, סוקר ביסודיות את כל הנעשה בעולם האמנות העכשווי הקשור לתחום המיפוי. בספר מוצגות עבודות של אמנים כאד רושה, ג'וליאן שנאבל, אולאפור אליאסון ואחרים המתעסקים בקרטוגרפיה ומשתמשים במפה ככלי ליצירת זהות ואמירה אישית, לאומית, סביבתית חברתית ועוד. (אמזון).

הכביסה המלוכלכת של ג'יימס גילברט

ג'יימס גילברט היה רוצה להיכנס לתחתונים שלכם. האמן הלוס-אנג'לסי, ששמות תערוכותיו מעוררות סקרנות כמעט כמו היצירות שלו (Privacy of Underpants, Tweeted, Googled, and Inappropriately Touched), יוצר ארטיפקטים דמויי הלבשה תחתונה, שעשויים מפלסטיק תעשייתי שקוף ועם פרטים יפהפיים.

דרך הצגתם של פריטים כמו תחתונים ממינים שונים, חלוקים, חזיות ושאר פריטי הלבשה תחתונה, גילברט חוקר מושגים כמו אנונימיות ופרטיות בעולם חודרני ומקושר כמו שלנו ומחבר בין השקיפות הפלסטיקית לבין הדרך בה אינדיבידואליות נבנית ומאויימת בעידן של פריצות ושקיפות וירטואלית. הגרסוניירים לא מתפלאים שמכון קינסי קנה ממנו 100 עבודות, והם רק תוהים אם את הכביסה המלוכלכת לא כדאי להשאיר בבית.
עוד על ג'יימס גילברט אפשר לקרוא כאן.

ללמוד מלואי ויטון

וידאו מקסים שמטפטף לרשת מחמם את הגזרה לקראת ספר חדש בשם "לואי ויטון: אמנות, אופנה ואכיטקטורה", וישעסוק בשיתופי הפעולה הרבים בין בית האופנה ושורה של מעצבים, אמנים וארכיטקטים, ביניהם: שיגרו באן, זאהה חדיד, מורקאמי, ריצ'רד פרינס ועוד רבים וטובים. הספר, שמעוצב כמו לקסיקון אנציקלופדי, עולה 85$, והוא נראה כמו ההשקעה הכי זולה בפריט שהסמל המפורסם LV מתנוסס עליו.

הגרסונייר השבועי: דאש סנואו

תמונה: אוליבייה זאהם, Purple Diary

הטלפון מניו יורק, שהגיע בעת שהגרסוניירים סעדו בג'וז, היה דרמטי: דאש סנואו מת. היה זה מוזר לשבת במעוז בוהמייני אחד במזרח התיכון, ולשמוע על אייקון ניו יורקי שנמצא מת ממנת יתר במלון "לפאייט האוס" שם בעיר, מותיר אחריו את הסצינה הניו יורקית יתומה מאחד האנשים שהצליחו בכלל לעורר אותה ולהחזיר עטרה לשילוב המיתולוגי שבין אמנות, מסיבות, אופנה וחיים על הקצה בדאונטאון של גותהאם סיטי.
ככה זה כשאתה מהמשפחה הצרפתית האריסטוקרטית 'דה מאניל', בעלת תאגיד הנפט "שלומברגר", כשסבתך היא נדבנית ואספנית ידועה, וכשאימך, טייה תורמן (חצי אחות של אמה תורמן), כיכבה לאחרונה בכותרות בכך ששילמה מחיר שיא לבית קיץ בהאמפטונס.
סנואו נולד בניו-יורק ב-27 ביולי 1981. בגיל 13 כבר נשלח לפנימייה בג'ורג'יה ומעולם לא חזר לגור בחיק משפחתו. את הקריירה האמנותית שלו החל בגיל 15 כשגנב מצלמה וצילם בה תמונות שיכרות. אחר כך עבר לגרפיטי וריסס את הלואר-איסט סייד עם הטאג המפורסם שלו מאז "Sace".
ריאן מקינלי היה זה שהכניס אותו לעולם האמנות כששכנע אותו להציג את תמונותיו המתארות חיים מלאים בסקס, סמים ורוקנרול. בכתבה המפורסת ב"ניו יורק מגזין" הוא אמר עליו:"“When it comes down to it, Dash is wild, a wild kid. I have my moments. But for me, it’s always sort of about creating a fantasy. It’s like the life I wish that I was living. For Dash, it’s really the life.”

סנואו בצילום של סטיבן מייזל

תערוכת הסולו שלו היתה בניו-יורק ב-2005 וב-2006 כבר השתתף בביאנלה של הוויטני.
ההילה סביבו יצרה תדמית של רוק סטאר מחוספס שהולך על הקצה, המבקרים טענו כי מדובר בריצ'-קיד עם פולארויד ובעיית סמים, אבל המעריצים, החברים והאוהבים טענו כי מדובר באחד האמנים המוכשרים בעיר, שממשיך מסורת גדולה של אמני דאונטאון שחיו בניו-יורק (בסקיאט, נאן גולדין, קית' הרינג) והפכו אותה למה שהיא.
לאחרונה הציג סנאו עבודת וידיאו מרגשת בסניף הברלינאי של Peres Project בה הוא נראה מבלה בחברה משפחתית חמה, יציבה ואוהבות, עם בת זוגו ג'ייד בארו ובתם הקטנה, העונה לשם המקסים: סיקרט.

צילום של סנואו

ב-13 ביולי נמצאה גופת ה-enfant terrible של עולם האמנות העכשווי במלון בדאון טאון, ועוד מיתולוגיה ניו יורקית מקבלת סוף טראגי ועצוב.

by Purple / Photographer Terry Richardson / Creative Director Olivier Zahm / Fashion Editor Christopher Niquet / Photographer’s assistant Seth Goldfarb / Stylist’s assistant Dana Veraldi / Make-up Francelle at Magnet / Scan COÛTE QUE COÛTE) / Purple Magazine A/W 08)

אופנה בלי בגדים

ההבחנות הקלאסיות בין אופנה לאמנות כבר מזמן אינו תקפות, כידוע. תערוכה חדשה בשטוקהולם, עליה מספר בהרחבה הבלוג של "דייזד", רק מחזקת את ידיהם של הגרסוניירים ואת העניין שהם מוצאים באופנה, מעבר לסיבות היומיומיות הפרוזאיות. אופנה היא עניין מורכב ומשעשע, ובעיקר תחום עמוס בפרדוקסים: הנטייה שלנו לחקות אנשים מול הרצון שלנו להתבדל, האובייקטים עצמם מול השימושיות והפרקטיקה שלהם, ועניינים נוספים שעולים מתוך הדברים שאומר אוצר התערוכה תומס רייניי.

מי שחושב מחשבות דומות מוזמן לראות את התערוכה "Alter/Mode", שפותחת דיאלוג כזה עם שני מעצבי אופנה בשלושה מוקדים בעיר שם. לאלו שנשארים בארץ, אפשר לראות את התערוכה בלייב, ולנסות לנהל דיאלוג עם אמנים/מעצבים שחושבים קצת אחרת על אופנה ואמנות. גם כאן. בארץ.

תמונות בתערוכה

אם כבר מדברים בגרסונייר על תמונות, כדאי לשים לב לתערוכה "The Pictures Generation" במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. התערוכה מאגדת קבוצה של אמנים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה באמריקה והפכו להיות הדור הראשון שגדל עם טלוויזיה, אוכל מוכן מהיר ותרבות של אימג'ים מכל עבר.

ג'ון בלדסארי, שלימד בלוס אנג'לס, טען שאם אמנות קונספטואלית רוקנה את האמנות מאימג'ים, הוא ינסה למלא אותה שוב באימג'ים, במיוחד בדימויים מהתקשורת הפופולרית: טלוויזיה, קולנוע ופרסומות. הוא וסטודנטים שלו - ביניהם ג'ק גולדשטיין, ברברה בלום, דיויד סאלה ואחרים - החליטו לחקור את התופעה של השתלטות התקשורת הפופופלרית על האמנות, כשבמקביל אמנים נוספים החלו להתעסק בשאלת הדימויים ויצרו אמנות שיש בה אלמנטים מהפופ, מאמנות קונספטואלית, מצרכנות, מפוליטיקה ומג'נדר.
ב-1977 נפתחה תערוכה בשם "Pictures" בגלריה Artist Space בסוהו בניו יורק, תערוכה שהגדירה את הטרנד האמנותי, יותר מאשר את התנועה או את הדור. בתערוכה לקחו חלק רק חמישה אמנים (גולדשטיין, לוין, רוברט לונגו, טרוי בראונטוך ופיליפ סמית), אבל גם סינדי שרמן הוצגה בגלרייה, והמאמר שנלווה לתערוכה רק הוסיף לחשיבות שנודעה לה.

הנה כמה אימג'ים גרסוניירים, בשביל בלוטות הטעם:ריצ'רד פרינס

Untitled
four single men with interchangeable backgrounds looking to the right),

רוברט לונגו, An untitled 1981 work from the series “Men in the Cities

דימוי בלופּ

טוב, מה כבר יכול לבוא אחרי תמונות של אובמה? הגרסונייר חשב וחשב ונכנס ללופּ. הגרסונייר אוהב להכנס ללופּים בלי ידיעה מוקדמת איך (אם בכלל) ייצא מהם, והלופּ הנוכחי קשור לשלל האימג'ים שראיתם בפוסטים הקודמים, בבלוגים אחרים ובכלל בגטו הבלוגספירי. רבות כבר דובר על סוגיית הנאמנות למקור בעולם הדימויים העכשווי, שאיבדה את חשיבותה בעידן הקופי-פייסט הווירטואלי. השיח בו משתמשים כיום לדיון וויזואלי מתרכז בעיקר בעטיפה ובתוכן של הדימוי ופחות בהקשר (או הנאמנות) שלו למקור.

Permanent Food הוא אחד המגזינים האהובים על הגרסונייר, שעזר לו בעבר להשתחרר מכבלי השייכות למקור. המגזין, שיצא לראשונה ב-1995 על ידי האמן האיטלקי מאוריציו קטלן, בשיתוף האמנית דומיניק גונזלס פורסטר, בחר להציג אימג'ים בלבד, שהגיעו משלל מקורות אסוציאטיביים, ללא התערבות טקסטואלית, ללא תמה או סדר מסוים. הגליונות הראשונים, שהשפריצו כאוס פוסט-מודרני יפהפה, הולידו דיון מחודש ברעיון זכויות יוצרים, והעניקו לקוראים מה שאפשר לכנות פצצת מצרר השראתית.
אחריו הגיע מגזין קילימנג'רו ל"תרבות וויזואלית ועריכה ניסיונית" שיצא לראשונה ב-2004. המגזין, היוצא פעמיים בשנה, מגיע בפורמט רחב (מומלץ לקריאה כשהוא פרוש על שולחן האוכל או על הריצפה), ומציג, בעריכה מדויקת וקפדנית, מנעד רחב של אמנויות ויזואליות.

בארץ מיוצג הז'אנר בעיקר על ידי מגזין פיקניק, בעריכת השלישייה הלוהטת קורדבני-אנגלמן-נבוק, שמציג אף הוא דימויים בלבד, המגיעים מעשרות אמנים ויוצרים בארץ ומחוצה לה, כרוכים באריזה מעוצבת למשעי. נזכיר גם את מגזין A5, הישראלי אף הוא, המגיע בפורמט קומפקטי נאמן ללוגו: "כמה קטן ככה קריאטיבי".
אבל עם כל הכבוד לאהבה של הגרסונייר לדפוס, לנייר ולדפדוף בו – בתוך עמינו הבלוגריסטי אנו יושבים – הסיבה האמיתית לכתיבת הפוסט הזה (ממעבר ללופּ ההוא) היא שני אתרים איכותיים המשעתקים אימג'ים בצורה מקורית, ומחוללים מהפכה זוטא בסדר יום הויזואלי של העולם הווירטואלי. (אופס, סכנת לופּ).
כבר הזכרנו פה בעבר את ג'סטין ר. סונדרס, שעומד מאחורי בלוג התמונות המדובר JJJJound. סונדרס מייצר בבלוג פעולה אוצרותית הדומה למגזין של קטלן, על ידי שאפל אסתטי עמוק ומרענן בעולם הבלוגספירה הקריאטיבי. הפוסטים של סונדרס מינמליסטים בעיצובם, מכילים אסופה של עשרות דימויים, מוכרים ואנונימיים כאחד, המסודרים על פי אסוציאציות עלומות וחושפים מגוון רחב של ציטוטים מבלוגי האופנה, העיצוב, האמנות ושאר הירקות של תרבות הפופ האינטרנטית.

האימג'יסט (דימוין?) השני הוא האמן הלונדוני ג'ון פול ת'ורלו, המחבר בין תשוקתו לשערי מגזינים ישנים לבין יכולת הרישום האלגנטית שלו. בבלוג ויזואלי, חדש יחסית, מציע ת'ורלו הומאז' מרתק לשערי מגזינים חדשים וותיקים, מפורסמים ואנונימיים, כשהוא משעתק אותם בכתב ידו הפחמי על נייר A4. ת'ורלו מציע לגולשים איורים מעוררי השראה, לעולם לא מדויקים מדי, ומאד אישיים בבחירה ובהגשה. עבודת היד האיורית של ת'ורלו יוצרת דו-ממדיות מחוספסת, מדגישה את כוחו של הדימוי ומפרגנת לטיפוגרפיה הייחודית של כל שער ולקומפוזיציה הכללית של העמוד.