יום שבת, 2 במאי 2009

דימוי בלופּ

טוב, מה כבר יכול לבוא אחרי תמונות של אובמה? הגרסונייר חשב וחשב ונכנס ללופּ. הגרסונייר אוהב להכנס ללופּים בלי ידיעה מוקדמת איך (אם בכלל) ייצא מהם, והלופּ הנוכחי קשור לשלל האימג'ים שראיתם בפוסטים הקודמים, בבלוגים אחרים ובכלל בגטו הבלוגספירי. רבות כבר דובר על סוגיית הנאמנות למקור בעולם הדימויים העכשווי, שאיבדה את חשיבותה בעידן הקופי-פייסט הווירטואלי. השיח בו משתמשים כיום לדיון וויזואלי מתרכז בעיקר בעטיפה ובתוכן של הדימוי ופחות בהקשר (או הנאמנות) שלו למקור.

Permanent Food הוא אחד המגזינים האהובים על הגרסונייר, שעזר לו בעבר להשתחרר מכבלי השייכות למקור. המגזין, שיצא לראשונה ב-1995 על ידי האמן האיטלקי מאוריציו קטלן, בשיתוף האמנית דומיניק גונזלס פורסטר, בחר להציג אימג'ים בלבד, שהגיעו משלל מקורות אסוציאטיביים, ללא התערבות טקסטואלית, ללא תמה או סדר מסוים. הגליונות הראשונים, שהשפריצו כאוס פוסט-מודרני יפהפה, הולידו דיון מחודש ברעיון זכויות יוצרים, והעניקו לקוראים מה שאפשר לכנות פצצת מצרר השראתית.
אחריו הגיע
מגזין קילימנג'רו ל"תרבות וויזואלית ועריכה ניסיונית" שיצא לראשונה ב-2004. המגזין, היוצא פעמיים בשנה, מגיע בפורמט רחב (מומלץ לקריאה כשהוא פרוש על שולחן האוכל או על הריצפה), ומציג, בעריכה מדויקת וקפדנית, מנעד רחב של אמנויות ויזואליות.

בארץ מיוצג הז'אנר בעיקר על ידי מגזין פיקניק, בעריכת השלישייה הלוהטת קורדבני-אנגלמן-נבוק, שמציג אף הוא דימויים בלבד, המגיעים מעשרות אמנים ויוצרים בארץ ומחוצה לה, כרוכים באריזה מעוצבת למשעי. נזכיר גם את מגזין A5, הישראלי אף הוא, המגיע בפורמט קומפקטי נאמן ללוגו: "כמה קטן ככה קריאטיבי".
אבל עם כל הכבוד לאהבה של הגרסונייר לדפוס, לנייר ולדפדוף בו – בתוך עמינו הבלוגריסטי אנו יושבים – הסיבה האמיתית לכתיבת הפוסט הזה (ממעבר ללופּ ההוא) היא שני אתרים איכותיים המשעתקים אימג'ים בצורה מקורית, ומחוללים מהפכה זוטא בסדר יום הויזואלי של העולם הווירטואלי. (אופס, סכנת לופּ).
כבר
הזכרנו פה בעבר את ג'סטין ר. סונדרס, שעומד מאחורי בלוג התמונות המדובר JJJJound. סונדרס מייצר בבלוג פעולה אוצרותית הדומה למגזין של קטלן, על ידי שאפל אסתטי עמוק ומרענן בעולם הבלוגספירה הקריאטיבי. הפוסטים של סונדרס מינמליסטים בעיצובם, מכילים אסופה של עשרות דימויים, מוכרים ואנונימיים כאחד, המסודרים על פי אסוציאציות עלומות וחושפים מגוון רחב של ציטוטים מבלוגי האופנה, העיצוב, האמנות ושאר הירקות של תרבות הפופ האינטרנטית.

האימג'יסט (דימוין?) השני הוא האמן הלונדוני ג'ון פול ת'ורלו, המחבר בין תשוקתו לשערי מגזינים ישנים לבין יכולת הרישום האלגנטית שלו. בבלוג ויזואלי, חדש יחסית, מציע ת'ורלו הומאז' מרתק לשערי מגזינים חדשים וותיקים, מפורסמים ואנונימיים, כשהוא משעתק אותם בכתב ידו הפחמי על נייר A4. ת'ורלו מציע לגולשים איורים מעוררי השראה, לעולם לא מדויקים מדי, ומאד אישיים בבחירה ובהגשה. עבודת היד האיורית של ת'ורלו יוצרת דו-ממדיות מחוספסת, מדגישה את כוחו של הדימוי ומפרגנת לטיפוגרפיה הייחודית של כל שער ולקומפוזיציה הכללית של העמוד.

4 תגובות:

יואב אמר/ה...

תודה על שרשרת פוסטים מצוינים, עומס הדימויים הזה מטמטם לחלוטין בכאוטיות שלו.

sharon אמר/ה...

השערים של ת'ורלו אכן מרתקים.
הפוסט עצמו מצויין, אם האימג' מעניין והוא יכול לעמוד בפני עצמו, אין שום צורך בטקסט נלווה. הרי כנראה צריכה להיות סיבה לקלישאה "תמונה שווה אלף מילים".

גרסונייר2 אמר/ה...

תודה יואב ושרון. מסכים (כאילו שיש לי ברירה) עם הקלישאה שתמונה שווה אלף מילים. אבל בכל זאת זה נראה קל, קל מידי למלא את עולמינו רק בתמונות ועם כל האהבה שלי לדימויים יש משהו בטקסט שפותח ומגרה את הדימיון כמו שאלף תמונות לא יעשו

sharon אמר/ה...

צודק הגרסונייר. אני חושבת שאי אפשר לבחור את האחד על פני השני. שני המדיומים עמדו לאורך ההיסטוריה זה לצד זה, שניהם משפיעים ומגרים את הדמיון וכשזה איכותי ומעניין, זה שולח אתך למקומות המרתקים ביותר.