באריכות על השורטס

על העובדה ששורטס, אותם מכנסים קצרים (שאסור בתכלית האיסור להתבלבל בינם לבין מכנסי קפרי, המכונים גם שבע שמיניות במחוזותינו) הנגמרים די רחוק מעל הברך, חזרו - אין צורך להרחיב. בכל מקום בעולם הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהמלתחה הקייצית הגברית, וגם כאן הגרסוניירים הבחינו בלא מעט מקומות שמציעים את הסחורה המבוקשת: ממזון רוז' ועד רוני בר וזארה, מחנויות הוינטג' של איזור בוגרשוב ועד אמריקן אפרל.

שתי התמונות (למעלה) מתוך קטלוג הקיץ של מזון רוז'

אגב, משעשע להיזכר שהמכנסיים הקצרים היו חלק אינטגרלי מהמלתחה הקייצית בכל מקום שהיה בו קיץ אמיתי: מ"מכנסי החלוצים" המיתולוגיים של אלבום התמונות הציוני ועד סטודנטים באוניברסיטת ייל בשנות השישים של המאה הקודמת. בין אם לבשו אותם לעבודה בשדה או לטיול קצר על החוף בלונג איילנד, העובדה שהם שוב בכותרות לא הופכת את השורטס לחידוש עיצובי מהפכני. בטח לא לבשורה אופנתית מרעישה.גרסונייר אחד מתוודה וטוען שמכנסיים קצרים הם פריט סקסי וגברי, ולהרגיש איתם נוח ובטוח הופך את כל העניין ל-power suit (אלוהים, איך מתרגמים את זה לעברית?) משודרג, כזה שלפחות אפשר לנשום בו. קחו למשל את קמפיין הקיץ שצילם (כרגיל) יורגן טלר למארק ג'ייקובס. הבחור לא עושה כזה עניין גדול מהמכנסיים הקצרים (ובטח לא מהרגליים השעירות), והוא קול, בנונשלנט ממזרי. כל זה כדי לקצר ולספר על כתבה בניו יורק טיימס הבוחנת בביקורתיות את הטרנד המחודש ואת התמחור המופרז של מכנסיים קצרים, בעיקר כאלו של מעצבים. שורטס של תום בראון ב-1,495 דולר, זוג של ניל בארט ב-615 דולר, וטווח מחירים שמתחיל בסביבות 200 דולר בחנויות הכלבו היוקרתיות ובחנויות הנחשבות.

ניל בארט

מייקל באסטיאן

אפשר לצחוק מהעובדה שחלק מהפריטים תומחרו גבוה יותר מאחיהם הארוכים יותר (למה? "כי בקצרים יש 'פנסים כפולים' ובארוכים אין בכלל"), אבל הגרסונייר מודה שהוא מסכים עם אומברטו לאון (מבעליה של אחת החנויות השוות והנחשבות בניו יורק "אופנינג סרמוני") : "If the average shorts wearer has whatever shorts from any of those mass-brand places and he’s O.K. wearing his dumpy shorts, then I think that’s O.K., too"