הפסנתרן

בזמן שתקראו טקסט זה יש להניח שההופעה כבר נגמרה. אבל תוך כדי כתיבת שורות אלו צופה הגרסונייר בהופעה חיה ומרגשת של גונזלס בפריז, שבאמצעותה מנסה המוזיקאי המוכשר, לשבור את שיא של גינס בנגינת פסנתר ללא הפסקה. גונזלס החל לנגן בשבת בחצות ויפסיק ביום שני בשלוש לפנות בוקר - אחרי 27 שעות של הקשת כריות אצבעותיו על הקלידים.
הגרסונייר שזכה לראות את גונזלס בהופעותיו הראשונות בברלין, אי אז בתחילת המילניום, לעולם לא ישכח את היהודי הקנדי שהגדיר את עצמו כאנטרטיינר אולטימטיבי, והיה פסנתרן ווירטואוזי שליהטט בין רחמנינוב להיפ-הופ, בין מלודות ג'אזיות לביטים של פיצ'ס. גונזלס אמנם הוכיח את האגדה (שכמובן המציא בעצמו) שהוא מלך האנדרגראונד של ברלין, אבל מהר מאד הבין שהעיר אינה המקום ממנו יוכל להשתלט על תעשיית המוזיקה העולמית (הוא בדיוק קרא את הפרוטוקולים). הוא ירד ב-2004 לפריז, עבד קצת עם חבריו הטובים, חברי להקת דאפט פאנק ומהר מאד הפך למפיק משמעותי. ההצלחה הגדולה שלו היתה בפריצה של הזמרת עם קול המשי: פייסט, כשאלבומה מ-2007 היה מועמד לפרס הגראמי. בין לבין הוא גם הספיק להוציא אלבום אינסטרומנטלי שנקרא "סולו פיאנו" שהמבקרים מיהרו להשוות ליצירות (ולהשפעתו המוזיקלית) של אריק סאטי.
במוצאי שבת, כאמור, עלה גונזלס לבמה לבוש בפיג'מת פסים (כמה אופנתי) ועם הכוונה לנגן כ-300 יצירות, ביניהם לא מעט גרשווין, כמה בריטני ספירס, וכמובן כל אלבומיו שלו. עם זאת מה שנגלה כרגע לעין הגרסונייר הוא ניגון הזוי ומוטרף, נוטף זעה וגאונות שמגיע ישירות מקרקעית מכתשי התת-מודע של גונזלס. הוא שותה תוך כדי כמויות גדולות של קפה ומיץ תפוזים, עם הפסקות קצרות לקיטקט. היה גם רגע קצר במהלך היום בו כמעט נשבר (ב"האודה לשמחה" של בטהובן) אבל הקהל שממלא את המקום כל הזמן שמר על עירנותו, דפק מחיאות כפיים שיעירו כל אמן מתרדמת חורף. זה נגמר, אגב, ב"איי אוף דה טייגר".

ייתכן ואמורה להגיע עכשיו הבחנה שנונה על אמנות ומסחריות (יש אלבום חדש בדרך) או אמנות והליכה על הקצה. אבל הגרסונייר, כרגע קצת מודאג לכוכב העבר שלו, מרגיש צורך לפרגן לאמן שדוחף את האובססיות שלו ממש לקצה, אותו אמן שכבר בהופעה הראשונה שלו דאג שהקהל הגרמני ידקלם: "גונזלס אובר אלס".