סודות מחדר הארונות

עוד הסרטוריאליסט מצלם ועוד הסלבי מתעד, הנה זה בא: בלוג חדש שמאיים לשבש את שגרת הגלישה של הגרסונייר ולהפוך סופית את אנשי עולם האופנה לסלבריטיז מוחלטים (יפה ניסח זאת בנסקי שאמר: "בעתיד כל אחד יהיה אנונימי ל 15 דקות").

ובכן, בלוג חדש, פרי שיתוף פעולה בין המעצבת ארין קליינברג, הסטיילסטית סטפני מארק והצלם ג'ייק רוזנברג, מציץ אל מדפי הבגדים, מגירות הנעליים, וכספות הסטייל של השמות הנוצצים בעולם האופנה. מעצבים, סטייליסטים, מו"לים, עורכים, דוגמנים ואפילו, רחמנא ליצלן, בלוגרים עמוסי סטייל, פותחים בימים אלו את דלתות חדרי הארונות שלהם, מציגים לרווחה את סוד לבושם בתוספת אנקדוטה אישית על כל פריט שנבחר.
הבלוג נקרא The Coveted (הנחשקים) ואכן - כשמו כן הוא. הגרסונייר מבטיח לעקוב אחרי הסודות מחדרי הארונות והנה לפניכם שני הגברים הראשונים:

קית' פולוק
עורך ראשי - Elle.com

ג'ון גרהרט
מנהל קריאטיבי - Holt Renfrew (כלבו קנדי היוקרתי)

גילטי ג'יימס פלז'ר

כמו בשדות תרבות שכנים, כשהנמוך והגבוה נפגשים, כך גם בתעשיית בלוגי אופנה לכל אחד מאיתנו (כך מקווה הגרסונייר) יש את הגילטי פלז'ר שלו. מדובר בבלוגים שנמצאים על הרסס פיד של הגרסונייר שהוא אינו גאה בהם במיוחד, או יפה הגדירו זאת בפרויקט מוצלח באוזן השלישית: "היצירה פגומה אך משהו בה מעורר חדווה ועונג".

ובכן הגרסונייר מודה ומתוודה שהוא מכור ל"ווט איז ג'יימס וורינג", בלוג מטופש על סף האבסורד, שמתפעל אותו מעצב פנים ניו-יורקי בשם ג'יימס אנדרו, המטייל לו ברחבי העולם בחברת הג'ט-סט הגלובלי הנוצץ. ג'יימס מציג קבל עם ובלוגספירה את בחירותיו האופנתיות ואת טעמו הרהבתני, הדקדנטי, המופרך וה...מה לעשות... גם ממכר. לקראת החגים, הגזים ג'יימס הרבה יותר מהרגיל, וגרם לגרסונייר להשתנקות קלה למראה בובת ג'יימס של נייר, אותה תוכלו ולהלביש במגוון תלבושות מחבל הטירול פינת קרם בוואריה. כאמור - מופרך ומוגזם בעליל ובכל זאת - גזרו, הדביקו ועשו לעצמם בובת גילטי ג'יימס פלז'ר לחג.

אז מה לבש ג'יימס?

סאטירה סרטוריאלית

יש בלוג חדש בשכונה והוא משפריץ בוץ על בגדי המלך החדשים. קבלו את fuckyeahmenswear, טמבלר סאטירי אנונימי החורך בימים אלו את הרשת ומעורר סערה בקפלי הג'ינס. עד כדי כך שהאתר אייבי סטייל, אחד מקורבנות הציניות הטמבלרית הציע פרס כספי (סמלי כגודל הסערה...) לכל המגלה את שמו של הבלוגר אנונימי.

Peep my boys real quick

תקראו לזה זרם התודעה של אופנת גברי, שיירי תופעת ההיספטרים או אולי בעצם מדובר בריאקציה טבעית להתעסקות האובססיבית בשנים האחרונות בעולם הסטייל הגברי.
fuckyeahmenswear שולה דימויים משלל האתרים המוקדשים היום לעולם הסטייל הגברי (אתם הרי קוראים אחד כזה) ומעלה אותם עם טקסט נלווה, מין אסופה ארוכה של משפטים אסוציאטיביים משעשעים המתחברים לשירי הייקו ציניים.

The sneaks and suits crew had just finished off

round one at the strip club breakfast buffet

What happens to a man when he goes too far

עוד טמבלרים למילוי מצברי ההשראה: ההיפסטר האלמוני, האושר יש לו סוף, הסלבי וכללים לבן שטרם נולד לי.

הבלוג ספירה לאחור

והנה עוד מישהו שלא חושש להרהר על תפקיד בלוגרי האופנה והשפעתם על התעשייה. סקוט שומן‫,‬ מיודענו הסרטוריאליסט‫,‬ מתראיין לו ל- JC Report וחושף שיניים ודעות מוצקות על כמה בלוגרים שכנים, כשהוא משווה את הבלוגספירה לבועת האינטרנט הגדולה לפני פיצוצה, וחוזה שמי שאין לו אמירה ברורה ומי שאין לו שליטה (בעלות) על החומר הוויזואלי שלו לא ישרוד. הגרסונייר מקשיב:

הילדים החדשים בבלוג

הגרסונייר דווקא שמח שבכל דור ודור קמים עלינו לבלבלנו‫, והפעם, כל הדרך מניו יורק סיטי, קבלו בבקשה את הילדים חדשים בבלוג, dis magazine, שהוכתרו על ידי ה"ני‫ו יורק טיימס" כחיבור מפתיע של דייזד & קונפיוזד עם etsy.‬
דיס הוא מגזין שיתופי של שבעה ניו יורקים צעירים (תמהיל צפוי של אמנים‫/מעצבים‫/סטייליסטים‫/כותבים‫ ו‬זמר אופרה אחד‫) שבפרויקט אנרגטי בוחנים את ‬ההקשרים העכשוויים של אופנה‫,‬ אמנות‫,‬ תרבות ומסחריות‫ ללא הבדלי דת גזע וטעם. ‬
כמו וייס‫ ‬מגזין בזמנו‫,‬ המניפסט של דיס מבקש לפרק את האידיאולוגיות השולטות בשוק‫,‬ לשבור את ההרגלים הקיימים‫ ו‬למעשה לבנות שיח חדש, ללא הירככיה (הם מדברים אלייך, גברת ווינטור), ללא דיסציפלינות וללא מערכת ערכים אסתטית אחת.‬

‫האם זה יעבוד? לא בטוח. האם הם ישרדו? או: מתי הם יתמסחרו? לא ברור. אבל כמה מהפיצ'רים שלהם מבריקים (למשל styles-and-customs-in-the-twenty-teens), והגרסונייר ללא ספק מצא את המרענן הרשמי של הקיץ .

גו ווסט

עולם הרשתות החברתיות והבלוגים מזמן אליו שלל גרפומנים, רשתות ענק ושרלטני אופנה המפתים את הגרסונייר מדי יום במפלים של אינפורמציה וחדשות.

קנייה ווסט לעומת זאת תמיד היה דמות קצת שונה בתעשיית המוזיקה והפופ, והוא יצר לעצמו נוכחות מרשימה ואותנטנית בעולם הבלוגספירה. ביום שלישי האחרון החליף ווסט את הבלוג הפופולרי שלו Kanyeuniversity בכתובת חדשה קניה ווסט דוט קום. הרקע השחור הוחלף בלבן מינימליסטי, האימג'ים הוצבו במסגרות קלאסיות, והתמונה הפותחת, אם עוד יזדמן לכם להציץ, היא של אמבר רוז, המוזה ובת הזוג השיקית, כשהיא משחזרת את התנוחה האלמותית של גרייס ג'ונס. הגרסונייר מרפרש לו את הרסס של הבלוג החדש וצופה בוידיאו של coldest winter שהולם את קצב התנפצות טיפות הגשם על גג ביתו.

האושר יש לו סוף

.Everyone always leaves

בנימה לא אופטימית מציע לכם הגרסונייר הצצה אל בלוג חדש העונה לשם המדוכדך: היפסטרים לא שמחים. הבלוג מציע הצצה נוספת לתמונות מגיליונות ישנים של מגזין העיצוב והארכיטקטורה "דוול", אבל הפעם עם כותרות מבריקות לתמונות, מהסוג שלוכד את הריקנות, העצבות והאירוניה שבחיים היפסטרים. לאחת התמונות (שלא מופיעה כאן דווקא) יש כותרת שמסכמת את המצב: "היחסים האמיתיים היחידים שיש לה מתקיימים עם מעצבים מתים".

החברים באותו מועדון היפסטרים נחשק, שהגרסונייר היה מצטרף אליו מיד אם לא היו מציעים לו קודם, מוצגים בבלוג כשהם ספונים בחללים המעוצבים שלהם, שקועים במקצועות הקריאטיב שלהם ומהרהרים בנונשלנטיות האופיינית להם.

Even in your company, I feel so alone.

Ever the realist, he built his table for one.


He couldn’t stand another night with that smug hookah

דימוי בלופּ

טוב, מה כבר יכול לבוא אחרי תמונות של אובמה? הגרסונייר חשב וחשב ונכנס ללופּ. הגרסונייר אוהב להכנס ללופּים בלי ידיעה מוקדמת איך (אם בכלל) ייצא מהם, והלופּ הנוכחי קשור לשלל האימג'ים שראיתם בפוסטים הקודמים, בבלוגים אחרים ובכלל בגטו הבלוגספירי. רבות כבר דובר על סוגיית הנאמנות למקור בעולם הדימויים העכשווי, שאיבדה את חשיבותה בעידן הקופי-פייסט הווירטואלי. השיח בו משתמשים כיום לדיון וויזואלי מתרכז בעיקר בעטיפה ובתוכן של הדימוי ופחות בהקשר (או הנאמנות) שלו למקור.

Permanent Food הוא אחד המגזינים האהובים על הגרסונייר, שעזר לו בעבר להשתחרר מכבלי השייכות למקור. המגזין, שיצא לראשונה ב-1995 על ידי האמן האיטלקי מאוריציו קטלן, בשיתוף האמנית דומיניק גונזלס פורסטר, בחר להציג אימג'ים בלבד, שהגיעו משלל מקורות אסוציאטיביים, ללא התערבות טקסטואלית, ללא תמה או סדר מסוים. הגליונות הראשונים, שהשפריצו כאוס פוסט-מודרני יפהפה, הולידו דיון מחודש ברעיון זכויות יוצרים, והעניקו לקוראים מה שאפשר לכנות פצצת מצרר השראתית.
אחריו הגיע מגזין קילימנג'רו ל"תרבות וויזואלית ועריכה ניסיונית" שיצא לראשונה ב-2004. המגזין, היוצא פעמיים בשנה, מגיע בפורמט רחב (מומלץ לקריאה כשהוא פרוש על שולחן האוכל או על הריצפה), ומציג, בעריכה מדויקת וקפדנית, מנעד רחב של אמנויות ויזואליות.

בארץ מיוצג הז'אנר בעיקר על ידי מגזין פיקניק, בעריכת השלישייה הלוהטת קורדבני-אנגלמן-נבוק, שמציג אף הוא דימויים בלבד, המגיעים מעשרות אמנים ויוצרים בארץ ומחוצה לה, כרוכים באריזה מעוצבת למשעי. נזכיר גם את מגזין A5, הישראלי אף הוא, המגיע בפורמט קומפקטי נאמן ללוגו: "כמה קטן ככה קריאטיבי".
אבל עם כל הכבוד לאהבה של הגרסונייר לדפוס, לנייר ולדפדוף בו – בתוך עמינו הבלוגריסטי אנו יושבים – הסיבה האמיתית לכתיבת הפוסט הזה (ממעבר ללופּ ההוא) היא שני אתרים איכותיים המשעתקים אימג'ים בצורה מקורית, ומחוללים מהפכה זוטא בסדר יום הויזואלי של העולם הווירטואלי. (אופס, סכנת לופּ).
כבר הזכרנו פה בעבר את ג'סטין ר. סונדרס, שעומד מאחורי בלוג התמונות המדובר JJJJound. סונדרס מייצר בבלוג פעולה אוצרותית הדומה למגזין של קטלן, על ידי שאפל אסתטי עמוק ומרענן בעולם הבלוגספירה הקריאטיבי. הפוסטים של סונדרס מינמליסטים בעיצובם, מכילים אסופה של עשרות דימויים, מוכרים ואנונימיים כאחד, המסודרים על פי אסוציאציות עלומות וחושפים מגוון רחב של ציטוטים מבלוגי האופנה, העיצוב, האמנות ושאר הירקות של תרבות הפופ האינטרנטית.

האימג'יסט (דימוין?) השני הוא האמן הלונדוני ג'ון פול ת'ורלו, המחבר בין תשוקתו לשערי מגזינים ישנים לבין יכולת הרישום האלגנטית שלו. בבלוג ויזואלי, חדש יחסית, מציע ת'ורלו הומאז' מרתק לשערי מגזינים חדשים וותיקים, מפורסמים ואנונימיים, כשהוא משעתק אותם בכתב ידו הפחמי על נייר A4. ת'ורלו מציע לגולשים איורים מעוררי השראה, לעולם לא מדויקים מדי, ומאד אישיים בבחירה ובהגשה. עבודת היד האיורית של ת'ורלו יוצרת דו-ממדיות מחוספסת, מדגישה את כוחו של הדימוי ומפרגנת לטיפוגרפיה הייחודית של כל שער ולקומפוזיציה הכללית של העמוד.