שמחת הארכיון

 אפריל, 1948, פגישה חשובה מחוץ לחדרו של הנשיא

הגרסוניירים חובבי ארכיונים מושבעים (וחובבי ארכיבאים מדופלמים) שמחו להתקל לפתע בטמבלר חדש ממרתפי הניו יורק טיימס, בעל השם המורבידי: ‬The Lively Morgue.

הבנת העומק ההיסטורי של הארכיון, על רבדיו השונים, מסחררת את הראש כמו קריאת המספרים באודות (כגון: אם כל יום היו מתפרסמות רק עשר תמונות מהארכיון, מאוסף הפרינט בלבד, הפרויקט היה מסתיים בשנת 3935).

אבל באופן מחוכם וקצת פחות שאפתני מציע לנו חדר המתים החינני של הטיימס בחירות נקודתיות מאוקינוס הדימויים, עם הסיפורים האמיתיים שמאחורי התמונות ‫(‬טיפ: לחיצה על התמונה בטמבלר מגלה את הפרטים, המרתקים לא פחות, שהופיעו בצידו השני של הפרינט). איחולי התמכרות נעימה.

ינואר, 1930, בלשי משטרת ניו יורק מגלים ליקר לא חוקי אצל החייט

ג'נטלמן על גלגלים

הרבה לפני אופנת הסקייטרים, הוואנס וחולצות הטי רחבות המידה, היו ג'נטלמנים שפשוט עלו על ארבעה גלגלים וקרש עץ והתגלגלו להם ברחובות ניו יורק.
זוכרים את הרטרונאוט, אותו מנוע חיפוש גרסוניירי שהצהיר כי "העבר הוא ארץ זרה והרטורנאוט הוא הויזה שלך לשם"? אז הפעם אתם מוזמנים לצלול לאוסף מרתק של תמונות מאת הצלם ביל אפרידג' שהנציח לא מעט ג'נטלמנים (וכמה ילדים) בחליפה ועל ארבעה גלגלים. 

ראש לשועלים

ניק דה-וולף היה מהנדס ואיש מחשבים, כנראה מאוד מוצלח בתחומו. הוא נולד ב-1928, למד ב-M.I.T,  הקים חברה מפורסמת לכל מיני דברים שהגרסונייר לא מבין בהם מאום, והוא מככב בפוסט הזה רק בגלל דבר אחר: הוא צילם ללא הרף, טייל בעולם, והצליח באלפי התמונות שלו לתעד תקופה מדהימה, בתים, רחובות ואנשים שמספקים מקור השראה לא קטן בעבור אלפי אנשים שעוקבים אחרי חשבון הפליקר שפתח חתנו, שעד כה כולל למעלה מ-40,000 תמונות.

יכול להיות שמדובר ברגשות הרטרוסקסואליים הרגילים כאן בגרסונייר, ואולי זו העייפות מבלוגי צילום אופנת הרחוב שקצת ממחזרים את עצמם. בכל מקרה, הצילומים של דה-וולף הם מקור בלתי נדלה של תמונות שיכולות לשרטט שוטטות דמיונית ברחבי הגלובוס של שנות השישים והשבעים, באמריקה ומחוצה לה. וזה עוד בכלל בלי לדבר על האיש עצמו, הבגדים שלבש והמשקפיים שניבטים מאלפי התמונות שצילם. הסרטוריאליסט התעייף, יחי השועל החדש.

מטונומיה מון אמור

והפעם במדור "לידיעת הנוסעים לפריז" - האמנית ויקירת הגרסונייר, עמית ברלוביץ, פתחה זה עתה תערוכה חדשה בגלריה Mor · Charpentier שבאזור המארה.

בתערוכה הנקראת:(Métonomie(s מציגה ברלוביץ בפעם הראשונה צילומים ועבודות וידיאו תחת קורת גג אחת (ומכאן אגב, באמצעות הסבר סמנטי משכנע, נובע שם התערוכה). 

אירוע פתיחה מאוחר יתקיים ב-19 בנובמבר והתערוכה תוצג עד ה-23 נובמבר.

את הטקסט הנפלא שמלווה את התערוכה כתבה הדס מאור והוא מסתיים בציטוט חד ומדויק שמזקק את העדינות, הרגישות והתבונה שבעבודות של ברלוביץ:

"אהבה זו הרסה אותו, משום שהקדימה את ידע האהבה. היה זה כאב בלתי מוגדר, עז, שאין כל תרופה נגדו, תשוקה טהורה ללא מין וללא תכלית"

ז'אן קוקטו, הילדים הנוראיים, 1929 

(מצרפתית: אביטל ענבר)

Jean Cocteau, Les Enfants Terribles, 1929

 

 

אדוארד טרום אינסטגרם

גרי קופר

עונת הסתיו של גלריית דנצינגר בניו יורק נפתחה בשבוע שעבר עם תערוכה מיוחדת של הצלם אדוארד סטייכן. מי שהפך לאחת המיתולוגיות הגדולות של הצילום האמריקאי במאה ה-20 נולד בכלל בלוקסמבורג ב-1879 ומצא את התחביב שיהפוך למקצוע ב- 1895, אז נתקל לראשונה במצלמת הקודאק החדשה. סטייכן הפך לחלק מקבוצת האמנים שהתגודדה סביב הצלם האגדי אלפרד שטיגליץ ועימו ערך ועיצב את מגזין הצילום המשפיע Camera Work.

במהלך שנות ה-20 הפך סטייכן לצלם היקר והמבוקש ביותר באמריקה וב- 1923 מונה לצלם הראשי של תאגיד קונדה נסט, שם הצליח לייצר גוף עבודות רחב ומרשים המתעד את כל גדולי זמנו מעולמות הפוליטיקה, העיתונות, המחול, התאטרון, האופרה, הקולנוע וכמובן מעולם האופנה.
ההדפסים בתערוכה בניו יורק נועדו לתערוכה רטרוספקטיבית שנערכה לסטייכמן במטרופוליטן בשנת 2000, אך זו הפעם הראשונה שבה הם מוצגים.

פרד אסטר

רודולף ולנטינו

נואל קאוארד

צ'רלי צ'פלין

אדוארד סטייכמן - פורטרט עצמי

הגברים תועים בלילה

איתי דורון הוא חבר הגרסונייר, צלם מוערך ומרצה בכיר בחוג לצילום אופנה ב-London College of Fashion. ביום חמישי הקרוב תפתח לאיתי תערוכה חדשה בשם Strays, בגלריה של הוצאת הספרים היוקרתית Other Criteria (בבעלות דמיאן הרסט).

איתי, כמו גרסונייר אמיתי, אוהב מסעות, טיולים בעולם, בעיר או סתם בשכונה. בדרכים הלא ידועות הוא מוצא סיפורים ויזואליים רבי עוצמה, אנושיות ולא מעט גבריות ורגש. הגרסוניירים לא ינכחו בפתיחה ביום חמישי בגופם, אבל כמה מקרוביהם הטובים מבטיחים לייצג אותם נאמנה. אחד מהם אפילו ילבש חולצה של ז'יבנשי.

תמונות מתוך הסדרה CHOKRAS' MAHAL

XX,
הגרסוניירים

גראנדמאסטר סטייל

ג'מאל שאבאז, הראפר של עולם הצילום, תיעד בשנות ה-70 וה-80 את את החיים בברוקלין ואת בריאתה של תרבות ההיפ הופ.
עשור אחרי יציאת ספרו “Back in the Day”, המסכם את צילומיו מאותה תקופה, יוצאת מהדורה חדשה מבית Powerhouse Books ובה עדכונים ותמונות חדשות. הגרסונייר איז אין דה האוס.

רוח ונעורים

סדרת הצילומים היפה והגרסוניירית להפליא “Orthodox Eros” של הצלמת לאה גולדה הולטרמן מוצגת בימים אלו בגלריה Polar NKA בבבריסל. בכל פעם שמסתכלים בדמותו של תלמיד הישיבה היפה שבתמונה, מעוטר בצווארון כפלים וחולצת כפתורים לבנה, אי אפשר שלא להנות מהאיכויות המעודנות והקלאסיות של עולם האופנה הגברי, עם אסוציאציה ברורה למאסטרים הגדולים כוורמיר, רמברנדט וקרוואג'יו.

באמצעות דימויים נוגים ומרגשים של נערים דתיים המתמסרים (בחסד ובחן) למצלמה בוחנת גולדה הולטרמן את החושניות שביהדות ומציעה פרספקטיבה אסתטית ומרתקת לאורתודוקסיה כפי שלא הכרנו.

השבוע גם עלה ליוטיוב אחד הסרטונים מתוך התערוכה:

* עדכון מגלריה טבי: הסדרה "אורתודוקס ארוס" מוצגת כעת לא רק בבריסל אלא גם אצלנו במוזיאון הרצליה *

בעודו מהרהר על צווארון הכפלים הלבן (לקראת פורים ובכלל) קיבל הגרסונייר את מייל עדכון מ yatzer המספר על תערוכת יחיד ראשונה לאמנית הגרמניה איווילה קלינקה שלקחה עולם תוכן דומה לכיוון אחר לגמרי.

קליקה מטפלת גם היא במתח שבין קדושה דתית לגוף האדם ובין הרוח לחומר. הגברים הצעירים בסדרה, הנקראת Ritual Memories, נראים כבתוך טקס דתי אפל כשגופם מעוטר בבדים מסורתיים, תכשיטים, אביזרים שונים ואפילו איברים פנימיים של חיות. הסדרה מוצגת כעת בברלין בגלריה STYX בברלין.

בר פולארויד

הגרסונייר כבר דיווח בצער מתובל בתקווה על הפסקת ייצור הפילם לפולארויד (במותו של המיידי), אבל מאז נראה שמצבה של מצלמת האינסטנט לא היתה טוב יותר. על כך תעיד החנות החדשה והמפתה של Apeture Photography and Variety Shop שנפתחה לא מזמן בקליבלנד, אוהיו, שם אפשר למצוא שלל מצלמות ישנות וחדשות, סוגי פילמים שונים ואווירת וינטג' אמיתית (הי אינסטגרמים). החנות אגב היא גם נציגה רשמית של The Impossible Project החשוב.

שני קוקטייל פולארויד מנוער עוד נוסטלגיה בפרידה מהפולארויד

כל העיר לפניו

מה לא אמרו עליו? אמן אגדי, יחיד בדורו, אנתרופולוג של אופנה, היסטוריון של תקופה, אייקון של עולם הצילום, אגדה חיה. קבלו בבקשה את צלם אופנת הרחוב האחד והיחיד: ביל קנינגהם.
רכוב על אופניו, חמוש במצלמתו, מוכן לתעד את כל הראוי לתיעוד, חורך קנינגהם את רחובות ניו יורק (או פריס כפי שהנציח זאת הגרסונייר) כבר למעלה מ- 50 שנה, כשהוא סולל את הדרך לדור שלם של צלמים ומתעד (ואולי בכלל כך המציא) את מה שנקרא היום: סטריט סטייל.

הסרט התיעודי "ביל קנינגהם ניו יורק" כבר הוקרן בשנה שעברה בהצלחה בכמה פסטיבלים בינ"ל ובחודשים הקרובים הוא ייצא להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע הרחוקים מביתכם. הסרט, בבימוי של ריצ'רד פרס, מנסה לפצח את סוד חידתו של אדם מיוחד, סגור, צנוע וחכם, תוך הקפדה על הכללים שניסח ביל לעצמו: "discreetly, quietly, and invisibly"

אחרי שתצפו בטריילר המקסים תוכלו לשקוע באתר הסרט, להזכר בסרטונים המקסימים של ביל לניו יורק טיימס, לקרוא את כתבת הפרופיל המעמיקה על ביל בניו יורקר, אבל בינתיים - כמה מילות פתיחה מאנה:

Bill Cunningham New York Trailer from Gavin McWait on Vimeo.

העדשה של יול

ספר חדש שיוצא לאור בימים אלו מציג את הצד האמנותי של השחקן האגדי ואייקון הסטייל ההוליוודי יול ברינר. מלבד כשרון משחק ואהבת הבמה בערו בדמו של ברינר גם כשרון מוסיקלי ואובססיה לצילום ותיעוד כל שניה מחייו הסוערים.
בתו, ויקטוריה ברינר, ליקטה בשנים האחרונות כ-70 צילומים, מתוך 8,000 התמונות בארכיון המשפחתי, ובאמצעות ההוצאה לאור של קארל לגרפלד 7L, הוציאה את הספר הנקרא Yul Brynner: A Photographic Journey.

הספר מחולק לארבעה פרקים: 1- לייף סטייל (ככה זה שהחברים שלך הם פרנק סינטרה, דין מרטין וג'רי לואיס); 2 - החיים על הסט (ככה זה שאתה כוכב ראשי בהוליווד של שנות ה-50 וה-60 הזוהרות); 3 - הפרק השלישי נקרא 1956, השנה העסוקה ביותר בחייו המקצועיים של ברינר ואת ההקדמה לו כתב מרטין סקורסזה; 4 - איש של סטייל (שממחיש את סגנונו האישי של ברינר בצילום, באופנה, בקולנוע ובאמנות). הנה כמה דוגמאות:

ז'אן קוקטו עם צוענים בצרפת, 1959רוברט מיצ'ם

ג'רי לואיס ודין מרטין

מרצ'לו מסטרויאני

הברון אגמונט ואן צוילן

המלך ואני

וזה פוסטר של התערוכה שננעלה זה עתה בניו יורק בה הוצגו הצילומים שבספר
(קלאסי לחדר ההמתנה במשרדי הגרסונייר)

אמריקנו

הארבעה ביולי היום, לכן לא במקרה הגרסונייר נתקל בתמונות של רון גאללה, צלם הפפארצי האגדי שאוהב לכנות את עצמו "The Bandit of Images" (כרטיס הביקור, שלו, אגב, אומר: "צלם בעל גישת פפראצי").

במהלך ארבעים שנות עבודתו חלפו אל מול עדשתו של גאללה ידועני כל העשורים (ממרלון ברנדו, שהחטיף לו מכות אחרי שיום שלם עקב אחריו, ועד ריצ'רד ברטון, בריז'יט ברדו, אלביס ושון פן), אבל הוא זכור בעיקר בגלל ז'קלין קנדי אונסיס, שאותה הוא התחיל לצלם באובססיביות ארבע שנים אחרי רצח בעלה (היא הוציאה נגדו צו הרחקה ותבעה אותו למשפט, שהפך לאבן בהיסטוריה של חופש הביטוי), ושהיתה לו למוזה.

קנדי אונסיס בצילום איקוני בעל גישת פפארצי של גאללה

הוא נכנס לפנתיאון האמנותי, כשצילומיו התווספו לאוספים של המומה‫ והטייט, וב‬שנה שעברה יצא סרט המתעד את עבודתו, Smash His Camera, שהוקרן בפסטיבל סאנדנס וזכה לשבחים.

מי שרוצה עוד תמונות - יש גלריה מרשימה באתר