כל העיר לפניו

מה לא אמרו עליו? אמן אגדי, יחיד בדורו, אנתרופולוג של אופנה, היסטוריון של תקופה, אייקון של עולם הצילום, אגדה חיה. קבלו בבקשה את צלם אופנת הרחוב האחד והיחיד: ביל קנינגהם.
רכוב על אופניו, חמוש במצלמתו, מוכן לתעד את כל הראוי לתיעוד, חורך קנינגהם את רחובות ניו יורק (או פריס כפי שהנציח זאת הגרסונייר) כבר למעלה מ- 50 שנה, כשהוא סולל את הדרך לדור שלם של צלמים ומתעד (ואולי בכלל כך המציא) את מה שנקרא היום: סטריט סטייל.

הסרט התיעודי "ביל קנינגהם ניו יורק" כבר הוקרן בשנה שעברה בהצלחה בכמה פסטיבלים בינ"ל ובחודשים הקרובים הוא ייצא להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע הרחוקים מביתכם. הסרט, בבימוי של ריצ'רד פרס, מנסה לפצח את סוד חידתו של אדם מיוחד, סגור, צנוע וחכם, תוך הקפדה על הכללים שניסח ביל לעצמו: "discreetly, quietly, and invisibly"

אחרי שתצפו בטריילר המקסים תוכלו לשקוע באתר הסרט, להזכר בסרטונים המקסימים של ביל לניו יורק טיימס, לקרוא את כתבת הפרופיל המעמיקה על ביל בניו יורקר, אבל בינתיים - כמה מילות פתיחה מאנה:

Bill Cunningham New York Trailer from Gavin McWait on Vimeo.

הגרסונייר השבועי: יוסטס טילי

הגרסונייר השבועי, יוסטס טילי, בן 85 השבוע. הוא הופיע על השער הראשון של המגזין "ניו יורקר" ב-21 בפברואר 1925 - דמות מצויירת של דנדי מהתקופה הויקטוריאנית, סנוב חבוש בכובע וחמוש במונוקול, כשהוא בוחן פרפר דרך העדשה. אבל מיהו יוסטס טילי? סתם דמות שצייר ריה אירווינג, הארט דירקטור הראשון של המגזין (שגם עיצב לו את הפונט האיקוני)? בדיחה על חשבון הקורא, שמתענג על דמות עצמו קוראת את המגזין? הרהור אירוני על מי בן-חלוף יותר, הפרפר או דמות הדנדי? או אולי מטאפורה אנכרוניסטית לצרכן התרבות המוקפד שבוחן את יופיים של הדברים הקטנים.

דה-אורסיי דיי הורס

ההשראה לדמות המקורית של יוסטס טילי היתה ציור של הרוזן דה-אורסיי, שמצא אירווינג באנציקלופדית בריטניקה, תחת הערך "אנשים אופנתיים בתקופה הויקטוריאנית," ואת שמו נתן לו כותב אחר במגזין, קורי פורד. מאז שעיטר את שער הניו יורקר הראשון הוא הופיע שוב על שערים רבים של המגזין (כמעט בכל גיליון שנתי סמוך לסוף פברואר) והפך לדמות איקונית ניו יורקית, אף על פי שהיא לא דומה לאף ניו יורקר שהגרסוניירים מכירים (אולי פרט להאמיש בולס, העורך המיתולוגי ב"ווג", אבל הוא בכלל נולד בבריטניה).

האמיש הדנדי ב"סרטוריאליסט"

יוסטס טילי עולה כל כמה שנים כהשראה באופנת הגברים, אולי כחלק מדמות הדנדי שעושה קאמבק כבר כמה עונות. ואולי זה סתם תירוץ כדי להציץ בעוד משהו כל כך יפה שאלכסנדר מקווין עשה ב-2009:

הפינאלה בתצוגה של מקווין בינואר 2009 במילאנו

ואי אפשר בלי המונוקול (לא המגזין האהוב, הפעם), ששמועות על חזרתו כטרנד חם כבר עשו להן כנפיים (של פרפר). כתבה שהתפרסמה בטלגראף הבריטי ציינה שמכירות של המונוקול עולות, ויותר צעירים מבקשים מהאופטיקאי שלהם מונוקול כאקססורי אופנתי.

בכל מקרה, המגזין והדמות הפיקטיבית שלה חוגגים 85, והגרסוניירים (שלפחות אחד מהם בכלל מרגיש כמו ניו יורקי בגולה) מפרגנים בכתר השבועי, שכולו המנון לדנדיות, להיקסמות מהדברים הקטנים ולעיר ההיא, שלא ישנה אף פעם.

יוסטס טילי - כמה לוקים משעשעים לאורך השנים:

לגלריה נבחרת מ-85 שנות יוסטס טילי - הקליקו כאן.