מועדון הג'נטלמנים - על ההנדי והדנדי

ידוע שצרות באות בצרורות, כמו רצף של דברים שמתקלקלים: מהנורה בחדר שנשרפה לפני שבועיים (ומאז אין שם אור), דרך המסמר שנפל (שבגללו התמונה שהיתה תלויה עליו עומדת בפינה מאובקת), הפנצ'ר שתיקן בשבת מכונאי במחיר מופקע, קירות המסדרון המתקלפים (שכדאי היה לצבוע עוד ב-2008), הכפתור שנעלם וכלה בנעל היקרה שסולייתה זקוקה לתיקון הכרחי. הג'נטלמנים מנסים לעמוד בפני המשברים הפרוזאיים של החיים, השריפות היומיומיות שאותן יש לכבות כל שעתיים, והם אובדי עצות.

המודל הגברי הישן, זה של ה"הנדי-מן", נצרב בתודעתם כתיק ג'יימס בונד מזמנים עברו. עבודות פיסיות נשמרו לנוכחות החובה בשיעורי המלאכה (הי מאפרה מעץ!), וכשאבא של אחד מהם ביקש עזרה בלקדוח חורים בקיר, הג'נטלמן בדיוק יצא לסרט בסינמטק. במבט לאחור, הם תמיד העדיפו את הדנדי על ההנדי, וביכרו את השימוש בעיניים על השימוש בידיים.

ריאן גוזלינג ב"דרייב"

אבל המודל של ההנדי-מן, מהפרקים המפוארים בדברי ימי הגבריות הרטרוסקסואלית, הפך מאז למצרך נדיר שעליו הם רק חושבים, וכל מה שהג'נטלמנים יכולים לעשות עם שלל האתגרים שניצבים מולם הוא לכתוב סטטוס בפייסבוק, לדרוש "ידיים שיודעות", להתחפש לבוב הבנאי או להעריץ את ריאן גוסלינג ב"דרייב" ואת המיומנויות המכונאיות שלו.

הג'נטלמנים תוהים איך פעם גברים ידעו ועשו הכל. חוטבי העצים ושואבי המים, הסנדלרים והחייטים - רבים מהם ידעו לתפור כפתור שנפרם, לבדוק שמן במנוע ולדוג את ארוחת הערב. רבים מהם ידעו ללבוש ז'קט, לרקוד טנגו ולטגן ביצה. אבל נדמה שהיום, עם כל מסכי המגע, הטאבלטים, האייפונים והמקלדות, המודל הגברי הצטמצם, ומגוון המיומנויות שהיו לו מסתכם בעיקר בזריזות של אצבעות הידיים.

ווטאנאבה לאביב קיץ 2012

האם אופנת הגברים משקפת את המשבר הנוכחי? בין אם מדובר בעליית הגיק-שיק, בהיפסטרים לוגמי הקפה האורגני או בגברים של ליגת הקיסוס - נדמה שגברים רבים מתגאים בציד של זוג נעליים שוות או חולצה מודפסת מהקולקציה האחרונה של ז'יוונשי, אבל לא יודעים מה עושים כשנופל כפתור או כשנקרעים המכנסיים.

מצד שני, נדמה שעולם האופנה הגברית מנסה בשנים האחרונות להחזיר עטרה ליושנה ולרמוז שיש גם גבר אחר: השימוש בבדים מאסיביים, כמו טוויד או ג'ינס גולמי, טרנד בגדי העבודה, האוברולים שנראים בכל מקום ואולי אפילו התכשיטים הדומיננטיים שמדגישים את פרקי הידיים, האצבעות, ואת העובדה שלכל אלה יש תפקיד בעולם, גם מעבר לחיוג המקוצר בטלפון הנייד

סניקרס של מרג'יאלה

אולי הגיע הזמן לקרוא לגברים, או לפחות לאלה מהם שסבורים שפעילות פיסית היא משהו שצריך לשלם עליו דמי מנוי לחדר כושר, להשתמש בידיים שלהם קצת יותר, ולהתחיל לגעת. למשל - בבגדים שהם לובשים. מכונות הכביסה (והייבוש) של היום, עם הצגים האלקטרוניים ושלל תכניות העיסוי לבגדים, יכולות להיות משימה טקסטילית מאתגרת, אבל יש שכר ריחני בצדה. כמו החיזיון המושלם של חולצה לבנה ומוכתמת, שיוצאת מהמכונה נקייה וחדשה.

הגיהוץ, במיוחד זה של החולצה המכופתרת הקלאסית, הינו תורה בפני עצמה, אבל חיפוש אינטרנטי מהיר יעלה שלל סרטוני יוטיוב שיעזרו לגבר הנבוך לדעת על איזה קו בחולצה כדאי לו להוציא את הקיטור. ואם לא גיהוץ, אפשר לפחות ללמוד את אומנות הקיפול הנכון - המתכון לשמירת חייהם של הבגדים - עם הפרדה ברורה בין סוודרים עבים לחולצות טי דקות ובין מדף מכנסי הקיץ לחליפות ומעילים הזקוקים לקולבים איתנים.

צחצוח נעלי עור היא עוד אחת מהמיומנויות הג'נטלמניות הנעלמות, בעיקר במדינה שבה גברים עדיין מנסים לשכוח את כל מה שהם למדו בצבא, כולל יכולת הצחצוח ושדרוג הנעל הדהויה. הם עוד קצת זוכרים תהליך מדוקדק שכלל סדר פעולות מחייב, מהניקיון הראשוני של פני הנעל בבד, דרך משיחתה בצבע הנכון, צחצוחה ועד הברקתה הסופית. אבל גם אם הם זוכרים את כל התורה, בינתיים שוב צנח לו חרישית הכפתור ונעלם, ומיד אחריו התגלה החור שנפער במתפרי המכנס, וחוץ מהם המסמר עדייו מתנדנד, הנורה כל הזמן נשרפת ועוד בעיות שמחכות לצוץ בכל רגע, מיד עם פתרונן הזמני של שאר הבעיות.

גלן אובריין, בעל הטור "The Style Guy" במגזין האמריקאי "GQ", כתב בספרו האחרון, "How To Be a Man", שפעם גברים ידעו לעשות הכול. "בזמנים של הומרוס", הוא כותב, "גבר יחידי יכול היה לדעת את כל מה שהאנושות ידעה אז...". בניגוד לזמנים ההם, הוא ממשיך בהקדמה למדריך שלו, "גברים היום יודעים חלק קטן מסך כל הידע שיש... אין אנשי רנסנס, כי אין רנסנס. או שזה בדיוק ההיפך?".

מה שמחזיר את הג'נטלמנים לאותו עניין: אולי הגיע הזמן לדעת להשתמש בעוד חלקים של הידע האנושי - חוץ מאיך להתאים ז'קט למכנסיים, לדעת מי זכה באוסקר על התלבושות השנה או את הפרטים האחרונים על חילופי התפקידים המסעירים בבית איב סן לורן בשבועיים האחרונים. הכוונה היא למגוון פעילויות בסיסיות שהופכות גברים לאנשים יצרניים, כשהעיקרון הוא החיבור המופלא בין חומר לרוח, שאותו הדחיקו הג'נטלמנים עד לא מזמן.

העייפות הגדולה מעולם הצרכנות האובססיבית ותעשיית האופנה הנשלטת על ידי רשתות הענק היא גם אחד המניעים העיקריים של מגמת הקראפטיביזם, אותו חיבור מרתק, חדש-ישן, בין אופנה לפוליטיקה, בין קרפאט לאקטיביזם, הקורא לשינוי הסדר הקיים באמצעות שתי ידיים ימניות, היודעות יצרנות נבונה מהי.

להסתכל על אומנות הסריגה כאקט חתרני נשמע אמנם טיפה מופרך, אבל החיבור בין הארון הגברי המודרני לתרבות עשה-זאת-בעצמך מצריך מבחינת הג'נטלמנים מהפכה מחשבתית מאתגרת. היכולת לייצר את השינוי (ואת המוצר) במו ידיו אולי גם תחזיר משהו מקסמו של הגבר החדש-ישן שמבין את מגבלות כוחו של מיסטר פיקס, או לפחות תעזור לו סוף סוף להחליף את הנורה ההיא, שכל הזמן מתקלקלת

אני, תפקידי - לנגב לך את הדמעות.

הג'נטלמן מורכב מכמה חלקים איקוניים כמו חליפה, כובע או עניבה (זוכרים את "לפרק את הדנדי"?), אבל אין ספק שלמטפחת הכיס יש לו חיבה מיוחדת. האם זו הרב שימושיות שלה, או הממד האסתטי המיוחד שלה? בגלל מיקומה הפיזי, קרוב ללב, או בשל העובדה שהיא אופציה  סרטוריאלית מעט הזויה?.

ומה על הממחטה הגברית, פיסת הבד האנכרוניסטית שנעלמה מהעולם עם המצאת הטישו? Art of Manliness מנו באחד הפוסטים האחרונים שלהם שש סיבות לשאת אותה, ביניהם ניגוב הזיעה, ניקוי המשקפיים, ניגוב דמעות ושוד כרכרות. האיור שלהם לשיפוטכם:

אם בממחטות וכרכרות עסקינן, זה המקום לספר על סטייה גרסוניירית שקשורה בשיטוט באתרי של בתי מכירות פומביות מאירופה, מאלה שמוכרים ממחטות ומטפחות משי של הרמס, למשל, שאיתן הם תמיד מפליגים למחוזות אחרים.

ואם כבר סטייה, האם ההדפסים של דריס ון נוטן על הבדים בתצוגת הנשים האחרונה שלו נראים כמו שילוב בין סצנות סיניות למטפחות משי גבריות מפעם?

דנדי של נייר

הגרסוניירים מוסיפים עוד פריט ל"וויש ליסט" הדימיוני שלהם ורוצים מיד את הספרון של מאייר האופנה ג'ים הווארד (מאייר, מעצב ואחד האנשים שהשפיעו יותר מכל על איורי האופנה באמריקה בשנות ה-70', 80', 90'), שצייר 4 דמויות דנדי - בובות של נייר עם שלל בגדים ואביזרים נלווים.

"Four Famous Dandies Paper Dolls" כולל את הדנדי הגדול מכולם, בו ברומל, אוסקר ווילד, הדוכס מווינדזור שוויתר על כס המלכות כדי להינשא לאהובת ליבו הגרושה, והדנדי העכשווי פטריק מקדונלד, כתב אופנה ופשוניסטה, שמאוייר בבגדים של פול סמית, קום דה גרסון ווויויאן ווסטווד.

מסגנון תצא תורה

את דפיקות הלב שליוו את הגרסונייר כשצלצל בפעמון שעליו היה כתוב בפשטות "אובריין" קשה היה לשמוע בכתבה שפורסמה בשלישי בעיתון הארץ, אבל מי שירצה להתאמץ ולקרוא טקסט ארוך מהגיל בדירת הרווקים הזו, יוכל לחוש בחגיגיות הפגישה עם איש הסטייל ומהמעמד המרגש.

בכל מקרה, נעים להכיר, מר גלן אובריין בראיון מיוחד לכבוד ספרו החדש.

גלן אובריין הוא הדוגמה המושלמת לדמות הג'נטלמן שעליה הוא כותב. הוא פותח את דלת דירתו שברחוב בונד בניו יורק כשהוא לבוש במכנסי ג'ינס משופשפים משנים של שימוש, חולצה מכופתרת וז'קט קיץ קליל שממחטה מציצה מכיסו. שערות השיבה שלראשו, סימן ההיכר שלו, מסופרות במידה הנכונה, והזיפים שמעטרים את פניו משווים להם ארשת של מודעות מהולה באגביות.

בראיון עמו, שמתקיים בסלון העמוס בספרים, חפצי אמנות וציורים מקוריים של מיטב האמנים הניו-יורקים שהיו חלק מהמילייה החברתי שלו לאורך השנים (וורהול, ז'אן מישל בסקיאט וריצ'ארד פרינס, בין השאר), הוא מתגלה גם כאדם מצחיק, מדוייק וקשוב. "תמיד אהבתי בגדים", הוא מספר, "ראיתי סרטים ישנים עם קרי גרנט ולמדתי מהם. כשהגעתי לניו יורק התחלתי להסתובב ב'פאקטורי', שם העשרתי את הידע שלי וצברתי ניסיון".

ספרו החדש של אובריין, "How to be a Man" ("איך להיות גבר"), שיצא לאור בארצות הברית לפני כחודשיים, הוא הרבה יותר מספר עצות רגיל. הוא מציג כללים, עצות וטיפים לגבר העכשווי, ומנסח מניפסט כולל תחת כותרת המשנה, "המדריך לסגנון והתנהגות של הג'נטלמן המודרני". למעשה, הספר הוא כמעט פילוסופי מעין קינה על הגבריות החדשה, שהיא לדברי המחבר חד-ממדית, והתעקשות להעשירה, לשנותה ולהשיב לה מעט מההדר שהיה לה בתקופות היסטוריות אחרות.

לא לחינם פונה אובריין בספרו לתקופת הרנסנס, שם, הוא כותב, "גבר היה גדול כי הוא מיצה את כל העושר של המין האנושי....היום אין אנשי רנסנס בגלל שאין רנסנס. או שזה ההיפך"?

אובריין, מצדו, עושה כל שביכולתו כדי לייצג את הג'נטלמן הרנסנסי הזה. הוא נחשב לאוטוריטה בכל מה שקשור לסטייל ולכללי התנהגות בארצות הברית ובחלקים רבים מאירופה (הוא מככב ברשימות הגברים המתלבשים הטובים במגזינים תדיר). הוא נולד בקליבלנד שבאוהיו, והגיע לניו יורק ב1970, כשהיה בן 23, כדי ללמוד קולנוע באוניברסיטת קולומביה. באותה תקופה הצטרף למגזין "אינטרוויו" של אנדי וורהול כעורך משנה, וכעבור שנה התמנה לעורך הראשי והארט-דירקטור של המגזין.

"למדתי מוורהול המון", הוא מספר. "לא רק על אמנות אלא גם על איך לעבוד, וקצת גם על איך לחיות. הוא היה אחד האנשים שעבדו הכי קשה שפגשתי מעודי, והוא השקיע את מיטב מאמציו בכל דבר שעשה, מהאמנות שלו ועד הפרסומות שעבד עליהן או הסרטים שלו".

רשימת המקומות שבהם ליטש אובריאן את סגנונו הייחודי כוללת בין היתר את מגזין המוסיקה "רולינג סטון", אליו הצטרף ככתב אחרי שעזב את "אינטרוויו" ב1974, את להקת הרוק "Konelrad" שהקים בשנות ה80 ("הלהקה הסוציאליסטית-ריאליסטית הראשונה" הוא אומר), ואת תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "s TV Party'brien'Glenn O", שהפיק והנחה בערוץ הכבלים הציבורי של ניו יורק בשנים 1978-1982, שבה התארחו אמנים כמו דבי הארי, פתי סמית וקלאוס נומי.

בתחילת שנות ה80 גם הפיק וכתב את הסרט "דאונטאון 81" בכיכובו של האמן ז'אן מישל בסקיאט, סרט שנקלע לקשיים, יצא לאקרנים רק שנים אחר כך וזכה להצלחה. בשנות ה90 ערך וכתב עם מדונה את ספרה "SEX", והיה שותף לקמפיינים של קלווין קליין (בהם אלה בהשתתפותם של מארקי מארק וקייט מוס) ושל מותגי אופנה אחרים. כיום הוא כותב טור עצות בנושאי סטייל והתנהגות במגזין "GQ" בשם "Style guy", ויש לו טור פופולרי בשם "גלן הגדול" המתפרסם ב"ואניטי פייר" האיטלקי.

טור העצות שלו, שאותו החל לכתוב ב1992, נולד כשעורך במגזין "Details" הציע לו לכתוב על סטייל. "הוא אמר לי, למה שלא תכתוב טור בשם 'Your Gay Friend', והסכמתי, למרות שאני בכלל סטרייט".

ספרו החדש של אובריין אמור היה להיות מקבץ של טוריו, אך התגלגל למשהו אחר, שונה מעט מספרי הדרכה רגילים. "היה לי טור קבוע שמשך הרבה קוראים, וחשבתי שאולי צריך לקבץ את הטורים לספר הדרכה. אבל במהלך כתיבת הספר גיליתי שאני יכול לנצל את המדיום למשהו גדול מזה", הוא מספר. "זה בעצם ספר פילוסופיה שמתחזה לספר עצות שמתחזה לספר הומוריסטי".

מאחורי כל אלה מתגלה תפיסת עולם מוצקה על האופן שבו גברים צריכים לממש את הפוטנציאל שלהם, להיות אנשים רחבי אופקים, להתלבש היטב ולגלות צדדים רבים באישיות שלהם, שהפכה, לדברי אובריין, חד-ממדית ומשעממת בעשורים האחרונים. "הרבה גברים נראים מטופשים", הוא אומר, "וזה תהליך שהתרחש בשני הדורות האחרונים באמריקה, שידעה שנים יפות בכל מה שקשור בסטייל גברי. פעם גברים ידעו איך להיראות, אני זוכר שכילדים היו לנו סטנדרטים בקשר לבגדים שלבשנו, היה לנו כבוד למקומות ולאירועים שהלכנו אליהם. אני מסתכל על הילדות שלי ועל שנות ההתבגרות בסיקסטיז, ואני רואה שנים מלאות בתרבות ובסטייל. האופנה הגברית היתה בשיאה, בגדים היו פשוטים ויפים ולא פורמליים. בכלל",הוא מוסיף, "נדמה לי שאת הבגדים שלבשתי כשהייתי נער, הייתי

יכול גם ללבוש היום. זו היתה תקופת הזהב של הסגנון הגברי".

היום גברים מתלבשים בשמרנות והם חסרי מודעות להקשר שבו הם נמצאים. "הם תמיד לובשים אותו דבר, בלי קשר לאירוע. בשעה שהבחורה לובשת שמלה ונועלת נעלי עקב, הדייט שלה מגיע במכנסי ג'ינס משופשפים וסניקרס, ואין ביניהם קשר סגנוני בכלל". כשהוא נשאל מתי התרחשה ההידרדרות הסגנונית הזו, מצביע אובריין על שנות ה80 וה90 כנקודת השבר. "זה קרה כשהורים העלימו עין מהאופן שבו הילדים שלהם התלבשו, כשתרבות מכנסי הג'ינס וחולצות הטי השתלטה על כל חלקה טובה. הילדים לבשו את אותם הבגדים עד שגדלו ואז הלכו לקולג', שם לבשו מכנסי ג'ינס וסניקרס דומים, ואז הגיעו לחיים האמיתיים, לסביבת העבודה, ונותרו אבודים בכל מה שקשור לסגנון וסטייל".

זו הסיבה שאובריין החליט, בין השאר, להקדיש את ספרו לכל הקשור בסגנון אישי ובהליכות. "אני חושב שבשנים האחרונות יש שינוי עצום בכל מה שקשור לאופנת גברים. אופנת הקז'ואל התפתחה והתעשרה, אנשים רוצים להתלבש באופן אינדיבידואלי, ויש רוח חדשה שמבקשת לשבור את הקונפורמיסטיות, לא רק הסגנונית אלא גם המחשבתית. היום כבר אי אפשר להבדיל בין הומואים לסטרייטים חוץ מבמיטה", הוא מסכם, "והתרבות הסטרייטית מתחילה לסגור את הפער".

כשמסתכלים על אובריין מבינים על מה הוא מדבר. הוא מצליח לשלב בין קסם אישי לטביעת יד ייחודית ועדיין לשמור על איפוק אופנתי, שמשרה נועם ואלגנטיות ויזואלית. "אופנה יכולה להיות כוח מדכא", הוא מעיר, "אבל סטייל זה משהו אחר. סטייל הוא מסוג הדברים שאנשים יכולים לפתח ואף פעם לא לשכוח, זו מעין טביעת אצבע שמסמנת אותנו כאינדיבידואלים, מעין חותמת ויזואלית והתנהגותית. ובכלל", הוא מוסיף, "צריך לחגוג אותה. כי זה כיף גדול".

בפרק "איך לפתח סטייל אישי" הוא מצטט את אוליבר סאקס וכותב, "סטייל, מנקודת מבט נאורולוגית, הוא החלק העמוק ביותר ביישותו של אדם", וממשיך לתאר סגנון אישי כסוג של חתרנות, מלחמת-נגד בקונפורמיזם. "סטייל הוא מה שמבדיל אותך", הוא כותב, "זה חלק מלהיות מיוחד, אותנטי... הוא עומד בניגוד לאופנה, שכולה קשורה בלהיות חלק מהרוב, מהשייכות למשהו גדול יותר".בהמשך הוא מתאר סגנון אישי כסוג של תנועה, "זו תחושה ספונטנית, זה הדרך שבה את עושה את דרכך בעולם".

הספר, שמחולק לכמה פרקים, נוגע כמעט בכל מה שגבר מודרני צריך לדעת עליו: מה זו גבריות, איך להיות ג'נטלמן, איך להיות חייתי, על תספורות, על סטייל (החל באיך לא להיראות מטופש, דרך עניבות, חליפות, לבוש פורמלי ותחתונים וכלה בשאלה האם כדאי להיות אופנתי). בנוסף, מרחיב אובריין על כללי התנהגות (איך לתקשר, איך להילחם, איך לשתות ולעשן, איך לארח ואיך לאכול בחוץ), על תרבות וחברה (איך להיות מנומס, איך להיות חבר טוב), ופרק שלם על חוכמה שנוגע בעניינים כמו טעם, תהילה, זקנה ונצח.

"מה שאני מכוון אליו אינו רק נוסטלגיה לתקופות מהעבר", הוא מסביר, "אלא סוג של כמיהה לתרבות עשירה יותר, לאנשים רחבי אופקים, שיש להם ידע באמנות, בספורט, בפוליטיקה ובספרות, משהו שתרבות הריאליטי והסלבריטיז קצת השחיתה".

כשהוא נשאל על טעויות נפוצות של גברים כיום, הוא מתאר את הבעיה החמורה ביותר לדעתו: "גברים לא יודעים להתאים בגדים לגזרה שלהם. לרוב הם קונים בגדים שתמיד גדולים עליהם בכמה מידות ולא מחמיאים לגופם. השרוולים תמיד ארוכים מדי, המכנסיים לא באורך הנכון, והז'קט נופל על הכתפיים. זו אולי העצה הראשונה שאני יכול לתת לגברים, שימו לב לפרטים האלה, קנו בגדים שמתאימים לכם".

כשהוא נשאל בסוף הראיון איך זה להיות גבר, הוא צוחק מעט ומסכם: "זה די נפלא, אבל אני לא יכול להשוות את זה לשום דבר אחר, כי אני לא יודע איך זה להיות משהו אחר. תמיד הייתי גבר, ויש לי בן, ככה שזה הדבר היחיד שאני מכיר".

חילופי עונות בשטוקהולם - פוסט אורח

הגרסוניירים שמחים להציג פוסט אורח של עוז פרידמן, גרסונייר משטוקהולם, שמבקש להמליץ על שתי תערוכות המתקיימות בעיר. הגרסוניירים, שמעולם לא היו בשבדיה (אבל מכירים בעל פה את הקולקציות של אקנה ופיליפה קיי), שמחים לפצוח בשיתוף פעולה בינלאומי שכזה ולפנות את הבמה לעוז:

האביב של שטוקהולם אינו חד משמעי. אומנם השלג נמס ועל המים צפים רק גופי קרח אחדים, אך הטמפרטורה הנושקת לאפס, הממטרים שנמשכים שעות והיעדר הצבע הירוק יוצרים תחושה מתעתעת של סתיו. גושפנקה רשמית לכך נותן המוזיאון הנורדי (Nordiska Museet) שעונת החורף בו נמשכת עד לחודש מאי, מה שמאפשר כניסה חופשית בימי רביעי אחר הצהריים, לתדהמתם של תיירים רבים.
על קו התפר שבין חורף לקיץ מוצגות במוזיאון שתי תערוכות המתקשרות עם שתי עונות השנה: "דנדי", החורפית משהו, ו"בגדי ים גבריים", הקיצית למדי.

שתי התערוכות משיקות זו לזו במספר נושאים שנמצאים בבסיסה של התרבות השבדית: הראשונה בוחנת את דמותו של הדנדי, שדמותו השלמה גדולה מסך חלקיו, והוא עומד לכאורה בסתירה לאחד מהסמלים המרכזיים של התרבות השבדית, האחידות. למרות השם הרע שיצא לה במקומות אחרים, האחידות לבשה כאן פנים של אלגנטיות מאופקת שנטמעת במרחב ומדגישה את השוויוניות. אבל במקביל לאידיאל הקוקלטיבי, הגבר השוודי - אולי הג'נטלמן האחרון - גם הושפע מדמות הדנדי, שהמוטו שלו, כפי שניסח אוסקר ווילד, הוא: "יש לי את הטעם הפשוט ביותר, אני תמיד מסתפק בטוב ביותר."

התערוכה השניה עוסקת בבגדי הים הגבריים, שגם בהם ניכר המתח בין אינדיבידואליזם וקולקטיביות. כבר מפתיחתו של בית הספר הראשון לשחייה בשבדיה בשנת 1796 הוחלט שסגנון הלבוש שהיה נהוג עד אז - עירום - אינו הולם, ולכן אומץ סגנון אחיד (תחתונים בצבע לבן עם פסים אדומים לרמת מתחילים ופסים שחורים למתקדמים, שהפך למקובל בכל שבדיה עד לסוף המאה ה-19, אז השתלטה החליפה המלאה מכותנה בצבע שחור או כחול כהה שהתאימה לערכי הבורגנות העירונית שחיפשה מפלט מהעיר התעשייתית בטבע.

נושא אחר משותף לשתי התערוכות הוא הג'נדר. הגבר השבדי הממוצע אינו נכנע לכללי המגדר הנפוצים במקומות רבים, לכן הדנדי, שמאתגר את כללי המגדר בצבעים, הטקסטורות והאקסטרווגנטיות שלו, הפך לאידיאל גברי. התערוכה סוקרת את הטשטוש הג'נדרי בין נשים לגברים ולשחרור מיני שהחל להתרחש במאה העשרים, כשבגדי הים עברו מהעמימות המגדרית שלהם (בגד ים שלם) לתחתונים הדומים כמעט לבקיני הנשי בשנות השמונים של המאה העשרים.

עד לשנות ה-30 של המאה הקודמת לא היה ניתן להבדיל כמעט בין בגדי הים לגברים ולנשים.

האידיאל הגברי השתנה מאז ושם דגש על הגוף הגברי וחוסנו: בגד הים השלם נזנח לטובת מכנסי שחיה שהדגישו את קימורי האגן, ומשם התפתחה תרבות שלמה של צעירים שמשתכשכים במים בהנאה בעודם לובשים מכנסי גלישה שחושפים (שומו שמיים) תחתונים מתחתיהם.

המלך קרל גוסטב בצעירותו

הגרסוניירים מאחלים לעוז אביב נעים (מי שרוצה עוד פרטים - ozfridman@gmail.com) ומקנחים בתמונה מופלאה מהתערוכה, עם הרבה בגדי ים, שמש צפונית וזמן שעמד מלכת.

לנתח את הדנדי

ממה מורכבת דמותו של הדנדי? האם מדובר בשלם שגדול מסך חלקיו או שהוא אסופת מניירות-סטייל שאפשר להצביע עליהן ולנתח אותן? התערוכה "לנתח את הדנדי" (Dissecting the Dandy) במוזאון נורדיסקה בשוודיה מנסה לענות על חלק מהשאלות האלו ולפתור אותן באופן ארכיטקטוני: קופסאות אמ.די.אף שאליהן מחוברות בובות תצוגה מפורקות, חלקי גוף ואיזורים שונים אחרים שמהווים מרחב סגנוני גברי: ידיים ומזוודה, רגליים ונעליים, טורסו וז'קטים ועוד. לנקרופילים סגנוניים וארכיטקטים שמתלבשים יפה (תודה לdezeen על ההפניה).

הגרסונייר השבועי - מארק רונסון

הגרסונייר השבועי הוא חם, מתחמם, לוהט, מארק רונסון, המפיק המוזיקלי המחונן, אייקון הסטייל חוצה היבשות והאיט בוי האולטימטיבי (שהגרסונייר עדיין זוכר איך חרך את במת הזאפה בשנה שעברה). בספטמבר הקרוב, כמה ימים אחרי יום ההולדת ה-35 של הנער, יצא אלבומו השלישי שיקרא Record Collection והשמועה אומרת שהפעם... הוא מתכוון גם לשיר.

העטיפה של האלבום החדש. הומאז' לקולאז'

האלבום, כהרגלו של רונסון, עמוס בשיתופי פעולה עם כוכבים חדשים וותיקים (מד'אנג'לו לקיו טיפ), כשהצליל הרטרו-סול המוכר משתנה לכיוון יותר דאנסי אלקטרוני. זה מה שקורה כנראה שמחליפים את איימי, לילי וכריסטינה בבוי ג'ורג' וסיימון לה בון. הנה דוגמא מוסיקלית לעולמו המופלא של רונסון (או בשמו החדש: רונסון אנד דה ביזנס אינטרנשיונל):

שווה לצפות בהומאז' לספורט הלבן בסוף...

Mark Ronson & The Business INTL "Bang Bang Bang" from Warren Fu on Vimeo.

כיאה למעמדו כדארלינג, הרשת מתפוצצת מאינפורמציה לגבי כל דייט או זוג נעליים חדש של רונסון (והוא מחליף אותן בתדירות גבוהה). רונסון ושתי אחיותיו הידועות והמוכשרות (שרלוט וסמנתה) התחנכו במשפחה יהודית לונדונית אבל גדלו בניו יורק כשעד היום הם מחלקים את חייהם הבין יבשתיים, כמה בלתי נסבל, בטיסות טרנס אטלנטיות.
במחלקת הסטייל מביס רונסון בקלות כמעט כל מוזיקאי בדורו: הוא נבחר בכל סקר אפשרי כמתלבש הטוב ביותר, היה איש השנה של מגזין ג'י קיו (הנה הוא מציג עשרה רגעי קסם) ועבד עם פרידה ג'יאניני מג'וצ'י על סדרת סניקרז אותם השיק ברחבי העולם (וזה נראה לא פחות טוב ממה שזה נשמע: מארק רונסון לגוצ'י).

היית קונה ממנו סניקרז?

נאמן לביוגרפיה שלו, רונסון מדלג בין דנדיות בריטית לקוליות הניו יורקית ותמיד שומר על הקפדה מדוייקת בסטיילינג, בין אם זו אופנת רחוב אלגנטית או ביטוי מופתי לחייטות בריטית גבוהה (והנה דוגמא לעוד מישהו שהחליפות יכולות להתהדר בו). רונסון לא מפסיק להפתיע גם בבחירת הצבעים המרעננת שלו, שיכולה להיות נועזת וממזרה, ולהוכיח שגם להומור יכול להיות שיק.

הדיג'יי של השכן

התמונה הבאה, של רונסון עם חברתו הנוכחית (והכה שיקית) ג'וזפין דה לה בום, התפרסמה לפני כמה ימים בניו יורק טיימס. הכתב דן בבחירה המודעת של רונסון בשינוי סטייל מכוון, ולמי שעוד לשעוד לא הבחין בזווית עינו, מדובר בנעליי הרפטו הלבנות שמוכיחות סופית כי קם יורש לגיינסבורג האגדי (אם כי זה המקום לציין את האלטרנטיבה הרוקיסטית והמחוספסת: ג'יימי הינס).

ארוחת שבת במשפחת רונסון Travel Smart
ומשחק מחשברונסון לקינוח

"CIRCUIT BREAKER" by Mark Ronson from gary breslin on Vimeo.

בשבחי הצניעות

הוושינגטון פוסט מדווח על משפטו של מושל אילינוי לשעבר, רוד בלאגוייביץ'‬, שבמהלכו פרסם התובע את רשימת הקניות של הנאשם, שהיה חובב אופנה לא קטן: 1,300 דולר על עניבות ו-10,000 דולר על חליפות ביום אחד. הבעיה, כמובן, נעוצה לא בסכומים ששולמו עבור פרטי האופנה, אלא בעובדה שהסכומים האלה היו למעלה ממה שהמושל ואשתו יכלו בכלל לשלם. מה שעולה מהפרטים המצטברים הוא הגרגרנות האופנתית של בלאגוייביץ' והעובדה שבכסף, אחרי הכל, אי אפשר לקנות סטייל.

meanwhile over the ocean, הפרשה הזכירה לגרסונייר קטע מצוין מ"אל קולקשן", המגזין שזוכה למלים חמות מהבלוג האהוב stylesalvage, שבו מארק הופר (עורך המגזין המקוון של וירג'ין) מדבר על האנגלים ועל צניעות:
גם אם לא תאהבו את זה, צניעות היא חלק מהאופי הלאומי שלנו. אנדרסטייטמנט הוא מה שאנחנו עושים הכי טוב... אולי זה משהו שקשור במזג האוויר, אבל אנחנו ליטרלית מתונים באופן טבעי. בעבר זה גם תורגם לחוש הלבוש שלנו. אפילו בו ברומל, הדנדי הארכיטיפי של המאה ה-19, הטיף לערכים של סטייל טוב על פני אופנה טווסית, והוא ידוע כמי שאמר, אחרי שמישהו התלבש באופן שגרם לאנשים לנעוץ בו מבטים, "הוא לא מתלבש טוב".

היתרונות שבהתנהגות אלגנטית

לרשימת ספרי הקיץ של הגרסונייר נוסף עוד כותר: "מסה על חיים אלגנטים" (Treatise on Elegant Living) של בלזאק, שיצא לראשונה באנגלית (וחמק מהרדאר הגרסוניירי). החיבור , שנכתב ב-1830 והפך לאחד מהטקסטים החשובים שנכתבו על דנדיות, סימן את המעבר מהדנדיות המוקדמת הבריטית לזו האינטקלטואלית-אמנותית צרפתית של המאה ה-19. זהו חיבור פילוסופי ראשון הקשור בדמות הדנדי וכולו שיר הלל לחיים אתסטיים ויפים. בספר טוען בלזאק שלמרות שבכל תקופה יש ביטוי שונה לאלגנטיות, עקרונותיה נצחיים, ואותם הוא מנסה לפצח. עוד על הספר אפשר לקרוא כאן.

מועדון הג'נטלמנים - הטור ה-21

מועדון הג'נלמנים גאה להציג: "אתה צריך גאווה חדשה", הטור בהארץ שמתכתב עם פוסט קודם שלנו על גאווה, יהירות ודנדיות, והיה זירה מעניינת שבה ניסינו להבין מה זה vanity, איך ניתן לתרגם את זה לעברית, והאם יש מגדר לגאווה. הטור ה-21 לשיפוטכם:

אחד הג'נטלמנים התארח לאחרונה באירוע לכבוד אמן בינלאומי חשוב במסעדת דגים בנמל עתיק, לקול קרקושי כוסות יין לבן ופירות ים מתפצחים ובצל שקיעה מרהיבה. עם רדת החשיכה ביצע הג'נטלמן, כהרגלו בשעת הדמדומים, הצרחה: משקפי השמש שעל חוטמו הוחלפו במשקפי ראייה, בעלי מסגרת פלסטיק שחורה עבה בסגנון אולדסקול עדכני, שמספרם הקטן בהחלט נחוץ אך לא קריטי. האמן הבינלאומי, ברוב יהירותו הכובשת, מיהר וביקש לנסות לחבוש את המשקפיים, כשהוא מכריז בקול באוזני החבורה העליזה שמדובר ב"Vanity Glasses". המבוכה היתה זמנית, והשיחה עברה לה לענייני חולין, אבל המושג שב ועלה כשהג'נטלמן השני צלצל ובפיו גילוי נרעש.
היה זה טור באתר של "ג'י.קיו" מאת גלן או'בריאן – איש הסטייל הנודע של המגזין שהיה דמות בולטת בפקטורי של וורהול בשנות ה-70 וערך גם את מגזין "אינטרוויו" במשך שלוש שנים – אשר ניסח מניפסט חדש של הגאווה הגברית שנושבת בעולם, ושאותה הג'נטלמנים מאמצים בחום. הטור של או'בריאן על ה"Male Vanity" והמשקפיים של הג'נטלמן הצטלבו בצומת שבו גבריות גאה חוגגת את היותה מה שהיא, מודעת לעצמה ולא זקוקה לאישור מאף אחד בעולם.

או'בריאן, כמו הג'נטלמנים (ובוודאי כמו אותו אמן בינלאומי), שם לב שגברים החלו להתלבש טוב יותר, לטפח את עצמם הרבה יותר מבעבר, ובכלל להיות אמיצים יותר בכל הנוגע למראם הגברי והלא מתנצל. "יש חבורה חדשה של דנדים בעולם", הוא אומר, ו"יש תנועה חופשית שצומחת מאליה ועשויה להטות את תשומת הלב הקולקטיבית מההומוגניות של הרשתות הגדולות, מתרבות ה'dude' ומקלישאות הקונפורמיות". אצל אובריין מדובר בזהות גברית שבנויה לא מאחוות הגברים הקולג'ית וגם לא מזו המטרוסקסואלית-מילואימניקית, אלא מגאווה גברית שונה.

את המקור לדנדיות החדשה (או לפחות את הסיבה לעובדה שמטפחות משי ובד הפכו להיות פריט חובה בארון הגברי המעודכן, או לפחות אובססיה קלה שג'נטלמן אחד החל לטפח) הוא מוצא במושג "Male Vanity", על טווח המשמעויות שיש לו באנגלית, מהבלים, דרך רהב ועד לגנדרנות. הג'נטלמנים, ולא (רק) לצורך הפרובוקציה, בוחרים ב"גאווה", גם כי הקונוטציות שלה פחות שליליות, וגם מתוך הרגשה שהגיע הזמן להפקיע את המושג מהבלעדיות העכשווית של הקהילה ההומואית. הגבר החדש, ששורשיו נטועים בתקופה האדוארדיאנית של בו ברומל, הדנדי הידוע, מבין שהופעה, כישרון, שנינות ואבירות הן הכוח החדש, והן שמחליפות את מאבקי הדמים הטריטוריאליים, הקונפליקטים המעמדיים ותוארי האצולה. הגאווה החדשה הזו לא נמדדת בנפח מנוע, וגודל הכלי, כמו שהיא לא מנצנצת משעוני יוקרה של פוליטיקאים.

העידן החדש הזה, טוען או'בריאן, הוא תקופה של ירידת קרנן של חברות ענק (הידד למיתון הכלכלי שפקח את עינינו) ועלייתו של הפרילאנסר כאריסטוקרטיה החדשה, אותו אינדיבידואל חדש-ישן שבטוח בעצמו ובמראה שלו, ושעיקר כוחו בעובדה שהוא לא צריך אישור מאף אחד. אמנם אובריין טוען, ובצדק, שהפכנו לחברה שמתנהלת כמו תוכנית ריאליטי, מעין תחרות כשרונות אחת גדולה שבה קיומם של אנשים תלוי באישור שהם יקבלו מהעולם, מ"כוכב נולד" ועד "האח הגדול". אבל אל מול העולם הזה, שבו אנשים הופכים יהירים כי ערכם נמדד לפי כמות ההצבעות שהם קיבלו, מתחילים לצוץ גם אנשים גאים, אלה בעלי ההגדרה העצמית הבטוחה, שיודעים מי הם ומה הם יכולים לעשות – ומתלבשים בהתאם.

ברוח הזאת, הג'נטלמנים תופשים את הדנדי החדש לא כשוויצר השכונתי שמנופף בטעמו המשובח והיקר, אלא כגבר מודע ונינוח עם עצמו ועם הסביבה, כמישהו שנהנה למתוח את גבולותיו שלו, להתקשט ולהתגנדר כדי לשעשע ולחגוג את אישיותו שלו. לא מדובר בצעקנות שמבקשת תשומת לב מוגזמת, אלא באקססוריז מהסוג שמגלה טפח ומכסה טפחיים, אלגנטיות נסתרת עם פוטנציאל של סטייל, בלינג בלינג של עדינות מוחצנת.

אפשר אולי להגדיר אותם כאקססוריז הסמויים כמעט מהעין, כמו מטפחת הכיס למשל. ריבוע הבד הזה, שמציץ מכיס ז'קט או חליפה, הפך פופולרי, בשלל מחוות מתבקשות לדון דרייפר ולפיפטיז, מתוך התענגות על התוספת הדנדית למלתחה הגברית העכשווית. פול סמית לא מפסיק לעצב מטפחות כאלה בשלל צבעים ודוגמאות, ולטום פורד (וכוכב סרטו) יש מגירות עמוסות בהן. עוד אקססוריז מסוג זה הם הקרוואט (פיסת בד צרה וארוכה שנכרכת לצוואר ומוצנעת מתחת לחולצה) וצעיף הקיץ הקליל, שמעטרים גברים בכל עיר בעולם, השעונים (במיוחד שעוני הכיס) ששבו להופיע כאביזר אופנתי, המשקפיים, הכובעים והמונוקל.

ברט מקיי, עורך הבלוג "Art of Manliness" – אתר פופולרי שחרת את הגאווה הגברית על דגלו – התייחס אף הוא לאחרונה לדמות הזו, רק שהוא כינה אותה: "רטרוסקסואל". הגאווה הגברית, אליבא דמקיי, היא שילוב מוצלח בין החזרה לערכים הישנים והנוסטלגים, לבין האדפטציה הנכונה לעידן הנוכחי מתוך דחיית השוביניזם וההומופוביה שבדרך כלל מקושרים איתם. האייקון שלו הוא סבא, כורה הפחם בנעלי העבודה וחולצות הפלנל המשובצות, שג'נטלמנים חושבים שהוא עומד באותה שורה עם דמות הדנדי של אובריין, כששניהם מביטים במראה ומחייכים. הם לא מעוניינים להגיע לגמר של "האח הגדול", ולאף אחד מהם אין רצון לזכות במירב קולות הצופים. הם גאים במי שהם, יודעים מה הם עושים, ומתלבשים כדי להרגיש טוב עם עצמם ועם ההיסטוריה האופנתית שהעולם הגברי הוריש להם.

עניבת הפרפר, שהג'נטלמנים הזכירו לא אחת, היא דוגמא מצויינת לעוד אקססורי מהארון ההיסטורי של הדנדי החדש נוסח אובריין והרטרוסקסואל מבית מקיי. עניבה מפוארת שכזו נהג ללבוש פרננדו פסואה, שב"ספר האי-נחת" שלו תאר באלגנטיות אופיינית את מה שהג'נטלמנים משננים כשהם עומדים מול המראה: "הגאווה היא הוודאות הרגשית ביחס לגדולה העצמית".