הגרסונייר השבועי: מרצ'לו מסטרויאני

את הגרסונייר השבועי אפשר עוד להספיק לראות בסוף השבוע בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, לכבודו פורסמה אמש הכתבה בגלריה, שמסכמת מה כל כך מיוחד באיש ובחליפות שלבש:

מרצ'לו מסטרויאני הוכתר כאייקון אופנה עם יציאתו לאקרנים של "לה דולצ'ה ויטה". הסרט מ-1960, שהוקרן השבוע בפסטיבל הקולנוע בירושלים במסגרת מחווה למסטרויאני, שירטט בווירטואוזיות את עולם הסלבריטאים החדש באיטליה ואת המשבר שאליו נקלע הגבר המודרני בתחילתה של תקופת הצרכנות, השפע והזוהר ששטפו את המערב אחרי שנות ה-50.

מרצ'לו רוביני, הדמות שגילם, היה לאב-טיפוס של הגבר האירופי החדש - מלא פרדוקסים שעטופים באריזה יפה: הוא היה שרמנטי ושנון, פגיע ומרוחק, אלגנטי וחסר מוסר. יותר מכל, הוא היה משוחרר מכל מחויבות ואחריות. זה ניכר לא רק בפעולותיו, אלא גם בבגדים ובסגנון שזוהו עם דמותו - הז'קט הכחול שנהיה סמל לסטייל איטלקי, סוודר הגולף ועליו ז'קט (מראה שנכנס למילון האופנה וזכה לכינוי "דולצ'ה ויטה"), המראה השזוף והבריא, הפה הגדול והמשועשע, העיניים החומות בעלות המבט העמוק, הסיגריה הנצחית והשיער המסורק. אלא שכל אלה לבדם לא יכולים להסביר את המשיכה העצומה שעורר מסטרויאני, אלא אם כן מוסיפים לנוסחה את דמותו המתעתעת של מסטרויאני ואת הגבריות המורכבת שהקרין על המסך.

יותר מכל, המשקפיים השחורים שהרכיב מסטרויאני ברבים מסרטיו הם אלה שהפכו אותו לחידה נצחית: גבר אלגנטי שמקרין קלילות וסטייל איטלקי נטול מאמץ, שמודע לכוח שלו ולשבריריות שאותה הוא עוטף.

מסטרויאני, שנולד ב-1924 ומת ב-1996, היה הדמות שסימלה יותר מכל את החיים הטובים החדשים. דרך דמותו - וההתקבלות שלה בציבור - עלו שני מוטיבים עיקריים שכישפו את העולם המערבי: המאהב הלטיני, שהיה לא רק סך כל הדמויות שגילם אלא גם דמותו הציבורית; ואובייקט צרכני שמסמן את העיצוב האיטלקי, שהעולם היה כה רעב לו, מאופנה וסגנון ועד מכוניות ותיירות. בראיון ל"אינדיפנדנט" הבריטי ב-1994 אמר מסטרויאני: "אני זוכר שב'לה דולצ'ה ויטה' נהגתי במכונית בריטית. זה נהיה אופנתי. כך גם המשקפיים שלי. קיבלתי מכתבים מכמה ג'נטלמנים אמריקאים ששאלו איזה שעון ענדתי. טירוף. מישהו כתב לסופיה לורן, שאתה הייתי באותה תקופה; הוא חשב שהיא תשאל אותי ותמסור לו את התשובה".

הקהל היה מהופנט מהסטייל שלו, מהחולצות והחליפות ממשי, מהכובעים הספורטיביים והמכוניות המהירות, שארזו בשרמנטיות את דמותו ואת המשבר הגברי שפקד את כל הדמויות שגילם. "לה דולצ'ה ויטה" הציג למעשה את אומנות החייטות האיטלקית לעולם. חליפות המשי השחורות והצמודות שלו היו לשם דבר והעלו את איטליה על מפת האופנה העולמית. שנים אחר כך עשה טרנטינו מחווה למראה הזה של מסטרויאני (בעיקר לחליפות ה"בריוני" שלבש בסרטו של פליני "שמונה וחצי") ושיכפל את דמותו האלגנטית ב"כלבי אשמורת" - חבורת הגברים שם לבשה אותן חליפות ועניבות צרות.

את המראה של מסטרויאני השלימו חולצות המשי בעלות "החפתים הצרפתיים" שנהג ללבוש. חולצות הדורות אלה ששרווליהן לא נרכסו תרמו להופעתו את האגביות, את השרמנטיות האיטלקית המשולבת בהידור האירופי, שכה חסרו לגבר האמריקאי. מסטרויאני שיכלל את המראה הזה והקרין מראה משוחרר, שהיה כה רענן אל מול החליפות האמריקאיות הגדולות והנפוחות, שלכדו את לובשיהן והעניקו להם מראה של ילדים בתחפושת. לעומתם, מסטרויאני נראה כמו הגבר החדש והנינוח, איש מלא סטייל, שמכסה על הפגיעות שלו בדוק של קוליות אירופית מושלמת.

אשר למשקפיים, ב"גירושין נוסח איטליה" הוא הרכיב את משקפי הפרסול, מדגם 649, שנהפכו לאחד מסמלי המראה הקולי באותה תקופה (סטיב מקווין, עוד אייקון סגנון, הכניס דגם אחר של פרסול לפנתיאון, אבל זה היה כמה שנים אחרי מסטרויאני). ואילו המשקפיים שחבש גווידו ב"שמונה וחצי" היו זוג של פראדה, הרבה לפני שהחברה היתה למובילה בתחום.

כל הסטייל הזה לא חלף מהעולם: קנאלי, חברת החייטות העילית האיטלקית, הצעידה דוגמנים בחליפות, כובעים ומשקפי שמש לצלילי המוסיקה של נינו רוטה בתצוגה האחרונה שלה, לקיץ 2011. גם רוברט גלר האמריקאי הוציא לפני כמה שנים קולקציית משקפיים שכולה מחווה לשחקן האיטלקי, ודומה שאין רשימה של הגברים המתלבשים הטובים ביותר שאינה כוללת את מסטרויאני והלוק הנצחי שלו. בכל אלה אפשר יהיה להיווכח בהקרנת סרטו של אנטוניוני בכיכובו, "לה נוטה", הערב בפסטיבל בירושלים. בשבת גם יוקרן הסרט על אודות מסטרויאני, "אני זוכר, כן אני זוכר".

גם מחוץ למסך היה למסטרויאני טעם משובח. בכל שנה נהג להזמין תריסר חליפות מהחייט האיטלקי שלו, כולן מבד בריטי, ואת נעליו היה קונה מחברת ההנעלה האיכותית ג'ון לוב (גם היא בריטית). בראיון למגזין "ג'י קיו" ב-1964 אמר: "ביום שכולם יהיו מאוד מאוד אלגנטיים, אני אתחיל ללכת לבוש כמו פרוצה".

מהו בכל זאת סוד הסטייל המסטרויאני? הרי הרבה שחקנים לבשו בגדים אלגנטיים ומסוגננים להפליא, ובכל זאת לא זכו לייצג את הגבר החדש. נדמה שהעניין אצל מסטרויאני איננו שהחליפות, התספורות והמשקפיים שלו היו איקוניים, אלא שהוא שיכלל את היחס בין גברים ללבוש שלהם: הוא לא התהדר בחליפות שלבש; החליפות הן שהתהדרו בו. בדרך זו הוא פיצח את הקוד של המראה הקולי ויצר שלמות העולה על סך חלקיה. הוא היה הבן, המאהב, הכובש והנכבש, הילד והגבר - מכלול דימויים סותרים, שמסתתרים מאחורי המשקפיים הכהים והחיוך הממזרי הנצחיים.