מועדון הג'נטלמנים: על אאוטסיידרים

"מועדון הג'נטלמנים" הדו-שבועי של גלריה חוזר, הפעם כדי לשפוך אור על כל אלה שלא ממהרים להצטרף למועדון -- האאוטסיידרים: מי שאף פעם לא התלבשו כמו כולם, מעצבים שתמיד נשארו בשוליים, ודמויות 'אחרות', שהיו השראה באופנה, מפושעים ונוודים עד אמני טאטו ואסטרונאוטים. האאוטסיידר, קווים לדמותו:

גליאנו במחווה לצ'פלין, קום דה גרסון וויטון

שורה של אאוטסיידרים כיכבה בתצוגות הגברים האחרונות במילאנו ופאריס: אמני טאטו ומקועקעים, רוכבי אופנועים מרדנים, פושעים ונוודים. כולם דמויות אפלות ורחוקות מהמיינסטרים, שהזכירו לג'נטלמנים את משבר הזהות היומיומי שפוקד אותם: לאיזה גל להשתייך, כמה עצמאות אופנתית לאמץ, כמה לבלוט וכמה להיות בסדר ובעיקר, עד כמה להיות כמו כולם ועד כמה להתבדל.

ההיסטוריה של האופנה היא בעצם ההיסטוריה של האחר הבחירה עד כמה להיות שונה או דומה ואיזה סיפור ביוגרפי לספר. ג'נטלמן אחד נזכר איך היה מגיע בנעלי פלטפורמה קטומות ומשקפיים שחורים עבים לתיכון האזורי שבו למד. שני היה מתעלל בקביעות בחולצת התלבושת וצבע את שערו הארוך.

אאוטסיידרים או עדר ? (מחוץ לתצוגה של ויקטור ורולף, מרץ 2010)

עדר של אאוטסיידרים (מחוץ לתצוגה של מרג'יאלה, מרץ 2010)

כבר אז הבינו הג'נטלמנים שהם חלק ממעגל הקסמים שעומד בבסיס כל מוטיבציה אופנתית טרנדית: האאוטסיידר מתחיל להשתעמם מהקונסרבטיביות האופנתית שמסביבו ולובש פריט שנחשב מוזר. כמה אנשים שמתחילים ללבוש את הפריט ויוצרים באזז, המעבר למיינסטרים כשהפריט הופך נחשק ונלבש יותר, ההידרדרות שלו והלידה מחדש בגלגול אירוני, שהופך לנוסטלגי, שמתחלף לקונסרבטיבי וחוזר חלילה.

לאנג וקוואקובו

רבים מהמעצבים המשפיעים בעולם האופנה היו בעצמם אאוטסיידרים: איב סאן לורן, שגדל באלג'יר וכל חייו הרגיש זר ודחוי, אלכסנדר מקווין, שמעולם לא התאים למסגרות עולם הזוהר, ריי קוואקובו - אולי האאוטסיידרית המבריקה מכולם שהמציאה את הלייבל האוונגרדי קום דה גרסון, הלמוט לאנג ומרטין מרג'יאלה, האאוטסיידרים הגדולים של עולם האופנה, שהפכו את הניכור של שנות ה‑90 לקוד לבוש מופשט, שקטגוריות כמו 'האחר' ו'הגנרי' לא רלבנטיות בו. לאנג, שהחל את דרכו ב‑1986 ועזב את עולם האופנה בטריקת דלת עשרים שנה אחר כך, השאיר אחריו מסורת מינימליסטית קונצפטואלית ומונוכרומית, אחרי שבמשך כל שנות פעילותו היה נאמן לסגנונו הבלתי מתפשר. כשהמרכז התקרב אליו מדי ותבע ממנו להיות מסחרי יותר, הוא הבין שכדי להיות אאוטסיידר אמיתי עליו לקום ולנטוש.

מרטין כבר לא גר כאן יותר

גם מרטין מרג'יאלה, שהשפעתו העצומה מהדהדת עד היום, עזב את בית האופנה בשקט אופייני לפני כמה שנים, אחרי שרנצו רוסו, הבעלים של דיזל, רכש את החברה והמותג. את מרג'יאלה אפשר להכתיר באמת כאאוטסיידר האולטימטיבי, האיש בעל השם המפורסם, שאף אחד לא יודע מיהו. זהותו של מרג'יאלה לא נחשפה לתקשורת, הוא מעולם לא התראיין, הקשר עימו נעשה באמצעות מכשיר הפקסימיליה, והוא אחד המעצבים הבודדים שמעולם לא הגיחו בסוף תצוגות האופנה להשתחוות ולהודות לקהל. בזרותו ובייחודו הצליח מרג'יאלה להפנות את הזרקורים אל עיצובי הבגדים המדויקים, החכמים והמפתיעים שלו וחשף את הגיחוך של עמיתיו, מעצבי העל שמוכרים את אישיותם לא פחות מאת בגדיהם.

אוונס למגזין וייס

בינתיים, בלוס אנג'לס, ישב לו המעצב ריק אוונס והביט על לאנג ומרג'יאלה האירופאים. הוא ייסד את בית האופנה שלו ב‑1994 והפך מהר מאוד לאחד המעצבים האאוטסיידרים הבולטים, שמזוהה עם הסגנון האפל והכוחני של העיצובים שלו ועם מראהו החריג. אחד העקרונות החשובים בעולמו של אוונס הוא עקביות: לא להשתנות ולא לחכות שהעולם יבין אותך. אוונס מבשר על גל חדש של אופנת אאוטסיידרים קלאסית א-סימטרית, אפלה, עם משחק אינסופי בגוונים של שחור ואפור והכרה בפחדים הקיומיים של אסונות ענק בפתח המאה ה‑21. הצייטגייסט בגלימתו.

ברברי מורדת

אלמנט מרתק שמחבר בין שלושת המעצבים הללו הוא מעיל העור המאפיין המובהק של אופנת האאוטסיידרים בארון הגברי המודרני. ז'קט האופנוענים, קוד הלבוש הקבוע של כל מורד שמכבד את עצמו, חזר כמעט בכל הקולקציות שלהם, והפך לא מעט בזכותם לאובייקט מודרני, שממשיך את ההיסטוריה האאוטסיידרית מתקופת מרלון ברנדו, סטיב מקווין ומרד הנעורים של שנות ה‑50. אפילו בתצוגה האחרונה של ברברי, בית האופנה הבריטי הוותיק, נראו הרבה מעילי אופנוענים עמוסי ניטים. העובדה שהם כיכבו דווקא שם, בחברה שמזוהה יותר עם השמרנות של מעילי הטרנץ', מצביעה על הדיאלקטיקה האאוטסיידרית ועל המתח הנצחי שבין הרצון להיות שייך ובין האחרות הסגנונית.

טוטם וטאטו בלואי ויטון

אבל לא רק מורדים חוזרים כגיבורי אופנה אאוטסיידרים. גם פושעים, נוודים, פאנקיסטים, הומלסים ושאר גברים רחוקים מהמרכז עושים את דרכם אל ליבו של המיינסטרים. בשבוע האופנה האחרון בפאריס בלטו אמני הטאטו, אבירי הסמטאות האפלות, שאליהם הופנו אורות הזרקורים. התצוגה של איב סן לורן נפתחה בסרט קצר ויפהפה שהזמין מעצב המותג סטפנו פילאטי מהצלם ארי מרקופולוס, שבו הוא מציץ לעולמו של אמן הקעקוע האגדי מארק מהוני. בתצוגה אחרת, זו של לואי ויטון, בלטו דוגמנים עם כתובות קעקע זמניות ומונוגרמות בסגנון כתובות קעקע על התיקים והבדים, פרי עבודתו של אמן הטאטו המפורסם סקוט קמפבל (האחראי לכתובות הקעקע על גופו של מעצב הבית של החברה, מארק ג'ייקובס).

ג'ון ווטרס איז אאוט

את התשובה לדילמה (שהוזכרה בהתחלה) אפשר אולי למצוא אצל ג'ון ווטרס, אחד הבמאים האאוטסיידרים הכי מקובלים ואחד האנשים המצחיקים שתמיד מתחו את גבולות הטעם הטוב ושמרו על סטייל. בספר שהוציא לאחרונה הוא מקדיש פרקים שלמים לגיבורי התרבות שלו, שביניהם נמצאים ריי קוואקובו, רוצחים, פושעים, גיבורים אלמונים ושאר מיעוטים ש"אפילו בתוך המיעוט שלהם אינם מרגישים בנוח", כהגדרתו.

מייג'ור תום (בראון)

ואולי הדילמה הג'נטלמנית הזו תרחף תמיד מעל כל בחירה אופנתית. היא תסמן את המתח שבין עצמאות סגנונית לקבלה אופנתית, ותותיר את השטח הזה לאאוטסיידרים האמיתיים, אלה שללא מרכז ירגישו אבודים באמת. דוגמה לגיבורים כאלה אפשר למצוא אצל תום בראון, שהצעיד בפאריס השבוע דוגמנים בחליפות חלל של אסטרונאוטים (אולי האאוטסיידרים הכי מובהקים) שפשטו מעליהם את החליפות בתחילת התצוגה וחשפו את הבגדים החדשים שעיצב - אקט סימבולי שמסגיר את לידתו של גלגול אופנתי חדש מכל האאוטסיידרים שקדמו לו.