מועדון הג'נטלמנים - נשף מסכות

הרצף האינסופי של שבועות האופנה, שהחל בינואר בתצוגות הגברים במילאנו והסתיים השבוע בתצוגות הנשים בפאריס, התערבב השנה באופן מקרי בקדחת פורים המקומית, החג היהודי היחיד שבו כמעט כולם מדברים על בגדים ומסכימים על השינוי שהם יכולים לחולל.

לאנוין, קמפיין קמפיין סתיו-חורף 2009

הג'נטלמנים, שלא ניתן לחשוד בהם בחוסר אהדה לבגדים והתלבשות, עדיין מאוד סקפקטיים לגבי החג העליז והאופנתי הזה, כי אם בכל מקרה כולם מתחפשים מדי יום - מדוע צריך יום אחד ומיוחד בשביל לחגוג את זה? על כך ומה זה עושה לאדם שמאחורי המסיכה יורחב עוד בהמשך.

פרנק סינטרה ומיה פארו בנשף המסכות המיתולוגי של טרומן קפוטה ב-1966

אבל בינתיים, כל הדיבורים האלה גרמו לג'נטלמנים להרהר באחד המושגים הלטיניים שהם הכי אוהבים, "Costume" - מושג רב-משמעות שעדיין לא נמצאה לו מקבילה עברית מובהקת. תרגום אחד של המילה יהיה "תלבושת", בין אם היא קשורה לדת או לאום, למקצוע או להגדרה אישית של מי שלובש אותה. תרגום אחר של אותה מלה מכושפת יהיה "תחפושת", בגד שיש לו כוח מאגי, טרנספורמטיבי, אובייקט שמעניק למי שמשתמש בו את היכולת לעבור שינוי או להפוך למישהו אחר. שני המקרים - בגדים בכלל ותחפושות בפרט (גם אם יש הבדל ביניהם) - נשענים על העובדה שאובייקט ביגודי בעצם מגשים לאנשים את החלומות הכי אפלים שלהם ונותן דרור למאוויהם הקדומים והעמוקים ביותר.

אלכנסדר מקווין בקילט סקוטי

תלבושת לאומית הוא תחום מרתק הקשור בלאום או פולקלור: מחצאית הקילט הסקוטית דרך הסארי ההודי והחולצה הרקומה הרומנית ועד הקימונו היפני. לא מפליא שבישראל המתפוררת הבגד הלאומי נזנח מזמן והוא נשאר כתחפושת לפורים (אם כי זה הזמן להחזיר מוטיבים שלו, מהחאקי ועד החולצה הכחולה, לקאנון האופנתי המקומי).

לצד הלבוש הלאומי, יש לבוש מיוחד לחגים או לטקסים, לדתות ולקהילות שונות. מסוודרי חג המולד דרך החולצה הלבנה של ראש השנה, מפסח עד איסטר, מליל כל הקדושים ועד מרדי גרא והחגים הגותיים האפלים שקשורים בהם ערפדים, מתים וחוגגי אבלות. יש גם בגדים, כמו אצלנו בפורים, שנועדו לחגוג את הטרנספורמציה האקלימית שהעונה מספקת - עם סדרה שלמה של קרנבלים ברחבי העולם, שבאופן לא מקרי מסמלים את סוף שלטון החורף.

גרת' פו - אביב 2010

הג'נטלמנים תוהים האם המתח הזה, בין בגדים כתלבושת ובין בגדים כתחפושת, עומד בעצם בבסיס האופנה בכלל, ברצון לעטות משהו על הגוף ולעבור בעזרתו איזה שינוי שישפיע על המראה, על האימג' ועל הלובש עצמו. הרי אנחנו מתלבשים ועוטים על עצמנו כל יום תחפושת שונה בהתאם למקומות שאליהם אנחנו הולכים, לפעילות ולאנשים שכרוכים בהם. במלים אחרות, כולם מתחפשים כל שנה, או לפחות משתמשים בבגדים כאלה ואחרים כדי להשתנות ולעבור טרנספורמציה באמצעותם. פורים - לפחות במובן הזה - הוא הקצנה סרטוריאלית של אותו עניין.

אבל פורים הופך לא פעם לפח הזבל של (ההיסטוריה של) האופנה, יום שבו כולם נזכרים בבגדים שהם מחזיקים בחלק האחורי של הארון, בגדים שהם לא לובשים כי הם מ(ת)ביישים להוציאם מחוץ לגבולות הבית, חפצים שבמקום להוכיח את מצוינותם במהלך כל השנה הופכים למרכז תשומת הלב ליום אחד ונזרקים כלאחר יד ומסכה. חברה של הג'נטלמנים, בעלת חנות וינטג' שסגרה את חנותה לא מכבר, הודתה שזהו החג המאוס עליה ביותר רק בשל העובדה שהיא נאלצה במשך שנים, בשבוע שלפני החג הזה, לענות מאות פעמים על שאלות כמו אם יש לה מכנסי פדלפון או חולצות מפלסטיק בנוסח הסבנטיז - אותו עשור בעייתי שחלק מבגדיו מסמלים את כל הטעויות של אופנה מוגזמת, סינתטית ומגוחכת.

תום בראון

בתעשיית האופנה נדמה שהמעצבים חוגגים כל עונה מחדש את פורים: שודדי הים של גליאנו, החסידים של גוטייה, הנסיכים האפלים של ריק אוונס או אנשי המערב והאינדיאנים של פטריק ארוול. דומה שדמויות איקוניות שילדים אוהבים להתחפש אליהן משמשות מקורות השראה לגברים שהם גדלים להיות. לא מפליא שכולם רוצים מעילים צבאיים, חליפות חלל או משקפי טייסים. כולם רוצים לחזור לתחפושות של פעם, ולהעניק לבגדים שלהם קצת מהקסם הילדותי שהיה להם ושאבד במרוצת השנים.

צבא המסכות של ריק או.

עורך מגזין הסטייל של אופנת הגברים ב"ניו יורק טיימס" אמר השבוע כמה דברים מעניינים על סטייל והתלבשות, וכשהג'נטלמנים קראו אותו, הם מיד חשבו גם על התחפושת הבאה שלהם. "נצח, כשהוא קשור בסטייל", כתב סאלי סינגר, "הוא ערך שטועים בו כל הזמן. אתה לא רוצה באמת בגדים שיישארו לנצח... אתה רוצה להתלבש בפריטים שהם רלבנטיים לאופן שבו אתה חי כיום. זה הטריק הקשה - להיות עם היד על הטרנד בלי להיות טרנדי".

חמקמותה של ההתלבשות היא בדיוק ברווח הזה שבין ההתלבשות להתחפשות, בין להיות מעודכן בלי להתאמץ מדי ובין ההתלבשות הקלאסית, הא-זמנית, לזו ששייכת לרגע. הרי השורש של המילה "תחפושת" קשור בלחפש, מה ששולח את כל תהליך ההתחפשות בעקבות זהות הלובש, חיפוש אחרי התחפושת הנכונה, ובכלל - פעילות שקשורה בתהליך החיפושי, שבדרך כלל מעניין יותר מהמציאות עצמה.

לכן תחפושות טובות הן לא רק כאלה שהושקעו בהן שעות, אלא גם מחשבה, בעיקר כזו שמקשרת את התחפושת לזהות המתחפש ברגע מסויים בזמן ובמקום. כי הקשר, הרופף במתכוון, לכאן ולעכשיו, בלי להיות מפורש מדי ובלי להיות טרנדי מדי - הוא סוד כל הקסם.

במקום להתמקד בשווי התחפושת, בייחודיותה ובזמן העבודה עליה, מבקשים הג'נטלמנים להתמקד במשמעויות שלה ובאמירה שהיא משדרת. במקום שבו מתחפשים לגנרלים עם רוחות מלחמה, לחיילים שומרי המולדת ומגיני האומה, לכוכבי בידור וידוענים עלומי שם, אולי הגיע הזמן לבחור בתשובה ההיא מהילדות, תשובה שהיום נראית רלבנטית מתמיד: אולי השנה, סוף סוף, נתחפש לבן אדם.

מועדון הג'נטלמנים - בארץ המראות

הטור חדש במועדון הג'נטלמנים מנסה לפצח את הקשר המרתק בין הגבר למראה. תוך כדי הכתיבה התפרסמה הפקת אופנה מראתית במיוחד של הצלם מרסלו קרסילצ'יץ', ל- GQ Style China.  התמונות של ההפקה ילוו את הטור שמתחיל בשאלה המוכרת: מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

 אחרי בדיקת המיילים במכשיר הנייד במיטה, התעדכנות בציוצים ובלייקים מליל אמש, עוברים הג'נטלמנים, בדרכם לשטיפת הבוקר, דרך מראת קיר הניצבת דומם כמו שעון אורלוגין עתיק, נצר לעולם אחר.

במהלך הריטואל היומי הזה, הם שמו לב שמראות היו תמיד נחלתן של נשים ונקודת החולשה אצל גברים. בעוד מרבית הנשים משתמשות במראה כל הזמן (ואף נושאות אחת קטנה כזו בתיקן), הגברים עוברים ליד המראה, מתעכבים רק להרף עין כדי להעיף מבט וממשיכים הלאה.

אבל המראה לא מתעתעת. היא מספרת את הסיפור של הגבר, בלי לצעוק, או לשקר. אולי זאת הסיבה לכך שהגברים אוהבים לעבור על ידה כצל חולף. בבואתם משתקפת לכמה שניות, מספיק לבחינה זריזה של הלבוש, וממהרים להסתלק ולהשאיר את חיוכו של חתול הצ'שייר מן העבר השני של המראה. 

מעטים הם הסיפורים המלמדים אותנו על הקשר בין הגבר למראה. אם בוחנים את אגדות הילדים והמיתולוגיות המערביות המוכרות, אפשר לראות שבניגוד לשלגייה ("מראה מראה שעל הקיר"), או עליסה ("מבעד למראה"), גברים אף פעם לא הסתדרו עם מראות. אמנם נרקיסוס המפורסם התאהב בבבואתו כשהתכופף לשתות מים ליד אגם (והפך לנרקיס), אבל המראה היתה עונש על יהירותו, וסימנה מאז את המשבר הגברי הנצחי שבין המבט לבבואה.

גם דוריאן גריי של אוסקר וויילד המשיך את הקשר הטעון הזה, ואפילו "ארקייד פייר" לא ראו כלום במראה בשירם "Black Mirror". הגבריות עצמה עומדת למבחן מול המראה. מולה הם פתאום עומדים לבד, בלי החבר'ה, העטים המוזהבים ושעוני היוקרה, ובוחנים לא רק את מה שהם לובשים, אלא גם את עצמם. הם נועצים מבט קרוב יותר בקמט חדש, בשערה לבנה ובחלוף הזמן שאין להם שליטה עליו.

ייתכן שהפחד קשור למראה ההיא הנרקיסית. גברים פשוט מפחדים להתאהב בעצמם, מפחדים מההומו-אירוטיות של המבט החוזר, או מהגבר המאיים שניבט אליהם (יש לא מעט חיות שתוקפות את הדמות המשתקפת אליהן מהמראה). אבל בכל זאת, תמיד יש גם אתנחתא קומית. הרי גברים בוגרים רבים עדיין עושים פרצופים מול המראה, ומדי בוקר הם מסתכלים בה כדי לבצע את הפעולות הגבריות הבסיסיות, כמו גילוח וצחצוח. מולה מתרחש הרגע היחיד, אולי, שבו הגבר מוכן לתת את עצמו, להישיר מבט אל לובן הקצף, לעמוד בעור מתוח עם סכין חדה ביד וללכת נגד כיוון הזיפים. 

לצד הגילוח אפשר גם להיזכר בטקס התספורת, שעליו דובר רבות במועדון. גם שם מתרחש טקס שבו הגבר, יחד עם איש המקצוע בחלוק לבן, מביט במשך דקות ארוכות בתהליך גזיזה המתבצע תוך כדי שיחה אישית, לעתים אף נוקבת. גם כאן מתרחש המפגש מתוך צורך פונקציונלי בלבד: גילוח, תספורת, ניקוי ותיקון.

עוד מקום לא בלתי צפוי בו ניבטות דמויתיהם של הגברים (מקום שבו הג'נטלמנים מודים שהם לא ממש מבקרים בו) הוא מועדון הכושר. כמו במין גלגול נרקיסיסטי מודרני, גברים רבים נפגשים בחלל הסטרילי, מרימים משקולות, מביטים בשרירים, ובעיקר, משווים את בבואתם לאלה שמתאמנים לידם. 

אבל כשמבקשים הג'נטלמנים לחזור לחוויות השתקפות ראשוניות (אם תרשו להם לדלג מעל שלב המראה הלאקאניאני), הם זוכרים את החדרים הקסומים של מבוך המראות והמראות המעוותות בלונה פארק (חוויה מאיימת שלפעמים מזכירה להם את פסלי השמיים של אניש קאפור), ואת ההשתקפויות האופנתיות הראשונות שלהם עצמם: מפאנקיסטים להיפים, מנערים גותיים לסטודנטים מתוקתקים.

אבל גם עולם האופנה מתייחס למראות רק בשדות נשיים. כדור הדיסקו האהוב, שמורכב ממאות מראות קטנות, שימש גם הוא השראה בלתי פוסקת למעצבי אופנה, מפאקו ראבן ושמלת המראות שלו משנות ה-60, מרטין מרג'יאלה וליין אביזרי כדור הדיסקו שלו מהעשור האחרון, עבור דרך מראות חנויות היוקרה ועד שולחנות הוואניטי שבחדרי הנשים ההיסטוריים.

בחיפוש אחרי הבבואה הגברית מוצאים הג'נטלמנים את ריק אוונס, המעצב המפורסם, שלא הסתפק רק במראה דו-ממדית, אלא יצר גם את פסל השעווה המפורסם של עצמו, שמופיע בחנות הדגל שלו בפאריס ונראה כמו השתקפות נרקיסיסטית אופיינית של מעצב המאוהב בעצמו.

בכלל, נדמה שאוונס מלביש את כל הדוגמנים והבגדים שיצר בעבור לקוחותיו בדמותו: גברים חסונים ואפלים, מסדר של חיילים בצבא הישועה הגותי שלו, שנועדו לשכפל את דמותו הקטנה והביזארית. גם משקפי השמש, ובמיוחד משקפי טייסים, משתמשים באפקט מראות, אבל שם המראה עושה תפקיד הפוך: במקום לשקף את דמותו של הגבר המרכיב את המשקפיים, המראה משקפת את מי שמסתכל עליה בחזרה.

אם יש אומה אחת שאוהבת את המראה, זאת איטליה. בניגוד לטייסים, הפוחדים להתאהב בעצמם, הרי הגברים האיטלקים מביטים בעצמם במראה קצת יותר מכולם: כדי להשיג את הספרצטורה המפורסמת שלהם, הם חייבים קצת זמן כדי לבדוק שהכפתור הפתוח בחולצה משתלב עם השיער המתנפנף, המכנסיים בגובה הנכון והשרוול יושב בדיוק במקום המדויק על האמה.

אפשר לראות את אופנת הגברים במאות האחרונות כניסיון לפצות על מראה העדר והעדר המראה. גברים תמיד לבשו בגדים דומים: חליפות, מעילי גשם, חולצות עבודה, או מכנסיים אפורים. הסרטים שבהם נראים גברים יוצאים מהרכבת בדרכם לעבודה, או בחזרה ממנה, היו שכפולים של אותם הבגדים והאנשים - ביטוי לרצון להשתקף תמיד בים האנשים שלידם.

במין היפוך מוזר (לא לחינם קרא בן הגרי למיצב האחרון שהיה קשור במראות והשתקפויות "Invert"), ההשתקפות הגברית שעומדת בבסיס האופנה הגברית תמיד נובעת מתוך הרצון להיות חלק מהשתקפות כללית, ולא מתוך הצורך להישיר מבט ולהתבונן בבבואה הפרטית.

אבל דווקא השיטוט ברשת מוביל את הג'נטלמנים למראה החדשה: מצלמת האינטרנט והחשיפה האינסופית שהיא מספקת. אולי משם, מאלפי דקות התהילה ועשרות הלייקים, הרשת היא המראה החדשה שדרכה יוכלו גברים לעצב מחדש את דמותם ולהביט בעצמם בלי להתנצל.

אם היתה מצלמת רשת בהיכל המראות המפורסם בארמון ורסאי, הג'נטלמנים היו מוכנים להשתהות מעט יותר מול המראה ולפזם את שירו של מייקל ג'קסון, "האיש שבמראה":

I'm Starting With The Man In The Mirror

I'm Asking Him To Change His Ways

And No Message Could Have Been Any Clearer

If You Wanna Make The World A Better Place

מועדון הג'נטלמנים - חולצה פשוטה והיא עולה

אמצע אוגוסט והחום שפקד את מחוזותינו החזיר את הג'נטלמנים לפיסת הבד הפשוטה המכונה טי-שירט, הפריט הכי קייצי והמדים של מרבית האזרחים בחלק הזה של הגלובוס. באופן מפתיע, פריט הלבוש הבסיסי הזה נעדר מדיון עמוק במועדון, ולא בכדי: הואיל והטי-שירט הפכה לסימן ההיכר של הישראלי המצוי, שלובש אותה עם ג'ינס ומצהיר שזו האמירה האופנתית היחידה שלו, הרי שכמעט ולא נותר אלא להנהן, להבין את הפשטות שבשלבישתה ולהמשיך לכפתר את חולצת האוקספורד, גם כשבחוץ למעלה משלושים מעלות ועשרות אחוזי לחות.

מצד שני, גם לחולצה הפשוטה הזו, שמורכבת משתי חתיכות גדולות (חזית החולצה ואחוריה) ושתי חתיכות קטנות יותר (לשרוולים), מגיע דיון נפרד. אמנם הג'נטלמנים חושבים שטי-שירט היא פתרון אופנתי דל לחדלי מחשבה במקרה הטוב, או לכאלה שמצהירים "לא אכפת לי" בדפוס על גבי לבן במקרה הרע, אבל יש משהו בחולצה הזו שנשאר נצחי, בעיקר אם לא הופכים אותה לברירת מחדל סגנונית וקבועה.

חולצת הטי חבה את חייה למהפכה התעשייתית, אז הומצאה כמענה לבוש פונקציונלי לעובדים במפעלים החמים ולכורים מתחת לאדמה. במלחמת העולם הראשונה גדל קצב ייצור החולצות על ידי ארצות הברית ובריטניה, שסיפקו אותן לצי הימי, והמלחים, כשהגיעו למקומות אקזוטיים עם אקלים חם, פשטו את מדיהם ונשארו עם חולצות הטי בלבד.

הטי-שירט הלבנה, שהתחילה לבסס את עצמה כאייקון בארון הבגדים הגברי, השתדכה טוב למדי הצי. היא היתה נוחה לתפקוד בסיפון, זולה לייצור (כי לא דרשה צביעה נוספת) והיתה קריטריון לניקיון ומשמעת, שכן כתמים נראו עליה מיד. עם תקופת השפל הכלכלי הגדול אחרי המלחמה גברה הפופולריות שלה והתקבע מעמדה כבגד המייצג את המעמד הנמוך.

אמנם לא היה מקובל ללבוש חולצת טי בחוצות העיר, אבל אחרי שמגזין "לייף" פירסם ב-1942 תמונה של חייל לבוש בטי-שירט - לראשונה על שער מגזין - עברה החולצה הסבה והתאזרחה ברחבי ארצות הברית. אחרי מלחמת העולם השנייה החולצה הפכה כבר לסמל של נוער מורד שנאבק במוסכמות הישנות, בעולם הבורגני של דון דרייפר וחבריו, והיא התחברה מצוין עם תקופת הרוקנרול ועם הידיים המסוקסות של מרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה", וגם לכוכבים אחרים של התקופה, נגן הג'ז צ'ט בייקר ואליל הנעורים ג'יימס דין.

אבל שנות ה-50 היו גם השנים של ההתמסחרות הגדולה בתעשיית חולצות הטי. בין הראשונים לנצל את האפשרות להשתמש בחולצות כשלט פרסומת מהלך היתה חברת וולט דיסני, שהנפיקה זיכיון להציג את דמויות דיסני על החולצות. אלו אמנם זכו להצלחה מרובה, אבל הציורים שעליהם דהו במהרה ורק ב-1955 החל השימוש בדיו עמיד יותר, שאינו יורד בכביסה ושאיפשר לחברות רבות לשכפל את ההצלחה. שנות ה-70 וה-80 היו שנות הגיבוש האופנתי של הג'נטלמנים והן כללו בתוכם הרבה רגעי סטייל קשים ומנעד של השפעות, מפאנק בריטי לקיטש אמריקאי, מייצור מקומי ועד להפצה המונית מייד-אין-צ'יינה. כולם נפגשו על חולצת טי אחת, עם הדפסים מסוגים שונים, מסרים פוליטיים וממורביליה תיירותית.

אותם הדפסים שונים הפכו למעשה את החולצה לקנבס פוליטי עם פוטנציאל חשיפה גבוהה שזימן אליו שלל התייחסויות טקסטואליות וגרפיות בנושאים חברתיים, תרבותיים ואישיים. באופן הזה חולצות הטי מכל מיני ערים בעולם הפכו לסממן הכרחי בסיומו של כל טיול מחו"ל, מקפקא בפראג ועד "איי לאב ניו יורק", מצ'ה גווארה ועד "רק הליכוד יכול".

בתחילת שנות ה-2000 הגיחה לעולם "אמריקן אפרל", חברת השמאטע-ביזנס שהעמידה פריטי בייסיק נוחים במרכז הבמה, עם חולצות טי בשלל צבעים ובמידות לא ברורות, והפכה סופית את חולצת הטי לעמוד התווך האופנתי של המוני עירוניים ברחבי העולם, מסוג המדים שכל אחד צריך ורוצה בארון.

חולצת טי מקשמיר של איב סאן לורן

אבל אומרים לנו שיש טי אחר. אחרי תקופת אמריקן אפרל לא היה אפשר היה שלא להתברגן וללמוד לאהוב את המותג הבריטי הנחשק "סנספל", שמייצר חולצות טי (ותחתונים) כבר מ-1860. סנספל היו הראשונים להכניס לשוק הבריטי את מכנסי הבוקסר ב-1947 וחולצות הטי האיכותיות שלהם נצפו בשנים האחרונות על כמה מהדמויות המרכזיות בהוליווד, המסמלות את מהות הגבריות העכשווית.

בתחילה היה זה דניאל קרייג כג'יימס בונד ב"קזינו רויאל" ואחריו כריסטיאן בייל ב"באטמן האביר האפל" - שניהם לובשים את אותה חולצת טי רכה. לספקנים שבלובשי הטי-שרטים, אפשר רק לספר על העושר בתחושת הבד, באיכות וברכות הבלתי נשכחת שלו. מי שרוצה הוכחה נוספת, הרי שהשנה החולפת היתה שנה מוצלחת למותג הקשיש, עם חנות חדשה מוצלחת בלונדון ומינוי המעצב המבטיח ג'ונתן אנדרסון כמנהל הקריאטיבי של המותג.

אם מדברים על חולצות טי מהדור החדש, אי אפשר שלא להזכיר את ריק אוונס, אלכסנדר וואנג או דמיר דומה, שהפכו את תורת הטי לחוכמת הסוד החולצתי, שמסתירה תחת קפליה בדים דקים ואווריריים, חולצות טי שפורקו והולחמו מחדש או טישרטים שנראים פשוטים על הקולב, אבל מרגע שנלבשו נהפכים לממד חדש של הלובש אותן, בגזרות הרפויות, במשחקי הצלליות המפתיעים ובאיכות הבדים שנדמית כאילו מתמוססת רק מלהביט עליהן.

בבואם לנסח קוד טי, מנסים הג'נטלמנים להבין איך הפכה חולצת הטי מעוד חוליה בשרשרת המזון האופנתית לרעה החולה של הסגנון הישראלי. אולי זו העדרה של היררכיה או חוסר הבנה בהתאמת הלבוש לאירוע, שמשאירים את הגבר הישראלי עם חולצת טי אחת שממנה הוא מסרב להיפרד. אבל בתור תרגיל גמילה, מציעים הג'נטלמנים להיפטר מההדפסים ולהתרכז בגזרה, בצבע אחד, באיכות התפירה ובהתאמה של החולצה לגוף. הגודל כן קובע, ואם לא מדובר בדה-קונסטרוקציה בלגית, יפאנית או ריק אוונסית, רצוי לשמור על גזרה צמודת גוף - אך לא צמודה מדי - וגם כזו שמזכירה פחות אוהל מחאה. צווארון החולצה המועדף הוא תמיד דק ומינימלי, הבד מכותנה והשאלה היחידה שנשארת פתוחה היא אם להדק את החולצה למכנסיים או להשאיר אותה בחוץ.

לקרוא ולחזור. מחכה לכם לרגע של עברית

גם אם אחת החולצות האהובות בארון שלהם היא חולצת טי מהוהה שעברה אלפי כביסות ונטחנה עד דק, הג'נטלמנים תוהים האם אפשר להחזיר את החולצה לארון, גם אם מדובר באמצע הקיץ, לתת לה לנוח מעט ולהרהר בקול אם אפשר למצוא לה תחליף, לפחות עד שיימצא תרגום עברי הולם* למלה "טי-שירט", הפריט (שעדיין) הכי אהוב בעיר.

* תרגום עברי הולם: גם אם זו היתה הערה נבזית לטור בעיתון, לומדים הגרסוניירים מכל קוראיהם. אז תודה לקורא שהזכיר ש"טי-שירט" בעברית היא: חולצת קמץ.

ארנקי תעתוע

ארנקים, זה ידוע, אף פעם לא עובדים טוב בכיס האחורי של המכנס. הגרסונייר מצא כל מיני שיטות להתמודד עם התפיחה מאחור (כמו התיק של הגרסוניירית...) אבל אז הגיע הארנק הדק של אקנה שלימד אותו פרק בתורת הצמצום.

הגרסונייר שנוטה לאבד דברים בלילות של ירח מלא (או שזה הספוט המעצבן של גינדי, שכאילו קורא לספיידרמן לעזרה אבל משבש את החיים) כבר בודק אופציות לארנק הבא:

ריק אוונס - קולקציית ארנקים (ומנשא לאייפון בטור האמצעי) מעור אפור מחוספס

אטינגר, חברת מוצרי העור המסורתית מלונדון
עם ארנק, ומנשא מטבעות מעור קרוקודיל

פייר הרדי - עם ארנק ומנשא לאייפון
(שקצת מזכיר את העיצוב הקלאסי של גויאר. אבל זה ממש לא נורא)

קום דה גרסון - קלאסיקה עכשווית

ראף סימונס - מחזיק מפתחות למבולבל עם סטייל

מרטין מרג'יאלה - לכרטיסי ביקור לבנים

ואם עדיין איך לכם מקום בכיס המכנס לשלל האביזרים - למה שלא תעברו לתיק?

מסכות עצומות לרווחה

היה זה רק בסיום כתיבת הפוסט הנוכחי נזכר לפתע הגרסונייר כי גם הוא בפורים האחרון גילה (מחדש) את כוחה של המסכה. היתה זו מסכה שועלית בדמותו של פנטסטיק מיסטר פוקס (לצד חליפת הקורדרוי ושאריות חיטה בדש) שנתנה אז חופש מופלא ומעניין לדמות החדשה שהשתלטה על הגרסונייר…

אבל בשביל האמן האיטלקי איוואנו אצורי, שהחל את דרכו כאמן גרפיטי (aka Dumbo), המסכה היתה תמיד והיא עדיין - אמצעי אל האמנות. מסכת הגרפיטי שעיצב לעצמו בשנותיו כאמן בחלל הציבורי הגדול, כדי להגן עליו מפני העין הכחולה, שימשה כהשראה לתערוכתו החדשה, שהוצגה במילאנו במהלך שבוע האופנה האחרון.
אצורי פנה לרשימה מגוונת של מעצבי אופנה ידועים, חלקם עובדים עם בתי אופנה גדולים חלקם עצמאיים, לתת את הטאצ' האישי שלהם על פני המסכה הבסיסית שעיצב. בדרך משבוע האופנה בלונדון לשבוע האופנה בפריס, הגיעו כל אנשי התעשייה, חובשי המסכות הטבעיים, לאירוע פתיחת התערוכה שנקראה "One Size Fits All".

המארח - מרסלו בורלון; האמן - איוואנו אצורי

ויויאן ווסטווד

ניל בארט

היידר אקרמןריקרדו טישי

מיסוני

גלויי עיניים - האמן והמוזות

* * *

אחרי מילאנו, נעים עדרי המסכות מערבה לכיוון פריס, לכיוונה של הכוהנת הגדולה קארין רויטפלד. מסיבת ההשקה החגיגית של גליון ה-90 של ווג פריס הפכה לאירוע דקדנטי ומרהיב שללא ספק הפך למיתולוגיה מיידית ויקבל מקום של כבוד בכל ספר תיעודי על אופנת התקופה.

האם הבן ורוח הרויטפלד

ויקטור ורולף (או להפך)

האמיש - המסכה והשפם

מיסייה אנדרה והעזהאדי סלימאן הגיע עם (היד בכיס) ובלי מסכה

סטפן ג'ונס במסכת מראה גאונית (ופראו דיטה)הזבוב המכאני (גארת' פיו)

האביר האפל אוונס

מסכת ג'ייקובס

ז'אן צ'רלס דה קסטלביאק

* * *

טרם הספיק לאוורר את עור פניו ולנשום אוויר צח וכבר נתקל הגרסונייר במסכה חדשה בדמות הפקת האופנה המהודקת והסרטוריאלית להפליא של ווג-הום אינטרנשיונל, סתיו-חורף 2010-2011. למי שמתקשה לנשום: לקחת אוויר זה תיכף נגמר.

* * *
ועד פורים הבא נסתתר מאחורי המסכה של קובריק