מועדון הג'נטלמנים - חולצה פשוטה והיא עולה

אמצע אוגוסט והחום שפקד את מחוזותינו החזיר את הג'נטלמנים לפיסת הבד הפשוטה המכונה טי-שירט, הפריט הכי קייצי והמדים של מרבית האזרחים בחלק הזה של הגלובוס. באופן מפתיע, פריט הלבוש הבסיסי הזה נעדר מדיון עמוק במועדון, ולא בכדי: הואיל והטי-שירט הפכה לסימן ההיכר של הישראלי המצוי, שלובש אותה עם ג'ינס ומצהיר שזו האמירה האופנתית היחידה שלו, הרי שכמעט ולא נותר אלא להנהן, להבין את הפשטות שבשלבישתה ולהמשיך לכפתר את חולצת האוקספורד, גם כשבחוץ למעלה משלושים מעלות ועשרות אחוזי לחות.

מצד שני, גם לחולצה הפשוטה הזו, שמורכבת משתי חתיכות גדולות (חזית החולצה ואחוריה) ושתי חתיכות קטנות יותר (לשרוולים), מגיע דיון נפרד. אמנם הג'נטלמנים חושבים שטי-שירט היא פתרון אופנתי דל לחדלי מחשבה במקרה הטוב, או לכאלה שמצהירים "לא אכפת לי" בדפוס על גבי לבן במקרה הרע, אבל יש משהו בחולצה הזו שנשאר נצחי, בעיקר אם לא הופכים אותה לברירת מחדל סגנונית וקבועה.

חולצת הטי חבה את חייה למהפכה התעשייתית, אז הומצאה כמענה לבוש פונקציונלי לעובדים במפעלים החמים ולכורים מתחת לאדמה. במלחמת העולם הראשונה גדל קצב ייצור החולצות על ידי ארצות הברית ובריטניה, שסיפקו אותן לצי הימי, והמלחים, כשהגיעו למקומות אקזוטיים עם אקלים חם, פשטו את מדיהם ונשארו עם חולצות הטי בלבד.

הטי-שירט הלבנה, שהתחילה לבסס את עצמה כאייקון בארון הבגדים הגברי, השתדכה טוב למדי הצי. היא היתה נוחה לתפקוד בסיפון, זולה לייצור (כי לא דרשה צביעה נוספת) והיתה קריטריון לניקיון ומשמעת, שכן כתמים נראו עליה מיד. עם תקופת השפל הכלכלי הגדול אחרי המלחמה גברה הפופולריות שלה והתקבע מעמדה כבגד המייצג את המעמד הנמוך.

אמנם לא היה מקובל ללבוש חולצת טי בחוצות העיר, אבל אחרי שמגזין "לייף" פירסם ב-1942 תמונה של חייל לבוש בטי-שירט - לראשונה על שער מגזין - עברה החולצה הסבה והתאזרחה ברחבי ארצות הברית. אחרי מלחמת העולם השנייה החולצה הפכה כבר לסמל של נוער מורד שנאבק במוסכמות הישנות, בעולם הבורגני של דון דרייפר וחבריו, והיא התחברה מצוין עם תקופת הרוקנרול ועם הידיים המסוקסות של מרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה", וגם לכוכבים אחרים של התקופה, נגן הג'ז צ'ט בייקר ואליל הנעורים ג'יימס דין.

אבל שנות ה-50 היו גם השנים של ההתמסחרות הגדולה בתעשיית חולצות הטי. בין הראשונים לנצל את האפשרות להשתמש בחולצות כשלט פרסומת מהלך היתה חברת וולט דיסני, שהנפיקה זיכיון להציג את דמויות דיסני על החולצות. אלו אמנם זכו להצלחה מרובה, אבל הציורים שעליהם דהו במהרה ורק ב-1955 החל השימוש בדיו עמיד יותר, שאינו יורד בכביסה ושאיפשר לחברות רבות לשכפל את ההצלחה. שנות ה-70 וה-80 היו שנות הגיבוש האופנתי של הג'נטלמנים והן כללו בתוכם הרבה רגעי סטייל קשים ומנעד של השפעות, מפאנק בריטי לקיטש אמריקאי, מייצור מקומי ועד להפצה המונית מייד-אין-צ'יינה. כולם נפגשו על חולצת טי אחת, עם הדפסים מסוגים שונים, מסרים פוליטיים וממורביליה תיירותית.

אותם הדפסים שונים הפכו למעשה את החולצה לקנבס פוליטי עם פוטנציאל חשיפה גבוהה שזימן אליו שלל התייחסויות טקסטואליות וגרפיות בנושאים חברתיים, תרבותיים ואישיים. באופן הזה חולצות הטי מכל מיני ערים בעולם הפכו לסממן הכרחי בסיומו של כל טיול מחו"ל, מקפקא בפראג ועד "איי לאב ניו יורק", מצ'ה גווארה ועד "רק הליכוד יכול".

בתחילת שנות ה-2000 הגיחה לעולם "אמריקן אפרל", חברת השמאטע-ביזנס שהעמידה פריטי בייסיק נוחים במרכז הבמה, עם חולצות טי בשלל צבעים ובמידות לא ברורות, והפכה סופית את חולצת הטי לעמוד התווך האופנתי של המוני עירוניים ברחבי העולם, מסוג המדים שכל אחד צריך ורוצה בארון.

חולצת טי מקשמיר של איב סאן לורן

אבל אומרים לנו שיש טי אחר. אחרי תקופת אמריקן אפרל לא היה אפשר היה שלא להתברגן וללמוד לאהוב את המותג הבריטי הנחשק "סנספל", שמייצר חולצות טי (ותחתונים) כבר מ-1860. סנספל היו הראשונים להכניס לשוק הבריטי את מכנסי הבוקסר ב-1947 וחולצות הטי האיכותיות שלהם נצפו בשנים האחרונות על כמה מהדמויות המרכזיות בהוליווד, המסמלות את מהות הגבריות העכשווית.

בתחילה היה זה דניאל קרייג כג'יימס בונד ב"קזינו רויאל" ואחריו כריסטיאן בייל ב"באטמן האביר האפל" - שניהם לובשים את אותה חולצת טי רכה. לספקנים שבלובשי הטי-שרטים, אפשר רק לספר על העושר בתחושת הבד, באיכות וברכות הבלתי נשכחת שלו. מי שרוצה הוכחה נוספת, הרי שהשנה החולפת היתה שנה מוצלחת למותג הקשיש, עם חנות חדשה מוצלחת בלונדון ומינוי המעצב המבטיח ג'ונתן אנדרסון כמנהל הקריאטיבי של המותג.

אם מדברים על חולצות טי מהדור החדש, אי אפשר שלא להזכיר את ריק אוונס, אלכסנדר וואנג או דמיר דומה, שהפכו את תורת הטי לחוכמת הסוד החולצתי, שמסתירה תחת קפליה בדים דקים ואווריריים, חולצות טי שפורקו והולחמו מחדש או טישרטים שנראים פשוטים על הקולב, אבל מרגע שנלבשו נהפכים לממד חדש של הלובש אותן, בגזרות הרפויות, במשחקי הצלליות המפתיעים ובאיכות הבדים שנדמית כאילו מתמוססת רק מלהביט עליהן.

בבואם לנסח קוד טי, מנסים הג'נטלמנים להבין איך הפכה חולצת הטי מעוד חוליה בשרשרת המזון האופנתית לרעה החולה של הסגנון הישראלי. אולי זו העדרה של היררכיה או חוסר הבנה בהתאמת הלבוש לאירוע, שמשאירים את הגבר הישראלי עם חולצת טי אחת שממנה הוא מסרב להיפרד. אבל בתור תרגיל גמילה, מציעים הג'נטלמנים להיפטר מההדפסים ולהתרכז בגזרה, בצבע אחד, באיכות התפירה ובהתאמה של החולצה לגוף. הגודל כן קובע, ואם לא מדובר בדה-קונסטרוקציה בלגית, יפאנית או ריק אוונסית, רצוי לשמור על גזרה צמודת גוף - אך לא צמודה מדי - וגם כזו שמזכירה פחות אוהל מחאה. צווארון החולצה המועדף הוא תמיד דק ומינימלי, הבד מכותנה והשאלה היחידה שנשארת פתוחה היא אם להדק את החולצה למכנסיים או להשאיר אותה בחוץ.

לקרוא ולחזור. מחכה לכם לרגע של עברית

גם אם אחת החולצות האהובות בארון שלהם היא חולצת טי מהוהה שעברה אלפי כביסות ונטחנה עד דק, הג'נטלמנים תוהים האם אפשר להחזיר את החולצה לארון, גם אם מדובר באמצע הקיץ, לתת לה לנוח מעט ולהרהר בקול אם אפשר למצוא לה תחליף, לפחות עד שיימצא תרגום עברי הולם* למלה "טי-שירט", הפריט (שעדיין) הכי אהוב בעיר.

* תרגום עברי הולם: גם אם זו היתה הערה נבזית לטור בעיתון, לומדים הגרסוניירים מכל קוראיהם. אז תודה לקורא שהזכיר ש"טי-שירט" בעברית היא: חולצת קמץ.

חולצת זיכרון

הינט מגזין חברו לכריסטופר סאובה, הארט-דירקטור הכשרוני וההיפר-אקטיבי מניו-יורק (ששחרר לעולם את חולצות "Save Anna" המשעשעות) ומציעים לכם חולצת זיכרון.

ההכנסות ממכירת חולצת הטי לונג-ליב-אלכסנדר-מקווין יועברו לקרן בריטית, שנהנתה תמיד מסיוע ותמיכה של מקווין, הפועלת למאבק באיידס/HIV. לנצח אלבש אותך מקווין.

הגרסונייר השבועי: צ'ט בייקר

הבחירה בצ'ט בייקר כגרסונייר השבועי נראית אך טבעית בסיומו של שבוע מלנכולי זה, בו נחתה על העיר אותה שכבת לחות דקיקה שתתעצם, תגבר ותלווה אותנו עד שלהי הקיץ. סיפור עלייתו ונפילתו של בייקר, אגדת הג'אז האמריקאית, טומנת בחובה לא מעט השפעות מרתקות על עולם האופנה הגברי, השראה מוזיקלית אדירה וסוף עצוב וטראגי.
החצוצרן צ'ט בייקר נודע בשנות החמישים כילד הרע של עולם הג'אז האמריקאי, ועם הכשרון, היופי הטבעי והגישה הנונשלנטית הוא הפך לסמל הרשמי של סגנון ה- Cool Jazz. הוא היה אמן טוטאלי, מכושף מקסם הג'אז ומעולם לא נראה שהתאמץ יותר מדי לנגן, העידו חבריו, ובטח לא להתאמן. הנגינה שלו, ואחרי כמה שנים גם השירה, היתה אינטימית, רגועה ונוגדת - אולי משלימה את אורח חייו הסוער.

אמריקה של פוסט-מלחמת העולם השניה קיבלה לזרועותיה לא מעט מורדים אופנתיים שסללו את שביל תרבות הפופ, אבל דווקא עולם הג'אז המסורתי נשאר מאחור, וחולצת טי לבנה, אותה נהג בייקר ללבוש בכל הופעותיו הפומביות, נראתה זרה וחצופה. סגנון הלבוש הבלתי מתאמץ של בייקר, היה מינימליסטי, גברי ומדויק, שחיבר בין רוח המרד הצעירה של שנות החמישים לבין מראה האייבי-ליג המלוטש.

עם התהילה הגיעה גם ההתמכרות, ובשנות החמישים שלח ההרואין את בייקר ואת לחייו המצומקות לנוע ולנוד באירופה. ללא משפחה או סוכנים מלחיצים הסתובב לו בייקר במאורות ג'אז אפלות במערב גרמניה, אנגליה, הולנד ואיטליה - שם אף ישב כמה שבועות בכלא. בשנות ה-70 חזר להופעות בארצות הברית, הוציא לא מעט אלבומים, אבל היה זה רק ב-1983 כשאלביס קוסטלו (מעריץ מושבע) הזמין את בייקר לנגן באלבום Punch the Clock ונראה כי דור חדש לומד להכיר את הקסם הבייקרי.

דמותו האייקונית ורבת ההשפעה משכה אליה לא מעט יוצרים מתחומים שונים: הצלם האגדי וויליאם קלקסטון, שליווה בשנות החמישים והשישים את עולם הג'אז האמריקאי, הוציא ספר בשם Young Chet ובו תיעוד חייו המוקדמים של בייקר וצילומים שהפכו למזוהים עם ההיסטוריה של Cool Jazz.

גם צלם האופנה ברוס וובר נמשך אל האגדה הבייקרית וב-1988 ביים סרט תיעודי בשם "Let's Get Lost" (אותו אפשר להשיג באוזן) שאף היה מועמד לפרס האוסקר התיעודי באותה שנה. בסרט מציג וובר את דמותו המלנכולית, המורכבת והמרתקת של בייקר, כפי שהיא משתקפת מהקלטות ארוכות באולפן, מהופעות ומראיונות עימו ועם חבריו (כולל אשתו קרול בייקר ושלושת ילדיו). בחודש מאי 88, תוך כדי עשיית הסרט, נמצאה גופתו של בייקר למרגלות המלון הזול בו התגורר באמסטרדם. סיבת המוות הוגדרה כ"תאונה".

לגרסונייר העגמומי לא נותר אלא לסגור את המזגן עם השקיעה, לשלוף את אחד מאלבומי הג'אז האהובים עליו (ואין הרבה כאלה)...

ולהניח למחט הפטיפון לחרוץ את שיניה בוניל השחור של בייקר. במרפסת, עם שקשוק קוביות הקרח בכוס, נדליק סיגריה לצלילי קולו של בייקר ונחפש עוד כוכב נופל.