זמן פחם

דובר סטריט מרקט, מקדש האופנה האינטלגנטי של קום דה גרסון בלב לונדון, הזמין את דמיר דומה לעצב את חלון הראווה הנוכחי ולהביע באמצעותו את דעתו על מצב הדברים ורוח הזמן. 

ההשראה של דומה למיצג האפל הגיע מתמונה בשם “Cave of the Winds, Stalactites Alabaster Avenue” שצולמה במאה ה-19 בדנבר, קולרדו. התוצאה העכשווית תורגמה לנטיף פחמי ענק שנוצר על ידי חיבור יותר מ- 2000 כפיסי עץ, שרופים בעבודת יד.

תצוגת סתיו-חורף 2012 של דמיר דומה תתקיים מחר (רביעי) בפריז, החלון בלונדון יוצג עד עד ה-16 במרץ, ואם את לא חוששים מכתמים שחורים על הבגדים אתם מוזמנים לראות את המייקינג אוף של הפחם:

DAMIR DOMA at DOVER STREET MARKET, LONDON - TEASER from Diplomates on Vimeo.

מועדון הג'נטלמנים - צבעי הסוואה

Robert Kunec - The Flag Day (מתוך התערוכה "סוף מערב" במוזיאון קו התפר)

 יריד אופנת הגברים שהתקיים בתחילת החודש בפירנצה הוא אחיהם הקטן של שבועות האופנה לגברים שהתקיימו מייד אחריו במילאנו ובפאריס, והוא סמן לא רע למגמות ולטרנדים שמקיימים יחסים מורכבים עם המעצבים הגדולים ועם תצוגות האופנה המושקעות והיקרות שלהם.

בין שלל המותגים וחברות האופנה הקטנות יותר שאכלסו את היריד בפירנצה אפשר היה להבחין במגמה - מאלה החוזרות כל כמה שנים - שקשורה בשילוב צבעי הסוואה במערכות לבוש גבריות שזנחו מזמן את הפונקציה הצבאית שלהם.

גוד מורנינג מיסטר ווסטר

ניק ווסטר, אחד מאיקונות האופנה העכשוויות הבולטות ביותר (שמשמש גם כמנהל מחלקות בגדי הגברים של בתי הכלבו היוקריים נימן מרקוס וברגדורף גודמן), הציג בפירנצה אסופת מכנסיים קצרים בצבעי הסוואה בוהקים, שעיצב יחד עם חברת הריזורט הבריטית Orlebar Brown, והעניק אישור רשמי לתחושה שצבעי ההסוואה הולכים לשטוף (שוב) את רחובות הערים בעולם, לפני או אחרי המלחמה הבאה.

בהקדמה שלו לספר "DPM", שסוקר את תולדות צבעי ההסוואה ושימושיהם השונים באופנה ובתרבות, כתב ווסטר: "אופנה משתנה, הדפסים באים והולכים, אבל צבעי ההסוואה לעולם לא ייעלמו". בהמשך כתב, "אני אוהב את הרעיון של שילוב סרטוריאלי בין מדי צבא לבלייזר טוב. קמופלאז' מתפקד כמעט כמו צבע אחד. אלה המדים המושלמים, אפשר ללבוש אותם בכל צורה, וכמעט תמיד זה נכון". 

אף שעולם הטבע משתמש בהסוואה מאז ומעולם, התרבות האנושית החלה להבין את האסטרטגיה רק במאה ה-19, וביתר שאת במהלך מלחמת העולם הראשונה, אז נטבע המונח הצרפתי "קמופלאז'", שפירושו להתחפש, להסוות. במלחמה ההיא החליטו הכוחות הצרפתיים, אחרי מפלה צורבת לגרמנים, לזנוח את כפפותיהם הלבנות ומכנסיהם האדומים לטובת לבוש מתאים יותר לשדה הקרב. האמריקאים הלכו בעקבותיהם והשתמשו בצבעי הסוואה כדי לכסות על ציוד צבאי והנדסי, ומשם זה התפשט ליתר חיילות העולם.

אמנים צרפתיים נשכרו כדי לצייר צבעי הסוואה ולהשמישם לצרכים צבאיים. שנים אחר כך כתבה גרטרוד שטיין ביומנה שכשהיא ופיקאסו ראו ברחוב פריסאי בסוף שנות ה-30 משאית צבאית מכוסה בבד קמופלאז', אמר לה פיקאסו, "אנחנו עשינו את זה, הקוביסטים". 

אחרי מלחמת העולם השנייה החלו מדי ההסוואה לעבור גם לבגדים אזרחיים, בעיקר עם התפתחות הציוד לשעות הפנאי, כמו למשל בגדים לציד. בעשורים שבאו לאחר מכן הפכו צבעי ההסוואה לחלק מהתרבות הפופולרית - מאנדי וורהול ותנועת ההתנגדות למלחמת ויאטנם, דרך רוברט דה נירו בסרטים "נהג מונית" או "צייד הצבאים" וכלה בלואי ויטון ותיקי הקמופלאז' שעיצב למותג סטיבן ספראוס. 

מהרישי, אחד ממותגי האופנה הבריטיים המסקרנים של העשור האחרון, הוקם ב-1995 על ידי הארקי בלכמן, שעסק במסחר בעודפי ציוד צבאי. מאז מייצר המותג בגדים עמוסי קמופלאז' בניחוח צבאי מובהק. "מהרישי לקחו את צבעי ההסוואה ועשו אותם נכונים", כתב ווסטר על החברה באמצע שנות ה-90. עולה השאלה - האם תחייתם המחודשת כעת אומרת משהו על התקופה? 

גם בלי להיכנס לחרדות מהמלחמה הקרובה, הג'נטלמנים מהרהרים במשמעויותיו הפילוסופיות של הקמופלאז': הסוואה בטבע היא אמצעי הישרדות. האם כמוה גם אופנת הגברים, שבעידן המודרני חרתה על דגלה להפוך לחלק מהנוף ולא ליהפך לעוד קורבן (אופנה?). האם ההסוואה היא בריחה, או שמא זהו הרצון להיטמע, לקחת חלק באורגניזם האורבני שסובב גברים עכשוויים? 

 צבעי ההסוואה עשו במרוצת השנים מהלך מעניין: מבגדים שנועדו להחביא את הלובשים אותם בנוף הצבאי, הפכו ההדפסים לאלמנט מפריע בנוף הסולידי, לסמן ייחודי בתוך השחור-כחול-אפור שממלאים את אופנת הגברים בדרך כלל. 

תצוגות אופנת הגברים לסתיו-חורף 2012-2013 שהתקיימו זה עתה רק מחזקות את ההשערה הזו. פיליפ לים הצעיד דוגמנים בסריגים וחולצות בצבעי הסוואה שעברו פיקסליזציה. בית דיור המשיך במגמה והציג מעילים, שכמיות וז'קטים בדוגמת צבעי הסוואה שהיו בנויים מצורות של יונים (נדמה שאשר, אמן האופ-ארט הידוע, היה שותף ליצירה). 

ז'אן פול גוטייה שלח למסלול דוגמנים בסריגי קמפולאז' ודוגמאות בד בצורת לבנים (שנראים כמו צבעי הסוואה מושלמים לגבר האורבני), ואילו אומיט בנאן התורכי השלים את המהלך עם מדי צבא ואוהלי חיילים שהיו רקע לתצוגה שלו בפאריס בשבוע שעבר.

מעצבי אופנה יכולים לפעמים לחזות את העתיד. אבל למה להביט בתצוגות מפאריס ופירנצה כדי להריח את הנפל"ם על הבוקר? לא יותר פשוט לקרוא עיתון ולהתעדכן בחדשות המקומיות והבינלאומיות? 

הג'נטלמנים מסרבים להשתתף באורגיה הצבאית הזו, ומבקשים להסתכל בקמפולאז' בעין קוביסטית - כעוד דוגמת בד שמנסה להבין משהו על העולם הזה, כעוד אספירציה אופנתית ששואלת את השאלות הבסיסיות שעומדות בלב האופנה הגברית: האם אנחנו רוצים להתבלט או להיות כמו כולם, האם אנחנו יוצאים לקרב או מעדיפים להיות מוגנים ולתת לסערה לחלוף? 

בינתיים הג'נטלמנים מעדיפים להתכסות בשכמייה של דיור, לענוב עניבת קמופלאז' ולהיפגש בתצוגות הגברים בשש, אחרי המלחמה.

מועדון הג'נטלמנים - חולצה פשוטה והיא עולה

אמצע אוגוסט והחום שפקד את מחוזותינו החזיר את הג'נטלמנים לפיסת הבד הפשוטה המכונה טי-שירט, הפריט הכי קייצי והמדים של מרבית האזרחים בחלק הזה של הגלובוס. באופן מפתיע, פריט הלבוש הבסיסי הזה נעדר מדיון עמוק במועדון, ולא בכדי: הואיל והטי-שירט הפכה לסימן ההיכר של הישראלי המצוי, שלובש אותה עם ג'ינס ומצהיר שזו האמירה האופנתית היחידה שלו, הרי שכמעט ולא נותר אלא להנהן, להבין את הפשטות שבשלבישתה ולהמשיך לכפתר את חולצת האוקספורד, גם כשבחוץ למעלה משלושים מעלות ועשרות אחוזי לחות.

מצד שני, גם לחולצה הפשוטה הזו, שמורכבת משתי חתיכות גדולות (חזית החולצה ואחוריה) ושתי חתיכות קטנות יותר (לשרוולים), מגיע דיון נפרד. אמנם הג'נטלמנים חושבים שטי-שירט היא פתרון אופנתי דל לחדלי מחשבה במקרה הטוב, או לכאלה שמצהירים "לא אכפת לי" בדפוס על גבי לבן במקרה הרע, אבל יש משהו בחולצה הזו שנשאר נצחי, בעיקר אם לא הופכים אותה לברירת מחדל סגנונית וקבועה.

חולצת הטי חבה את חייה למהפכה התעשייתית, אז הומצאה כמענה לבוש פונקציונלי לעובדים במפעלים החמים ולכורים מתחת לאדמה. במלחמת העולם הראשונה גדל קצב ייצור החולצות על ידי ארצות הברית ובריטניה, שסיפקו אותן לצי הימי, והמלחים, כשהגיעו למקומות אקזוטיים עם אקלים חם, פשטו את מדיהם ונשארו עם חולצות הטי בלבד.

הטי-שירט הלבנה, שהתחילה לבסס את עצמה כאייקון בארון הבגדים הגברי, השתדכה טוב למדי הצי. היא היתה נוחה לתפקוד בסיפון, זולה לייצור (כי לא דרשה צביעה נוספת) והיתה קריטריון לניקיון ומשמעת, שכן כתמים נראו עליה מיד. עם תקופת השפל הכלכלי הגדול אחרי המלחמה גברה הפופולריות שלה והתקבע מעמדה כבגד המייצג את המעמד הנמוך.

אמנם לא היה מקובל ללבוש חולצת טי בחוצות העיר, אבל אחרי שמגזין "לייף" פירסם ב-1942 תמונה של חייל לבוש בטי-שירט - לראשונה על שער מגזין - עברה החולצה הסבה והתאזרחה ברחבי ארצות הברית. אחרי מלחמת העולם השנייה החולצה הפכה כבר לסמל של נוער מורד שנאבק במוסכמות הישנות, בעולם הבורגני של דון דרייפר וחבריו, והיא התחברה מצוין עם תקופת הרוקנרול ועם הידיים המסוקסות של מרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה", וגם לכוכבים אחרים של התקופה, נגן הג'ז צ'ט בייקר ואליל הנעורים ג'יימס דין.

אבל שנות ה-50 היו גם השנים של ההתמסחרות הגדולה בתעשיית חולצות הטי. בין הראשונים לנצל את האפשרות להשתמש בחולצות כשלט פרסומת מהלך היתה חברת וולט דיסני, שהנפיקה זיכיון להציג את דמויות דיסני על החולצות. אלו אמנם זכו להצלחה מרובה, אבל הציורים שעליהם דהו במהרה ורק ב-1955 החל השימוש בדיו עמיד יותר, שאינו יורד בכביסה ושאיפשר לחברות רבות לשכפל את ההצלחה. שנות ה-70 וה-80 היו שנות הגיבוש האופנתי של הג'נטלמנים והן כללו בתוכם הרבה רגעי סטייל קשים ומנעד של השפעות, מפאנק בריטי לקיטש אמריקאי, מייצור מקומי ועד להפצה המונית מייד-אין-צ'יינה. כולם נפגשו על חולצת טי אחת, עם הדפסים מסוגים שונים, מסרים פוליטיים וממורביליה תיירותית.

אותם הדפסים שונים הפכו למעשה את החולצה לקנבס פוליטי עם פוטנציאל חשיפה גבוהה שזימן אליו שלל התייחסויות טקסטואליות וגרפיות בנושאים חברתיים, תרבותיים ואישיים. באופן הזה חולצות הטי מכל מיני ערים בעולם הפכו לסממן הכרחי בסיומו של כל טיול מחו"ל, מקפקא בפראג ועד "איי לאב ניו יורק", מצ'ה גווארה ועד "רק הליכוד יכול".

בתחילת שנות ה-2000 הגיחה לעולם "אמריקן אפרל", חברת השמאטע-ביזנס שהעמידה פריטי בייסיק נוחים במרכז הבמה, עם חולצות טי בשלל צבעים ובמידות לא ברורות, והפכה סופית את חולצת הטי לעמוד התווך האופנתי של המוני עירוניים ברחבי העולם, מסוג המדים שכל אחד צריך ורוצה בארון.

חולצת טי מקשמיר של איב סאן לורן

אבל אומרים לנו שיש טי אחר. אחרי תקופת אמריקן אפרל לא היה אפשר היה שלא להתברגן וללמוד לאהוב את המותג הבריטי הנחשק "סנספל", שמייצר חולצות טי (ותחתונים) כבר מ-1860. סנספל היו הראשונים להכניס לשוק הבריטי את מכנסי הבוקסר ב-1947 וחולצות הטי האיכותיות שלהם נצפו בשנים האחרונות על כמה מהדמויות המרכזיות בהוליווד, המסמלות את מהות הגבריות העכשווית.

בתחילה היה זה דניאל קרייג כג'יימס בונד ב"קזינו רויאל" ואחריו כריסטיאן בייל ב"באטמן האביר האפל" - שניהם לובשים את אותה חולצת טי רכה. לספקנים שבלובשי הטי-שרטים, אפשר רק לספר על העושר בתחושת הבד, באיכות וברכות הבלתי נשכחת שלו. מי שרוצה הוכחה נוספת, הרי שהשנה החולפת היתה שנה מוצלחת למותג הקשיש, עם חנות חדשה מוצלחת בלונדון ומינוי המעצב המבטיח ג'ונתן אנדרסון כמנהל הקריאטיבי של המותג.

אם מדברים על חולצות טי מהדור החדש, אי אפשר שלא להזכיר את ריק אוונס, אלכסנדר וואנג או דמיר דומה, שהפכו את תורת הטי לחוכמת הסוד החולצתי, שמסתירה תחת קפליה בדים דקים ואווריריים, חולצות טי שפורקו והולחמו מחדש או טישרטים שנראים פשוטים על הקולב, אבל מרגע שנלבשו נהפכים לממד חדש של הלובש אותן, בגזרות הרפויות, במשחקי הצלליות המפתיעים ובאיכות הבדים שנדמית כאילו מתמוססת רק מלהביט עליהן.

בבואם לנסח קוד טי, מנסים הג'נטלמנים להבין איך הפכה חולצת הטי מעוד חוליה בשרשרת המזון האופנתית לרעה החולה של הסגנון הישראלי. אולי זו העדרה של היררכיה או חוסר הבנה בהתאמת הלבוש לאירוע, שמשאירים את הגבר הישראלי עם חולצת טי אחת שממנה הוא מסרב להיפרד. אבל בתור תרגיל גמילה, מציעים הג'נטלמנים להיפטר מההדפסים ולהתרכז בגזרה, בצבע אחד, באיכות התפירה ובהתאמה של החולצה לגוף. הגודל כן קובע, ואם לא מדובר בדה-קונסטרוקציה בלגית, יפאנית או ריק אוונסית, רצוי לשמור על גזרה צמודת גוף - אך לא צמודה מדי - וגם כזו שמזכירה פחות אוהל מחאה. צווארון החולצה המועדף הוא תמיד דק ומינימלי, הבד מכותנה והשאלה היחידה שנשארת פתוחה היא אם להדק את החולצה למכנסיים או להשאיר אותה בחוץ.

לקרוא ולחזור. מחכה לכם לרגע של עברית

גם אם אחת החולצות האהובות בארון שלהם היא חולצת טי מהוהה שעברה אלפי כביסות ונטחנה עד דק, הג'נטלמנים תוהים האם אפשר להחזיר את החולצה לארון, גם אם מדובר באמצע הקיץ, לתת לה לנוח מעט ולהרהר בקול אם אפשר למצוא לה תחליף, לפחות עד שיימצא תרגום עברי הולם* למלה "טי-שירט", הפריט (שעדיין) הכי אהוב בעיר.

* תרגום עברי הולם: גם אם זו היתה הערה נבזית לטור בעיתון, לומדים הגרסוניירים מכל קוראיהם. אז תודה לקורא שהזכיר ש"טי-שירט" בעברית היא: חולצת קמץ.

מועדון הג'נטלמנים - זה (לא) רק ספורט

עוד טור של מועדון הג'נטלמנים, שבו הם מכדררים בין אחד לשני הרהורים על ספורט ואופנה, כושר וסטייל.

הג'נטלמנים יושבים בקפה הפינתי האהוב עליהם, מזמינים תה פושר, מביטים לעבר השקיעה ונאנחים. לפני רגע חלפו על פניהם שני בחורים שרצו לכיוון השמש הנעלמת, כאילו היו מחזרים שמאחרים לפגישה שלעולם לא תתרחש. בעוד אדי הזיעה מתפוגגים וענני אבק הסניקרס מתחילים לשקוע, (שוב) מחליטים הג'נטלמנים בינם לבינם שמחר הם מתחילים לעשות ספורט.

יחסם האמביוולנטי לפעילות מסוג זה נובע כנראה מזכרונות מימי בית הספר היסודי, שבהם היו ספורטאים צעירים. האחד פיתח יכולות מרשימות וזכה במדליות בקטגוריית קפיצה לרוחק (מהמקום), והשני ניתר לגבהים דמיוניים ככדורסלן חולמני עם נטיות אמנותיות. גם כשהמשיכו לחטיבת הביניים ולתיכון, המצב לא השתפר: שיעורי ההתעמלות היו הטריטוריה היחידה שבה נדרשו לתלבושת אחידה, ובדיוק כשהחלו לנסח אמירה אופנתית אישית (מביכה כפי שהיתה ב-1983), הם חויבו ללבוש חולצת-טי מכוערת שעליה שם בית הספר ומכנסיים קצרים חסרי ייחוד וסטייל. בחולצת טי כתומה ומכנסי אדידס בוהקים, נותר להם רק לקנא בבני גילם בניכר, שהתקשטו בחליפות ספורט, ז'קטים ספורטיביים ומדי נבחרות עם סמלים קלאסיים.

עם זאת, הג'נטלמנים זוכרים לטובה לא מעט ספורטאים שהציעו אפשרויות אופנתיות מעניינות לגברים שמחוברים לגופם וקשורים לבגדים שעוטפים אותו - החל בביורן בורג ואלי אוחנה, דרך אולסי פרי וג'ון מקנרו, וכלה באבי המטרוסקסואליזם המאוחר, דייוויד בקהאם, שעיצב את הגבר החדש שחדר הכושר הוא מקדשו.

דווקא כוכבי הספורט הלבן היו אלה שהשאירו את חותמם על עולם האופנה ונכנסו לקאנון: פרד פרי, שהוליד את מגן הזיעה ונהפך למותג חביב על מורדים, נוער שוליים וסתם היפסטרים; רנה לקוסט וחולצות הפולו, שעד להמצאתן נאלצו טניסאים לשחק בתלבושות מסורבלות שכללו חולצות כפתורים עם שרוולים ארוכים, מכנסי פלנל ועניבות; או ג'ק פרסל, שעיצב לחברה הקנדית גודריץ' נעליים מיוחדות לשחקני ענף כדור הנוצה, הבדמינטון, שסימן ההיכר שלהן הוא פס דמוי חיוך בשוליהן, ושנקראות עד היום על שמו.

היתה תקופה, בין הסבנטיז לניינטיז, שבה נעלי הסניקרס השתלטו על העולם. מנעלי נייקי מניילון ועד לנעלי לה קוק ספורטיף מעור לבן עם לוגו התרנגול - כולם החלו לנעול נעליים מסדרות מוגבלות ובצבעים עזים, והשאירו מאחור את נעלי העור הקלאסיות של העולם הישן.

הג'נטלמנים, מצדם, למרות חיבתם הנושנה לנעלי אולסטאר ולסטן סמית וראן די-אם-סי של אדידס (גם הבמאי האהוב עליהם, וס אנדרסון, נוטה חסד למותגים הקלאסיים של ילדותו), משתדלים להסתפק בשני זוגות של נעלי התעמלות ולהוציא את ארון הנעליים הגברי אל מחוץ לטריטוריות הספורט.

ג'רמי סקוט לאדידס

שנים לפני המצאת הסניקרס נעלי הספורט האמריקאיות הקלאסיות היו נעלי אוכף (saddle shoes), שאותן נעלו בעיקר במשחקי טניס או סקווש. מדובר בנעלי אוקספורד עשויות מעורות בשני גוונים (שחור ולבן הוא שילוב קלאסי), שאחד מהם גזור בצורת אוכף. הן נהפכו לפופולריות בשנות ה-40 וה-50, וזוהו עם תרבות הנעורים בגלל השילוב בין הספורטיבי לאלגנטי, עד שהוחלפו בנעלי הספורט החדשות - הסניקרס - בשנות ה-70.

ואולי ההבדל בין אז לעכשיו נעוץ בכלל בגעגועים לטרמינולוגיה אחרת. הרי פעם נהגו "להתעמל", ואילו היום בעיקר "עושים ספורט". "להתאמן" נשמע לג'נטלמנים כמו פרקטיקה צבאית, הצירוף "פעילות ספורטיבית" מזכיר להם בדיקות רפואיות שנתיות, ואידיאולוגיית העמל שהולידה את המושגים הללו התחלפה בנהירה אל הג'ים עם הג'יפ.

ובאותו עניין, הגיע הזמן לעסוק בביטוי המסוכן ביותר בעולם האופנה הישראלי: ספורט-אלגנט. לא ברור מתי הומצא המושג או מה בדיוק פירושו, אבל מדובר במראה שאינו ספורטיבי, ובטח לא אלגנטי. שילובים הזויים של ביגוד קלאסי ומדי ספורט נעשו פופולריים ונהפכו למפלצת שמתחילה בז'קטים לא קלאסיים ונגמרת בנעלי ספורט לא קשורות. ספורט-אלגנט, במלים אחרות, הוא לא עמדה אופנתית אלא קומבינה מקומית חפפנית.

ימאמוטו ל-Y3

אם שמים יותר אלגנט בספורט, אפשר להציץ במותגי יוקרה כמו לאנוון, דיור גברים, בוטגה ונטה ולואי ויטון - בתי אופנה קלאסיים שמייצרים בגדי ספורט ונעלי סניקרס באיכות גבוהה ובמחיר שערורייתי. באחרונה החלו מעצבים בולטים לשתף פעולה עם מותגי ספורט ידועים. למשל, חוסיין שאלאיין ואלכסנדר מקווין שיצרו קולקציות לפומה, קים ג'ונס שעבד עם אומברו, וכמובן יוז'י ימאמוטו והמותג שלו ושל אדידס, Y3. שיתופי פעולה כאלה מנסחים מחדש את החיבור הנכון בין הספורטיבי לאופנתי ובין הפיסי לפסיכולוגי.

קים ג'ונס לאומברו

השפעה ספורטיבית אחרת ששוטפת את העולם בשנים האחרונות קשורה במכנסי הטריינינג, שנהפכו מבגד ריצה לבגד רב-שימושי. מכנסי הספורט של דמיר דומה וחליפות האופל מבדים נשפכים של ריק אוונס מציגים את הסטייל הספורטיבי כצל חמקמק שקשור בתנועת הגוף ובמקומו במרחב.

דמיר דומה

אבל אם נחזור לספורט ולקשר ההדוק שבין גוף, תנועה ותרבות פופולרית, אי אפשר שלא להוציא מהארון את חולצת הפולו, הסווטשירט בגוני אפור וז'קט הקולג'ים הספורטיבי שעושה קאמבק עם מראה ליגת הקיסוס העכשווי (דמיינו את פריס ביולר מצטרף למשפחת טננבאום, למשל). רק אלה יכולים לגרום לג'נטלמנים לנטוש את התה הפושר של בית הקפה ולצאת לריצת בין ערביים אל השמש הנעלמת.

גלויות מפריס - חלק ב'

כולם מדברים היום על החלק העליון של המארה, ונראה כי השכונה היפה הזו, שנעה בין אוונגרד אופנתי בשנות התשעים למיינסטרים רדום בעשור האחרון, חוזרת להיות זירה מרתקת. כל ביקור של הגרסונייר באיזור נפתח (או נחתם) ברביצה מענגת במערת העץ והמתכת של רוז בייקרי (30 Rue Debelleyme).

מטעמים אורגניים מקומיים, עטופים בחן הבריטי של רוז, יוצרים עונג צרוף שעוזר לשמר (או לייצר) אנרגיות חדשות להתחיל במלאכה:

החנות של דמיר דומה (בתמונה מעל. 6 Rue des Arquebusiers) יפה ומעוררת השראה כמו הגלריות חדשות שלצידה. פרנץ' טרוטרס (116 rue Vieille du Temple החנות לגברים) מוכיחה שוב את החשיבות בפעילות אופנה אוצרותית, הקווים החדים של סרפס טו איר עברו למיקום חדש (108, rue Vieille du Temple), שבו הם יכולים גם להציג קולקציית רהיטים מזערית, a.p.c כמובן, לצד אפריל 77, חנות הכיס של קום דה גרסון וחנות הענק המתישה של מרסי.

הבנות של מרסי

רגע מנוחה. בשלב זה, ליד מרסי, הגרסונייר (שוב הודה לתמיד פריסאית) החל לצבור נקודות קקאו חומות אצל השוקולטייה המבריק ז'אק ז'נין. (133, rue de Turenne)

הלאה: את הבנות נשגר לשיין (אפרופו אוצרות מבריקה של אופנה 15 rue de Poitou), בסמוך הן יוכלו למצוא את ונסה ברונו ואיזבל מראנט (כשאת ההבדל בין שתי המחנות סיכמה יפה מראנט "אני עושה בגדים לברונטיות, ברונו מעצבת לבלונדיניות") ועד שתפתח באזור המארה העליון החנות החדשה של אקנה (דצמבר 2010 היר ווי קאם) נפגש כולנו ב"שוק הילדים האדומים" הוותיק ורב הקסם. (Marché des Enfants Rouges)

הגברים של בני

רחוב Vieille du Temple מוביל למרכז המארה, לגלריות הנעימות, ולקפה לה פארל שהגרסונייר תמיד נדבק לכסאותיו הלא נוחים, מביט מסביבו, בטבעיות בוגרשובית ענוגה. זמן הקפה הפעם התמקד כולו בקטלוג החדש והמוצלח של קוס (4 rue des Rosiers), שמהווה מגזין בפני עצמו (ע"ע אקנה) ובו ראיון מוצלח של חרט יונקרס (ע"ע פנטסטיק מן) עם טוד סלבי (ע"ע הסלבי).

אין ביקור במארה בלי כניסה לאחת מחנויות ל'אקלרר (12, rue Malher) שהיו אולי מהראשונים לתקוע את דגל האופנה בשכונה (והיום שוכנת חנות אדידס בחלל הנשים הישן על כל המשתמע מכך) ויחד עם מוז'י הכל נראה כל כך בטוח ולא מפתיע שמצלצל השעון וכבר זמן לארוחת צהריים ב Le Loir dans la Théière, המקום עם הקישים, הטובים בעולם. (3 rue des Rosiers)

מועדון הג'נטלמנים - טור דיאט

מסוג הדברים שאף לא דיברנו עליהם, אבל מעסיקים במידה זו או אחרת את כולנו: משקל, גבריות, אופנה וסטייל. מועדון הג'נטלמנים בטור חדש שכותרתו "מידה כנגד מידה". אוכל למחשבה.

הג'נטלמנים סובלים מכמה הפרעות מינוריות (אובססיה לנעליים היא אחת מהן), אבל הפרעות אכילה לא היו להם מעולם.הם בכלל חושבים שמדובר במקרה קלאסי של אשליה אופטית: מדי פעם מאשימים אותם בעידוד הרזון‫ או ‬חושדים שהם בדיאטה קבוע‫ה וסמויה, ושהם חושבים כל הזמן על משקלם בבואם לבחור את מזונם. אבל הג'נטלמנים ‬רוצים להצהיר בזאת שהם ניזונים ממה שבא להם‫,‬ אוכלים ‫(‬כמעט‫)‬ הכול, מבשלים בעצמם ‫(‬לפעמים‫)‬ כשהם רעבים, ובאופן כללי יש להם תיאבון לחיים.

‏‎ אם החיבור בין אופנה לגוף האדם הדגיש תמיד את ההתעללות של מעצבי האופנה בגוף האישה‫,‬ היום הזרקורים מופנים אל הגוף הגברי. בימים האחרונים מתחוללת מהומה זוטא בעולם האופנה בעקבות הידיעה שחברת רוטסטין הבריטית‫,‬ שמייצרת בובות תצוגה, משיקה סדרה חדשה של בובות שנקראת "יאנג אנד רסטלס"‫ (בתמונות מעל ומתחת).‬ מדובר בפיגורות גבריות‫,‬ רזות מהמקובל עד כה‫,‬ בעלות היקף מותניים של 68 ס"מ והיקף חזה של 89 ס"מ – במילים אחרות, הרבה פחות מהממוצע הגברי וממה שעין הציבור רגילה לראות ויכולה להכיל‫.‬

השראה רזה

אבל הג'נטלמנים מרגישים שלא מדובר במהפכה של ממש‫,‬ אלא רק בהתאמה טבעית לשוק‫.‬ דב צ'רני, אבי חברת השמאטע‫-‬היפסטרים אמריקן אפארל, מגבה אף הוא את הבובות החדשות ומסביר כמה קשה להלביש היום את הבובות הישנות עבות הבשר בבגדים הפשוטים וצמודי הגוף של חברתו. הבובות האלה היו מסוג המודלים שמתאימים יותר למערב התיכון של ארצות הברית (או לחדרי הכושר העירוניים שלה) מאשר לצעירים המעודכנים המצטופפים בברוקלין‫, ברלין‫ או ‬תל אביב‫.

האדי "slim" סלימאן

‏‎אבל גם בלי הבובות אפשר להבחין בשנים האחרונות בשינוי מובהק במודל היופי הגברי – מעבר ממודל שרירי וחסון, ששלט באייטיז‫-‬בואכה‫-‬ניינטיז, לרזון שהולך יד ביד עם נקמת החנונים של העת האחרונה‫.‬ הגיק שיק הזה ניכר גם בשינוי שעוברים גיבורי הילדות‫: סטיב אוסטין וסופרמן מפנים מקום להארי פוטרים ולפיטר פארקרים שיש בכל אחד מאיתנו. למגמת דלדול השרירים אפשר להוסיף גם את הצלחתו הפנומנלית של הסקיני ג'ינס, ואי אפשר לשכוח את הנערים הענוגים של הדי סלימאן (בתמונה מעל) ואת החליפות הצנומות של ימי דיור הום שלו, שחוללו מהפכה בעלת משקל (קל) לא מבוטל.‬

אבל לא רק ברזים נפלה שלהבת.‫ אפשר להבחין היום בטיפוסי משקל שונים, שבלי קשר למידת המכנסיים שלהם לעולם לא מוותרים על הסטייל:‬
‏‎אמני התענית – אותם אנשים שחרדים לרזונם‫,‬ מוטרדים ומטרידים את הסביבה בגין כל חצי גרם שעלו במשקלם‫. ‬
‏‎רב"כ (רזים בעל כורחם) – אלה שיוכלו לאכול לעולם מה שירצו, כמה שירצו‫. הג‫'‬נטלמנים לא ערבים לבריאותם‫,‬ אבל בהחלט מפרגנים לרזונם‫.‬ ‬
‏‎אח"כ (ארנבוני חדר כושר. כן, סמיכות משולשת‫ זה להיט!) -‬ מדובר בקבוצה שחיה בין חדרי הכושר לדוכני הפרוטאינים‫,‬ מקדשת את מסת הגוף ועסוקה בריצה מול מסכים מרצדים‫.‬
ענקי האלגנט – אותה קבוצה קסומה שגדולתה במשקלה. היא כוללת, בין היתר, את אורסון וולס ואלפרד היצ‫'‬קוק‫ ואנדרה ליאון טאלי מ"ווג".

אז

והיום

‫אחד הענקים החביבים על הג'נטלמנים הוא האמן הבריטי סטיב מקווין (שסרטו הפוצע "רעב" השאיר את הג'נטלמנים חסרי תיאבון לשבוע), שגם דגמן בתצוגת האופנה של יממוטו לפני כמה שנים.

מעניין להזכיר בהקשר זה גם את השחקן פורסט וויטקר‫,‬ שנראה לאחרונה עורק ממחנה הענקים לזה של אמני התענית. הוא היה ענק אלגנט ‬איקוני, במיוחד כשהוכיח זריזות גוף מרשימה בסרטו של ג‫'‬ים ג‫'‬רמוש ‫"‬גוסט דוג: דרכו של הסמוראי‫".
‬

הענק שערק

ראשי הגזר – הקפדנים והנוקשים החרדים לבריאותם‫,‬ שותי המיצים‫,‬ אוכלי הנבטוטים‫ ‫ומתנגדי הכימיקלים.‬ אחד הג‫'‬נטלמנים חייב להתוודות על חיבה למועדון הזה, אם כי הוא שותה‫,‬ מעשן‫ ומזכיר כי אוכל דיאטתי הוא לא בהכרח אוכל בריא‬‬ – ולהיפך.

הארנב והגזר

אם נסקור את רשימת מעצבי האופנה הגדולים‫,‬ אלה שמעצבים בעיקר לא‫נשים רזים,‬ נגלה שגם ביניהם יש הנוטים לקיים מערכת יחסים הפכפכה ובעייתית עם משקלם וגופם: ג'ון גליאנו‫,‬ ז‫'‬אן פול גוטייה‫,‬ אלכסנדר מקווין המנוח‫,‬ מארק ג‫'‬ייקובס וכמובן הקייזר של ההשמנה וההרזיה, קארל לאגרפלד‫.‬
המעצב הגדול, שטבע אינספור ביטויים שקשורים לתעשיית הרזון בשוק האופנה‫ ("אמהות שמנות עם שקיות צ'יפס יושבות מול הטלוויזיה וטוענות שדוגמניות רזות זה דבר נורא"), ‬הוציא ספר דיאטה שהיה רב מכר והשיל ממשקלו עשרות קילוגרמים, רק כדי להתאים לבגדים הצנומים שזוהו עם נסיך שנות האלפיים הדי סלימאן. אבל גם הוא לא התחיל את המהפכה לבד. לצידו עמד גם ראף סימונס, שהיתה לו אובססיה לעולם הנעורים‫ ו‬לגוף הנערי‫, וביחד הם שינו את התפיסה של הגוף הגברי על ידי שימוש בגזרות דקיקות וחליפות צמודות גוף‬‎.

אמא'לה

אבל מועדון הג'נטלמנים לא רוצה להצטרף להילולת הרזון הזו, אלא דווקא להכריז על פשיטת הרגל של הקטגוריה הכחושה. אמנם במגזיני האופנה ובחנויות המעצבים המשקל הקל עדיין שולט, אבל תפיסות הגוף הגברי עוברות דמוקרטיזציה.

גברים, סתיו 2010, ראף סימונס לז'יל סנדר

מר סימונס (שהוזכר קודם), וגם יממוטו ומרג'יאלה הם דוגמאות למעצבי אופנה דומיננטיים שהחלו לשחק בנפחים ובמידות גדולות, סטפנו פילאטי מבית איב סן לורן מקדם את מכנסי השרוול הגדולים כבר כמה עונות, ואילו דמיר דומה הצעיר‫ ו‬ריק אוונס מעבירים בסך גלימות אפלות ומכנסי באגי שחורים ורחבים‫.‬

דמיר דומה והנפילים האפלים

לכל אלה מצטרף גם טרנד בגדי העבודה האמריקאיים, שחוגג את הגוף הגברי הגדול ושם את המורעבים של ברוקלין בכיס הקטן (והשמן) שלו.


את המהפכה המשיכו, בדרך אחרת, בלוגרים בולטים (כמו הסרטוריאליסט ומיסטר מורט) שהציגו גברים בשלל מידות והוכיחו שמה שמעניין הוא לא הגודל, אלא כמו תמיד – הסגנון. ענק האלגנט מזמין אל גנו את אמני התענית‫,‬ ברקע מתרוצצים להם ארנבוני חדרי הכושר, ראשי הגזר והרזים בעל כורחם - הכניסה למועדון פתוחה לכולם‫.‬

במועדון החדש אפשר לראות מגוון רחב של דמויות‫,‬ לאו דווקא רזות‫, שמסמלות את העידן הנוכחי, העידן הגברי המסוגנן. לא תמצאו בו גברים גדולים בסקיני ולא ‬מֶנורקטיים חסרי מודעות לגופם, אלא אנשים שלבושים בסטייל, לפי מידתם, ויש להם מעט הומור וביקורת כלפי הבובות הניבטות אליהם מחלונות הראווה. במילים אחרות, יש מודלים רבים של יופי‫. זה לא סיפור גדול‫.

‬‬