גוף העבודה

מקווין מקבל פרס מיוחד בטקסט הבאפטא הבריטי לפני כחודש

את שמו של האמן סטיב מקווין (אותו לא כדאי ואין צורך לבלבל עם השחקן עליו השלום, אייקון האופנה הגברית, העונה לאותו השם) אי אפשר לפספס בשבועות האחרונים בעיר. בימים אלו הוא מציג שתיים מעבודות הוידיאו שלו בישראל – אחת במוזיאון תל-אביב במסגרת התערוכה האירופאית "קולות ומראות" (לא ראיתי), והשניה במוזיאון הרצליה בתערוכה "עקבות של זמן" שם הוא מציג עבודת וידיאו מבריקה משנת 1997 הנקראת Deadpan. אנשים שפגשו אותו מספרים לגרסונייר על השקט הרועם והביישנות הגמורה של האיש גדול הממדים הזה, אחד האמנים הבריטים החשובים ביותר כיום, שנבחר על ידי מוזיאון המלחמה האימפריאלי לאמן הממלכה הרשמי של המלחמה בעירק (אז ייצר סדרות בולים ובהן פורטרטים של חיילים שנהרגו בעירק) ולאחרונה נבחר לייצג את אנגליה בבינאלה הקרובה בוונציה.

פסגות הקריירה האמנותית של מקווין היו ב- 1999 אז זכה בפרס טרנר היוקרתי לאמן בריטי צעיר, ובשנה שעברה כשביים לראשונה סרט עלילתי באורך מלא וקטף את פרס ה- Caméra d'Or בפסטיבל קאן האחרון. "רעב", סרט מופלא, שקט ועוצמתי, מגולל את ששת השבועות האחרונים בחייו של בובי סאנדס, מנהיג IRA (משוחק להפליא על ידי מיכאל פסבנדר הגרמני) שמת בכלא ב- 1981 כתוצאה משביתת רעב.
השימוש בגוף האדם כנשק פוליטי או כאובייקט סימבולי (כפי שעשה ב- 1993 בסרטו הקצר "דב" המתאר קרב אגרוף בין שני גברים שחורים, שאחד מהם הוא עצמו) ניכר בהרבה מעבודותיו של מקווין ולכן משיכתו לאופנה וחברותו הקרובה עם מעצב האופנה יוז'י ימאמוטו, אבי האוונגרד והדיקונסטרוקציה, היא טבעית ומרתקת.

מקווין (בתמונה מעל) נצפה בשנה שעברה, בשבוע האופנה בפריז, כשהוא מתפקד כדוגמן מסלול של ימאמוטו, ולפני כמה ימים התפרסמה תמונתו בטי-מגזין של הניו-יורק טיימס, כשהוא לובש חצאית ארוכה של יוז'י ימאמוטו, נעלי זמש אדומות, כפייה מסודרת ברישול על כתף ימין וחולצת כפתורים לבנה. הגרסונייר מרוצה עד מאד ממראה הענק האלגנט ומבטיח לעדכן מה יעשה וילבש בבביאנלה הקרובה בוונציה.