מועדון הג'נטלמנים - זה (לא) רק ספורט

עוד טור של מועדון הג'נטלמנים, שבו הם מכדררים בין אחד לשני הרהורים על ספורט ואופנה, כושר וסטייל.

הג'נטלמנים יושבים בקפה הפינתי האהוב עליהם, מזמינים תה פושר, מביטים לעבר השקיעה ונאנחים. לפני רגע חלפו על פניהם שני בחורים שרצו לכיוון השמש הנעלמת, כאילו היו מחזרים שמאחרים לפגישה שלעולם לא תתרחש. בעוד אדי הזיעה מתפוגגים וענני אבק הסניקרס מתחילים לשקוע, (שוב) מחליטים הג'נטלמנים בינם לבינם שמחר הם מתחילים לעשות ספורט.

יחסם האמביוולנטי לפעילות מסוג זה נובע כנראה מזכרונות מימי בית הספר היסודי, שבהם היו ספורטאים צעירים. האחד פיתח יכולות מרשימות וזכה במדליות בקטגוריית קפיצה לרוחק (מהמקום), והשני ניתר לגבהים דמיוניים ככדורסלן חולמני עם נטיות אמנותיות. גם כשהמשיכו לחטיבת הביניים ולתיכון, המצב לא השתפר: שיעורי ההתעמלות היו הטריטוריה היחידה שבה נדרשו לתלבושת אחידה, ובדיוק כשהחלו לנסח אמירה אופנתית אישית (מביכה כפי שהיתה ב-1983), הם חויבו ללבוש חולצת-טי מכוערת שעליה שם בית הספר ומכנסיים קצרים חסרי ייחוד וסטייל. בחולצת טי כתומה ומכנסי אדידס בוהקים, נותר להם רק לקנא בבני גילם בניכר, שהתקשטו בחליפות ספורט, ז'קטים ספורטיביים ומדי נבחרות עם סמלים קלאסיים.

עם זאת, הג'נטלמנים זוכרים לטובה לא מעט ספורטאים שהציעו אפשרויות אופנתיות מעניינות לגברים שמחוברים לגופם וקשורים לבגדים שעוטפים אותו - החל בביורן בורג ואלי אוחנה, דרך אולסי פרי וג'ון מקנרו, וכלה באבי המטרוסקסואליזם המאוחר, דייוויד בקהאם, שעיצב את הגבר החדש שחדר הכושר הוא מקדשו.

דווקא כוכבי הספורט הלבן היו אלה שהשאירו את חותמם על עולם האופנה ונכנסו לקאנון: פרד פרי, שהוליד את מגן הזיעה ונהפך למותג חביב על מורדים, נוער שוליים וסתם היפסטרים; רנה לקוסט וחולצות הפולו, שעד להמצאתן נאלצו טניסאים לשחק בתלבושות מסורבלות שכללו חולצות כפתורים עם שרוולים ארוכים, מכנסי פלנל ועניבות; או ג'ק פרסל, שעיצב לחברה הקנדית גודריץ' נעליים מיוחדות לשחקני ענף כדור הנוצה, הבדמינטון, שסימן ההיכר שלהן הוא פס דמוי חיוך בשוליהן, ושנקראות עד היום על שמו.

היתה תקופה, בין הסבנטיז לניינטיז, שבה נעלי הסניקרס השתלטו על העולם. מנעלי נייקי מניילון ועד לנעלי לה קוק ספורטיף מעור לבן עם לוגו התרנגול - כולם החלו לנעול נעליים מסדרות מוגבלות ובצבעים עזים, והשאירו מאחור את נעלי העור הקלאסיות של העולם הישן.

הג'נטלמנים, מצדם, למרות חיבתם הנושנה לנעלי אולסטאר ולסטן סמית וראן די-אם-סי של אדידס (גם הבמאי האהוב עליהם, וס אנדרסון, נוטה חסד למותגים הקלאסיים של ילדותו), משתדלים להסתפק בשני זוגות של נעלי התעמלות ולהוציא את ארון הנעליים הגברי אל מחוץ לטריטוריות הספורט.

ג'רמי סקוט לאדידס

שנים לפני המצאת הסניקרס נעלי הספורט האמריקאיות הקלאסיות היו נעלי אוכף (saddle shoes), שאותן נעלו בעיקר במשחקי טניס או סקווש. מדובר בנעלי אוקספורד עשויות מעורות בשני גוונים (שחור ולבן הוא שילוב קלאסי), שאחד מהם גזור בצורת אוכף. הן נהפכו לפופולריות בשנות ה-40 וה-50, וזוהו עם תרבות הנעורים בגלל השילוב בין הספורטיבי לאלגנטי, עד שהוחלפו בנעלי הספורט החדשות - הסניקרס - בשנות ה-70.

ואולי ההבדל בין אז לעכשיו נעוץ בכלל בגעגועים לטרמינולוגיה אחרת. הרי פעם נהגו "להתעמל", ואילו היום בעיקר "עושים ספורט". "להתאמן" נשמע לג'נטלמנים כמו פרקטיקה צבאית, הצירוף "פעילות ספורטיבית" מזכיר להם בדיקות רפואיות שנתיות, ואידיאולוגיית העמל שהולידה את המושגים הללו התחלפה בנהירה אל הג'ים עם הג'יפ.

ובאותו עניין, הגיע הזמן לעסוק בביטוי המסוכן ביותר בעולם האופנה הישראלי: ספורט-אלגנט. לא ברור מתי הומצא המושג או מה בדיוק פירושו, אבל מדובר במראה שאינו ספורטיבי, ובטח לא אלגנטי. שילובים הזויים של ביגוד קלאסי ומדי ספורט נעשו פופולריים ונהפכו למפלצת שמתחילה בז'קטים לא קלאסיים ונגמרת בנעלי ספורט לא קשורות. ספורט-אלגנט, במלים אחרות, הוא לא עמדה אופנתית אלא קומבינה מקומית חפפנית.

ימאמוטו ל-Y3

אם שמים יותר אלגנט בספורט, אפשר להציץ במותגי יוקרה כמו לאנוון, דיור גברים, בוטגה ונטה ולואי ויטון - בתי אופנה קלאסיים שמייצרים בגדי ספורט ונעלי סניקרס באיכות גבוהה ובמחיר שערורייתי. באחרונה החלו מעצבים בולטים לשתף פעולה עם מותגי ספורט ידועים. למשל, חוסיין שאלאיין ואלכסנדר מקווין שיצרו קולקציות לפומה, קים ג'ונס שעבד עם אומברו, וכמובן יוז'י ימאמוטו והמותג שלו ושל אדידס, Y3. שיתופי פעולה כאלה מנסחים מחדש את החיבור הנכון בין הספורטיבי לאופנתי ובין הפיסי לפסיכולוגי.

קים ג'ונס לאומברו

השפעה ספורטיבית אחרת ששוטפת את העולם בשנים האחרונות קשורה במכנסי הטריינינג, שנהפכו מבגד ריצה לבגד רב-שימושי. מכנסי הספורט של דמיר דומה וחליפות האופל מבדים נשפכים של ריק אוונס מציגים את הסטייל הספורטיבי כצל חמקמק שקשור בתנועת הגוף ובמקומו במרחב.

דמיר דומה

אבל אם נחזור לספורט ולקשר ההדוק שבין גוף, תנועה ותרבות פופולרית, אי אפשר שלא להוציא מהארון את חולצת הפולו, הסווטשירט בגוני אפור וז'קט הקולג'ים הספורטיבי שעושה קאמבק עם מראה ליגת הקיסוס העכשווי (דמיינו את פריס ביולר מצטרף למשפחת טננבאום, למשל). רק אלה יכולים לגרום לג'נטלמנים לנטוש את התה הפושר של בית הקפה ולצאת לריצת בין ערביים אל השמש הנעלמת.

כובע של ארכיטקט

הרשו נא לגרסוניירים לקפץ לרגע מבירת האופנה האיטלקית לבירה הבריטית, שם מתקיים פסטיבל לונדון לארכיטקטורה, שבמסגרתו התערוכה hat-itecture. אוצרי התערוכה, שני ארכיטקטים צעירים וארכיטקטית בדימוס שעשתה הסבה לכובענית מקצועית ומוערכת, ביקשו מאמנים וארכיטקטים לעצב כובעים בהשראת העיר ולענות על השאלה "איך נראה כובע לונדוני".

"כובעים וארכיטקטורה דומים אחד לשני יותר משחשבנו", הם אומרים בראיון לבלוג של הווג הבריטי "שניהם יכולים לשמש הגנה מאיתני הטבע, הם הצהרה אופנתית וגם מסמנים סטטוס או זהות דתית".

סופי היקס בבצילום של ג'ייקוב סוטון לניו יורק טיימס

ואם הם כבר במחלקת הארכיטקטורה הבריטית, הגרסוניירים מפנים את תשומת הלב לארכיטקטית סופי היקס, שהיתה עורכת אופנה מיתולוגית בשנות השמונים וכיום מתמחה בתכנון חנויות לבתי אופנה כמו יממוטו (פריז), פול סמית (לונדון) ושל רשת קלואה ברחבי העולם. היקס, גרסוניירית מג'ונדרת, לובשת רק חליפות גבריות ומספרת לבלוג של הניו יורק טיימס שאם היתה לובשת שמלה, היתה נראית פחות אישה ו"יותר כמו דראג קווין".

סופי על שער של פין-אפ

החנות של יממוטו

מועדון הג'נטלמנים - הטור השמיני

סוף הקיץ ותחילתה של שנה עברית חדשה תמיד מעוררים בלב הג'נטלמנים הרהורים נוגים על חלוף הזמן, על הנעורים שלא ישובו לעולם, וכן, גם על הפיכתה של עוד שערה ללבנה. כשמוסיפים לאלה את שבועות האופנה, שכבר מציגים את קולקציית הקיץ הבא, ואת בגדי החורף שמתחילים להגיע עכשיו לחנויות, הג'נטלמנים נקלעים לסחרור כרונולוגי עונתי. עם זאת העולם שייך לג'נטלמנים, והם דוחים בתוקף את האופציה הנוסטלגית הקשורה בנעורים. תרשו להם לחדש: הנוער של היום הוא בדיוק כמו הנוער של פעם. בני הנעורים חיים את ההווה וזורעים את העתיד, צורכים בלי הפסקה אבל גם עצמאים ללא תקנה, משפיעים ומושפעים, מתלהבים ואפתיים, ספקנים ומאוהבים בעצמם.

אבל הג'נטלמנים לא ממש מבחינים בכל זה. כמו הדורות הקודמים גם הם איבדו מגע עם בני התשחורת, והם רואים את גיל העשרה כיקום מקביל, תזזיתי ומוזר. כנראה רק מפסגות העשור הרביעי מובנת סוף-סוף אמרתו של ג'ורג' ברנרד שו: "הנעורים הם דבר נפלא. פשע לבזבז אותם על ילדים". האידיאל של הג'נטלמנים הוא גבר בוגר, בעל מטען הולם של ניסיון חיים והבנת בני אנוש, אחד שמתגאה בשארית חיוך שנהפך לקמט, שמתעצב על אבנים בכליות (יום הולדת 35 שמח!) ושיש לו לפחות חליפה אחת טובה בארון.
עם הגיל מגיעה גם ההבנה שכדי להתבגר בחן חייבים לשמור על רוח הנעורים, תהא אשר תהא. צעירות, אחרי הכל, היא עניין של סטייט אוף מיינד יותר משהיא גיל ביולוגי או פלח שוק אטרקטיבי. רוח הנעורים, כפי שנספר לבנינו, הגיעה לשיאה בסיקסטיז, כשבאמריקה נהפכו 70 מיליון בייבי-בומרים לבני עשרה שדחו את הענווה המזויפת של הוריהם, בזו לשמרנות של הפיפטיז ואימצו את המודרניות ואת רוח המרד. אבל אז הם גם נהפכו לפלח שוק מבוקש ומסקרן. "מרד הנעורים", שיצא לאקרנים ב-1955, דיבר על הנוער ואליו ושינה כמעט בן לילה את היחס של התרבות הפופולרית לנעורים. הסרט שימן בברילנטין את גלגלי המהפכה, והבהיר למנהלי האולפנים שמדובר בתרנגולת המטילה ביצי זהב.

השילוב המושלם בין רוח הנעורים לתרבות הפופ הפך את בני העשרה למושא הערצה לא רק של תאגידי ענק ומפרסמים, אלא גם של מעצבי אופנה ואמנים, שראו בנעורים אידיאל של יופי ותשוקה. בתערוכה מדוברת שהוצגה לפני כמה שנים בפירנצה קראו לנוער "המין הרביעי". האוצרים שלה, פרנצ'סקו בונאמי ומעצב האופנה ראף סימונס, ניסו לסמן את שיאה של אובססיית הנעורים העכשווית וכינסו עשרות אמנים, מעצבי אופנה, מוסיקאים ומעצבים שבחנו בצורה חדשה ומאתגרת את שבטי הנוער השונים ואת השפעתם על סגנון החיים העכשווי, על האופנה ועל אסטרטגיות שיווקיות. ספר התערוכה, שנקרא גם הוא "המין הרביעי", נחשב כיום מפתח הכרחי לכל מי שרוצה לפצח את הקוד הגנטי של המגזר הזה.

בכל אשר נפנה אפשר לראות שהטינאייג'רים ממשיכים להיות דימוי דומיננטי בתרבות האופנה העכשווית. את הקמפיין החדש של פראדה, למשל, צילם המעצב לשעבר של בית דיור, הדי סלימאן, שהפך את הדמות הנערית השדופה למודל האידיאלי של הדור. סלימאן, שמתעסק היום בעיקר בצילום ומתעד באובססיביות את הנוער בספרים שהוא מוציא, העמיד במרכז הקמפיין נערים ענוגים בחולצות ניטים - אימג'ים שמזכירים את תרבות הפאנק הבריטית המרדנית והצעירה של שנות ה-70 וה-80. בימים אלה הוא גם עורך מקבץ של עשרת סרטי הנעורים הגדולים ביותר לטעמו, מקבץ שכותרתו "American Youth". בין הסרטים פנינים היסטוריות כמו "ראסטי ג'יימס" של קופולה, "מאלה נוצ'ה" של גאס ואן סנט, "Permanent Vacation" של ג'ים ג'רמוש, "נקודת זבריצקי" של אנטוניוני ו... "מרד הנעורים" של ניקולס ריי.

כפי שנאמר: פני הדור כפני הפראדה

אבל לא רק המראה הנערי-מרדני חוזר. גם מראה הסקול-בוי עדיין בולט. מדי הפנימייה, הז'קטים מטוויד, חולצות הפולו והסוודרים של אוניברסיטות יוקרה מהחוף המזרחי - כולם עושים קאמבק ולא נותנים לנוער הזה לרדת מהשלטון. בית האופנה הצרפתי קיצונה עיצב בשנה שעברה קולקציה בהשראת הסרט "הבוגר", הכוכבים של סדרת הטלוויזיה "אחת שיודעת" לא יורדים מהמגזינים הנכונים, ואושיות אופנה בנות 15 בבלוגוספירה הופכות את בני ה-20 לזקנים שכבר מזמן אבד עליהם הכלח.

עולם האופנה שייך לצעירים? הנסיך צ'ארלס

אבל הג'נטלמנים שמחים לבשר שיש תקווה. במקביל לשלטון העריצות החינני של הנוער מגיחה גם ההכרה בגברים בוגרים, המשדרים אלגנטיות נינוחה, כזו שאף בן עשרה לא יכול אפילו לחלום עליה. האובססיה סביב ג'ורג' קלוני היא דוגמה לא רעה ("קלוני הוא כמו שמלה של שאנל - הוא לעולם לא ייצא מהאופנה", אמרה אחת מבנות "סקס והעיר הגדולה") ובכלל, אם תסתכלו סביבכם תשמחו לגלות שגברים בכובע, חליפה ושפם הם הטרנד החדש. הקמפיין האחרון של לואי ויטון שבו מככבים ארבעה אסטרונאוטים קשישים, דמותו של ראלף לורן, שהופך את ההתבגרות לעניין סקסי ועמוס סטייל, ואפילו מרטין מרג'יאלה ויוז'י יממוטו ששיגרו אל המסלול אנשים מבוגרים ולא דוגמנים צעירים - כל אלה הם חלק ממגמה מבורכת שבה הגבר הבוגר מביט בעצמו במראה ומחייך באושר.

יממוטו מכבד

ה"סרטוריאליסט", בלוג צילומי אופנת הרחוב המפורסם, יכול לזקוף את הצלחתו המטאורית לעובדה שלאנשים נמאס קצת לבהות בדוגמנים שרק אתמול גמרו בית ספר יסודי. סקוט שומאן, שהשיק את הבלוג לפני כמה שנים (והחודש הוציא ספר שמאגד מבחר מהתצלומים שלו), מנציח בעבודתו גברים בוגרים שנראים טוב, מתלבשים בסטייל ומשדרים עומק ושאר רוח שמוסיפים לבגדים שלהם עוד שכבה, מהסוג שאי אפשר לקנות בשום חנות.

הסרטוריאליסט מפרגן

אז לא, הג'נטלמנים בכלל לא מתגעגעים לתקופת הנערות שלהם. אמנם היה כיף לחשוב שאפשר לקרוע את העולם ולהישאר צעירים לנצח, אבל עם בוא הזמן הנכון והפרספקטיבה החדשה, הם מרגישים שממש עוד מעט הם גם יידעו מה לעזאזל הם רוצים לעשות כשבאמת יהיו גדולים.