ניחוחות של שינוי

מהפכה משמעותית התרחשה השבוע במדף הניחוחות הגרסוניירי. אחרי יותר מעשור של נאמנות, לא בלתי מודעת, למסע המופלא של קום דה גרסון בעולם הבשמים, הותזו מטחי נוזל דקיקים מתוך בקבוק שקוףו וזר על צווארו המצועף של הגרסונייר. לראשונה נרשמה עריקה מצבא הבשמים של ריי. 

היה זה במהלך מסע בעיר אהובה, קרועה בין עלי סתיו צהובים לקדחת מולד מנצנצנת, עם אף מצונן הדורש שינוי. הנטיה הטבעית בחנות הבשמים היתה כמובן לפנות למדף הניחוחות המוכר: Hinoki, היצירה האולטימטיבית שזוקקה בשיתוף מגזין מונוקול, הממוקמת ליד הריח המשכר של המתכת החלודה ב - Standard; שהחליף את Kyoto מסדרת אינסנס (שהחליף את CDG2 MAN; וכן הלאה). 

אבל אחרי כמה הסנפות ראשוניות עבר הגרסונייר למדף הנחשק אליו התכוון לערוק, והפוסט כאן רק מתחיל, עם הפרפיומר השוודי המצליח בן גורהם.

גורהם, גרסונייר שוודי ממוצא הודי, גילה את עולם הבשמים אחרי לימודים באקדמיה לאמנות בשטוקהולם (וקריירה קצרה בכדורסל מקצועי) והחליט להפיץ את האסתטיקה שלו באמצעות חברת Byredo. ההתחלה לא היתה פשוטה, התקשורת והשמות הגדולים לא כל כך פרגנו. אבל ניחוחות חכמים ומדויקים, כמה שיתופי מעולה מוצלחים, עיצוב  מוצר מבריק ולא מעט קסם אישי הפכו Byredo לאחת מחברות הבשמים המעניינות שפועלות כיום.

לצד סדרות של בשמים שעשה יחד עם שכניו השטוקהולמים ב - Acne, יצר גם גורהם שיתוף פעולה עם המגזין Fantastic Man (שנגמר בריח ג'נטלמני וכמעט תביעת דיבה) ולאחרונה אף יצר סדרה מיוחדת עם משרד הקריאטיב הצרפתי M/M.
הגרסונייר שומר מקום של כבוד על המדף לבשמים של ריי אבל מפנה מקום על הצוואר ל Byredo.

The Right Now

Fashion is something you attach to yourself, put on, and through that interaction the meaning of it is born. Without the wearing of it, it has no meaning, unlike a piece of art. It is fashion because people want to buy it now, because they want to wear it now, today. Fashion is only the right now.

ריי קוואקובו בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל"

ב' זה בושם

"לתת לריח את ההקשר ההיסטורי שלו משמעו להוסיף ממד חדש לאופן שבו אנחנו מבינים את העולם" כך נכתב פה לאחרונה על הבושם החדש ומסקרן של חוסיין שליאן (ע"ע הריחות הסמויים מן העין).
הנריק ויבסקוב מעצב האופנה הדני ורב הכשרונות מבקש להעניק לריח גם קשר גיאוגרפי. סדרת האו דה טואלט החדשה שלו נקראת TYPE ובה ניחוחות הנושאים את מרכיבי הזכרון מביקוריו בשלוש ערים שונות: ברלין, דמשק וקופנהגן.

‎ניחוחות דמשק מעלים בזכרונות של ויבסקוב את ריחם של תבלינים אקזוטיים מהמזרח הקרוב‫,‬ קופנהאגן מכורתו מזכירה לו ריחות מלוחים של הים הצפוני וצינת יערות רעננים וניחוח ברלין טומן בחובו צד פחמי חזק, המחזיר אותו ללילות חורף קפואים בדירות במזרח העיר, המחוממות על ידי תנור פחמים.

אם ויבסקוב היה מגיע לתל אביב לאחרונה, יש להניח שהיה מוצא בניחוחות מרכיבים של מהפכה (שילוב של זעה, התרגשות וצדק חברתי).

הריחות הסמויים מהעין

כתבה שפורסמה בבוסטון גלוב השבוע אישרה את מה שהגרסוניירים אמרו תמיד: ריח הוא אחד החושים הפחות מוערכים, והגיע הזמן שההיסטוריה - כמו האנשים שעושים אותה - תתחיל להתייחס לריח כאל חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. "לתת לריח את ההקשר ההיסטורי שלו", כותבים שם, "משמעו להוסיף ממד חדש לאופן שבו אנחנו מבינים את העולם... ריחות מסויימים נעלמים, אחרים עולים, ויש כאלה שמשתנים בדרך שיכולה לספר את ההיסטוריה התרבותית שלנו. ניחוחות היסמין והעור של שאנל מ-1927 יכולים לעזור להבין את האישה האנדרוגנית של התקופה ההיא, כמו שההמתיקות של ריח בושם מהתקופה הויקטוריאנית מספרים לנו משהו על נשיות היום. מה שאנחנו מריחים בערים, בתים וחללים הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, כמו מה שאנחנו רואים, שומעים ונוגעים בו".

בהמשך הכתבה המרתקת מוזכרים חוקרים ומדענים שעסוקים בשחזור ריחות ישנים ובשימורם של מאות ניחוחות אחרים. "תיעוד של הריחות האלה להיסטוריונים עתידיים יכול לחשוף את התשוקות והמחשבות שלנו בדרך שמידע אחר לא יכול", מוסיף המאמר ומתאר איך היסטוריונים מוצאים דרכים כדי להפיק בשמים ישנים, כמו במקרה שבו עקבו אחר הוראותיו של העוזר של נפוליאון ויצרו מי קולון כמו שנעשו במיוחד למנהיג הצרפתי במהלך גלותו באי של סנט הלנה לפני מותו ב-1821.

כל זה היתה הקדמה כדי לבשר על ריח חדש ממחלקת הבשמים של קום דה גרסון, אולי מחלקת הבשמים האהובה ביותר על הגרסוניירים, שהוציאה את Airborne יחד עם חוסיין שליאן.

הבושם, שמנסה ללכוד את הזכרונות שלו מהמסעות מקפריסין ללונדון, כולל ניחוחות קפריסאיים של פרחים, עשבים וירקות, כמו גם של האדמה, העצים וריח השריפה שלהם. גם האריזה המקסימה, אגב, בעיצובו.

מועדון הג'נטלמנים - אדון בודד הוא הלב

לכאורה, אין דבר מסוכן יותר לג'נטלמנים מאשר לנסות לכתוב על רגשות. האם יוכלו למצוא את האיזון הנכון בין רגשותיהם השונים? והאם אופנה יכולה להביע או להרגיע, לכבות או להדליק רגשות?

מאז ומעולם שימשו הבגדים ככלים במשחק האינטלקאטואלי שהם מנהלים עם עולם האופנה. לא בכדי הם מעריצים את הלמוט לאנג או מרטין מרג'יאלה, מעצבים אירופאים שבאמצעות בגדיהם יצרו הפשטה קיצונית וקרה של הגוף והחומרים שעוטפים אותו. אולם לרגשות, כמה גברי מצדם, היה תמיד מעט מקום בארון. "ג'נטלמנים אמורים להסתיר את רגשותיהם", כך אמרו להם פעם, ולאופנה אין תחושות.

בניסיו דל טורו בעבודה Crying Men של סם טיילור ווד (2002)

כל זה התמוטט כשאחד הג'נטלמנים נתקל בחולצת כפתורים של דריס ואן נוטן בכלבו יוקרתי מעבר לים. החולצה הלבנה, שעליה כתמי צבע בסגול ובכחול, היתה פיסת בד היסטרית (במובן הקליני ששל המלה), שצעקה שאופנה יכולה להיות גם אמוציונלית. מכיוון שהיא עלתה כ-600 דולר, היא השאירה בעיקר כאב לב וגם קנאה רושפת בכל מי שיצליח להשיג אותה.

העובדה שאופנה יכולה להביע רגשות היא יותר מאנקדוטה נוספת הקשורה לעיסוק בסטייל. במיוחד אצל גברים, הידועים לשמצה בכל הקשור בתקשורת בין-אישית, מדובר בעוד ערוץ שיכול לנטרל כמה עכבות ולנסות להעביר את רחשי הלב. הגבר המערבי למד לאלף את עצמו, גם בעזרת החליפה, שהכניסה אותו לתוך מדים רציונליים, מישטרה את האמוציות שלו, הסתירה וגוננה על האני הרגשי שלו והפכה אותו לגיבור על, שלא רק יוצא לכבוש את העולם, אלא גם עסוק בלכבוש את יצרו.

מגרגורי פק לדונלד דרייפר - האיש בחליפת הפלנל האפורה

לא ברור אם הטאבו על הפגנת הרגשות היה הסיבה או המסובב של הלבוש הגברי, אבל עובדה היא שבמשך המאה ה-20, שכללה שפע גיבורים קולנועיים גבריים, שתי מלחמות עולם וזיגמונד פרויד אחד, נולדו ג'ון ויין ורמבו כמודלים מובהקים של קשיחות ואומץ לב, שרגשות הם מהם והלאה. החליפה, מכנסי הג'ינס הקשיחים ובגדי העבודה היו, במובן הזה, המדים המושלמים שכיסו והסתירו, ולא סתם זכו להצלחה. היכולת להביע רגשות היא אולי עניין של בגרות וביטחון אישי, ואולי זו דמותו של הג'נטלמן החדש שאמנם זוכר את מורשת הסטייל המאופק והנימוס הבריטי, אך יכול גם להתחבר לצד השני שלו - להביע רגשות ולנסות לנסח סגנון אישי שמשתמש בהם.

אופנה יכולה להיות סנטימנטלית. היא יכולה לסמן געגוע, להביע שמחה, לצעוק כעס, לנופף בשנאה או להיות מלאת כאב ויגון. בדים יכולים לעורר זיכרונות במגע עמם, וצבעים עשויים לעורר את החושים והרגשות. כבר לא צריך להיות בדיכאון כדי ללבוש רק שחור. ריק אוונס מאיים ומפתה בגלימות שלו. דמיר דומא או גארת פיו מייצרים באמצעות צורות גיאמוטריות ובדים טכנולוגיים רגשות של שמחה או בעתה הזויים. ראף סימונס התחיל את הקריירה שלו בזעקות אנטי-ממסדיות בועטות, ולאחרונה הצעיד דוגמנים בצבעים זרחניים, מעין פרץ שמחה קייצי בגרסה אופנתית.

ראף סימונס אביב-קיץ 2011

אחד המותגים המשפיעים על דמותו העדינה של הגבר החדש הוא "דיור הום", עוד מתקופתו של הדי סלימן ועד למחליפו הנוכחי קריס ואן אש. אותה חליפה גברית קלאסית, ממשטרת ומלאת איפוק קיבלה הזרקת עוצמה, צומצמה בגזרתה והחלה לזעוק את כאב הנעורים, כמעט כמו הציורים של קספר דוד פרידריך או של רומנטיקנים מלאי רגש אחרים.

דיור הום אביב-קיץ 2011

אבל גם אם עולם האופנה מלא בנסיכות קרח אופנתיות, החל באנה וינטור, עורכת העל בעלת המזג הבריטי, דרך טילדה סווינטון, השחקנית אהובת הג'נטלמנים וכלה בכישוף שנקרא דפני גינס, הרי שמעל כולן מרחף הקייזר הגדול, קארל לגרפלד, אלוהי הקרח ששערה משערות ראשו לא מסגירה מה הוא מרגיש. לגרפלד אמנם מצליח לרגש דורות של חובבי אופנה, אבל הוא עצמו סגור ומסוגר בכלוב של בלינג-בלינג. מולו, כמובן, אפשר להזכיר את איב סן לורן, שתוכו היה כברו, וסערת הרגשות שהפעילה אותו תמיד היתה גלויה לכל, מהבגדים החושניים שיצר ועד דמותו הציבורית שהיתה שנויה במחלוקת.

עולם האופנה לובש שחור ומחייך

בז'אנר סרטי הדוקו-אופנה הפופולריים כיום (במיוחד בסדרה "היום שלפני" מאת לואיק פריז'אן) מוצגים המעצבים ברגעיהם הקשים ביותר, בפאניקה מוחלטת לקראת התצוגות, או בשלווה סטואית לא ברורה ואדישות קיצונית לסובב אותם. לרגעים מצליחה הסדרה לקלף במקצת את המסכה של עולם הזוהר ולחשוף טפח מעולמם הפנימי והאמוציונלי של המעצבים. מארק ג'ייקובס, למשל, פרץ בבכי תמרורים כשראה את הפרק עליו, אז הבין את הלחץ שבו נתונים עובדיו ואת התלות המוחלטת שלו בהם.

הג'נטלמנים מניחים שאופנה היא רגש. בדיוק כמו הסופר הצרפתי סטנדל, שבעת ביקורו בפירנצה, כשהסתובב בארמונות בהם ריכוז בלתי נתפש של אמנות יוצאת דופן ביופיה, נתקף בחרדה עצומה על סף הפאניקה. התסמונת, הקרויה על שמו, יכולה להסביר לא מעט מהתחושות המתעוררות בעת מפגש עם חולצתו של ואן נוטן, בביקור בתערוכות אופנה מרגשות ("יופי פראי", התערוכה של אלכסנדר מקווין במטרופוליטן, היא דוגמה מצוינת לכך) ובהיתקלות בעבודות של מעצבים מוכשרים, שיכולה להוליד רגשות שמחה ואושר, כמו גם חרדה קלה.

מקווין בקטלוג. ספק בוכה ספק צוחק. מרגש

אז הג'טלמנים מודים ומתוודים שהם רגשניים. הם יכולים להזיל דמעה חרישית מדרמת קיטש זולה או מספקטקל אנושי אדיר ממדים. אבל בסופו של דבר בלוטות הרגש שלהם הן בשיא פעילותן אחרי מסע קניות קטן איכותי ויקר, עם שלל רגשות אשם שצפים בהם כמו כתמי הכחול והסגול על פני הבד הלבן.

והלב שייך לריי

הספסל

שניים מהחצאים הטובים של הגרסונייר נמצאים בימים אלו בתפוח הגדול והפוסט הזה מוקדש להם (ולסייל הצפוף אך מוצלח בו ביקרו בסוף השבוע האחרון). מדובר כמובן בסייל המיוחד של קום דה גרסון, שנערך לראשונה בניו יורק, בכנסיה קרואטית ישנה ומשך אליו קהל רב שעמד שעות רבות בתור, אולי המסוגנן שבתורים.
זכרון קום דה גרסון האחרון שייך לקולקצית הגברים שהציג ג'וניה וואטאנבה בפריס לפני כמה חודשים ואיזה כיף לחזור לתצוגה המופלאה הזו, בלי האינטנסיביות של שבוע האופנה, בסרטון שהעלתה החנות השוודית המשובחת Très Bien Shop.
את התצוגה מלווים הדיאולוגים הרומנטים והנצחיים בין וודי אלן ‫(‬אלבי סינגר‫)‬ לדיאן קיטון‫ (‬אנני הול‫) מתוך הסרט "הרומן של עם אנני". המוזיקה היא "אני אוהב אותך פורגי" של גרשווין וכל שנותר הוא להתרווח בנוחות מול המסך, לדמיין עלים נושרים על הספסל במרכז החדר ולחלום על הסייל הבא.

מועדון הג'נטלמנים - על מתנות והחלטות מחייבות

בטור האחרון של מועדון הג'נטלמנים נבחנה לעומק תקופת סוף השנה האזרחית ותחילת שנה חדשה, תקופה מצוינת לקבל החלטות חדשות ואמיצות וגם... מתנות. זה גם הזמן לדון ברשימת המתנות הדמיונית שהג'נטלמנים עורכים בינם לבין עצמם בכל שנה מתוך אמונה שאוהבי מתנות יחיו (טוב), ושמתנות - כמו בגדים - הן מסוג ההבלים שעושים את החיים לקצת יותר נסבלים.

ברשימת המתנות הדמיונית הם יתלבטו בין בשמים של קום דה גרסון לגרלן המקורי של אלן דלון. אחר כך הם יחשקו במנוי למגזין כמו "פנטסטיק מן" (או "ג'נטלוומן"), או כל כתב עת אחר לענייני השעה ("מונוקל" המפורסם יענה ללא ספק על הסעיף הזה). גם לשהות לילה במלון בעיר מגוריהם נשמע כמו רעיון לא רע (טרנד ה"סטייקיישן", להיות תייר בעירך לא פסח על רשימה זו), ואולי בכלל אפשר לחשוב על בגדיים ונעליים כרעיון למתנה?

אולי פייר הרדי לקיצונה?

לנעליים יש חוקים נוקשים משלהן. במקרה שבו נותנים נעליים כמתנה לחברים, יש המאמינים כי מוכרחים לבקש תמורתן סכום סמלי, אפילו שקל אחד, אחרת, כך אומרת האגדה, החברות עומדת בסכנה (לפי המסורת הסינית, נתינת נעליים למישהו מרמזת על כך שנותן המתנה רוצה שהנמען שלה ילך בדרך אחרת).

ואולי קומון פרוג'קט

באותה נשימה, יוזכר כי רצוי לא להעניק סכינים כמתנה (או כל דבר אחר חד), וגם לא שעונים או כל חפץ אחר שמזכיר את הזמן (ואת חיינו הקצרים). הג'נטלמנים, שחושבים על השנה החדשה והאופנות שהיא טומנת בחובה, היו בכל זאת שמחים לקבל כמה זוגות נעליים, אולי את אלה של קומון פרוג'קט, מהסוג שתמיד ייראה קלאסי וספורטיבי, או שמא את תוצאות החיבור המוצלח בין מעצב הנעליים פייר הארדי לבית האופנה הצרפתי קיצונה? אספדרילים או סירה, רד וינגס או כרסיטיאן לבוטן. הג'נטלמנים, מטריאליסטים כהרגלם, ממשיכים ברשימה.

והפעם: קיצונה למונוקול

דוגמה מושלמת למתנה שמחממת את הלב - ואת הרגל - היא כמובן גרביים. קצת פחות חומר, קצת יותר רוח. גרביים הם מתנה מושלמת, שלא לחינם נבחרו להתמלא במתנות מתחת לעצי אשוח (גפילטע-גרב), ולא בכדי הם נהפכו לפריט מדובר שסוף סוף מקבל את הכבוד המגיע לו בשרשרת הלבוש הגברית. אבל כמו תמיד, גם (ואולי בעיקר) בענייני הגרביים רצוי להקפיד על האיכות, הגזרה והצבעים, שכן הגרביים הם התוספת שתופסת, הם הפרטים הסמויים מן העין, שלא רק מורגשים בכף הרגל, אלא גם בהופעה הכללית.

כשגורבים גרביים, כדאי לשים לב לכמה כללים: כדאי שהגרביים יהיו תואמים זה לזה וחסרי חורים או כתמים (אחד המפתחות ללוק שלם ומוקפד הוא גרביים מציצים בין המכנסיים לנעליים). כמו כן, כדאי לדבוק בחוק הלא כתוב שאומר שעל הגרביים להתאים למכנסיים. החוק, חושבים הג'נטלמנים, אמנם מתאים למתלבשים שמרניים, אבל קשה להיכשל בו. לאמיצים יותר אפשר להציג את ההתאמה שבין הגרביים לנעליים ולעניבה, אבל זאת, הם מודים, היא תורה מתקדמת למיטיבי גרב. בכל מקרה, רצוי להימנע מגרביים לבנים (שמתאימים אך ורק, ושוב נצעק, אך ורק לנעלי ספורט ולחדר הכושר), ואולי השנה אפשר לנסות גרביים בשלל צבעים מאושרים, מחברה הנקראתhappy socks .

ומה בעניין החלטה מחייבת לשנה החדשה?, שואלים את עצמם הג'נטלמנים, למודי ההחלטות והאכזבות. למה בכלל צריך אחת כזאת, והאם היא מתגשמת? למה אי אפשר החלטות חודשיות או רבעוניות? בכל אופן, אחת ההחלטות השנתיות הקבועות של הג'נטלמנים היא ההחלטה שלא לפספס שום סייל, אף שתמיד (כמו השנה) הג'נטלמנים נקלעים לערים שונות בתקופות הסיילים, אבל לבסוף בוחרים בפריט עם תג מחיר מלא.

תנאי האקלים באירופה השנה הקשו על הקניות העונתיות, לפני חג המולד היה קר כקרח, ואיש לא יצא לקניות. המרוויחות הגדולות היו כמובן חנויות האונליין, כמו החנות החדשה של גוגל, "בוטיק.קום", שלא פונה כלל לגברים. אבל רבותיי, שימו לב, האתר נט-א-פורטה שנהפך בעשור לקיומו לזירת ההתרחשות המרכזית בעולם האופנה המקוונת, הודיע כי החל בינואר 2011 יושק אתר מקביל לגברים, שייקרא מר פורטר. הללויה!
האתר יציג את מרכולתו הראשונית מקולקציות אביב-קיץ 2011 של יותר מ-60 מעצבי גברים מרחבי העולם, מבתי האופנה הגדולים ועד מותגי נישה, ויכלול, כמו האתר-אחות, עצות סטייל והפקות אופנה מיוחדות לגברים. בדיוק עשר שנים אחרי שהעיתונאית נטלי מאסנט השיקה את נט-א-פורטה (ובינתיים מכרה את רובו לקבוצת רי'צמונט תמורת 50 מיליון ליש"ט), היא מבינה בחושיה המחודדים לאן הרוח נושבת. "לכל הלקוחות שלנו יש גבר בחייהן", היא אומרת, "רובן אף נשואות או גרות עם גבר. בנוסף, אנחנו נקבל בברכה קבוצה חדשה של גברים עם סטייל ". ובכן, עוד סעיף ברשימת הדברים לעשות השנה.

סאביל רואו דוט קום?

הקנייה ברשת משחררת את הגבר מכמה חרדות קיומיות מוכרות. רוב הגברים, יש להודות, לא אוהבים ללכת לחנויות ולמדוד לצד אחרים. אולי זו בעיה גנטית שמקורה בימי קדם, או התניה תרבותית, שהתעצמה עם הפיכתן של נשים לכוח קניה גדול יותר ומשום שנשים היו אלה שאחראיות על הקניות הביתיות, כולל אלה של בגדי הגברים? בכל מקרה, הרשת מציגה תיקון היסטורי, אופציה שפויה שמרכזת את כל האפשרויות כולן במקום אחד, בלי למדוד ובלי להיות לצד קונים ומוכרים שמביכים את הקונה בסיטואציית הבחירה. רק לפני שאתם מסתערים על העכבר, תוודאו שיש אפשרות החזרה למקרה שהגודל לא מתאים בדיוק. בינתיים עמלים הג'נטלמנים על אי-קיום תכניות לשנה חדשה, ותקוותם היחידה היא לא רק לדעת מתי יתקיים הסייל הנכון, אלא גם להבין סוף סוף איזו עונה היא זו שמסתתרת בחוץ.
שנה טובה.

ארנקי תעתוע

ארנקים, זה ידוע, אף פעם לא עובדים טוב בכיס האחורי של המכנס. הגרסונייר מצא כל מיני שיטות להתמודד עם התפיחה מאחור (כמו התיק של הגרסוניירית...) אבל אז הגיע הארנק הדק של אקנה שלימד אותו פרק בתורת הצמצום.

הגרסונייר שנוטה לאבד דברים בלילות של ירח מלא (או שזה הספוט המעצבן של גינדי, שכאילו קורא לספיידרמן לעזרה אבל משבש את החיים) כבר בודק אופציות לארנק הבא:

ריק אוונס - קולקציית ארנקים (ומנשא לאייפון בטור האמצעי) מעור אפור מחוספס

אטינגר, חברת מוצרי העור המסורתית מלונדון
עם ארנק, ומנשא מטבעות מעור קרוקודיל

פייר הרדי - עם ארנק ומנשא לאייפון
(שקצת מזכיר את העיצוב הקלאסי של גויאר. אבל זה ממש לא נורא)

קום דה גרסון - קלאסיקה עכשווית

ראף סימונס - מחזיק מפתחות למבולבל עם סטייל

מרטין מרג'יאלה - לכרטיסי ביקור לבנים

ואם עדיין איך לכם מקום בכיס המכנס לשלל האביזרים - למה שלא תעברו לתיק?

זה הסתיו עם הגברבר

מגזין GQ יפן מציג בגליון הבא שלו מספר פרטים מהקולקציה הנוכחית של קום דה גרסון לגבר הנקראת "Good Taste". קולקציה חמה, בדים עבים וכהים, המחכים, כמו הגרסונייר, לקואליציה נכונה של עננים ולחורף קר.

(ואם טרם אבדתם באתר החדש והמהמם של של הקום דה גרסונים - זה הזמן)

גלויות מפריס - חלק ב'

כולם מדברים היום על החלק העליון של המארה, ונראה כי השכונה היפה הזו, שנעה בין אוונגרד אופנתי בשנות התשעים למיינסטרים רדום בעשור האחרון, חוזרת להיות זירה מרתקת. כל ביקור של הגרסונייר באיזור נפתח (או נחתם) ברביצה מענגת במערת העץ והמתכת של רוז בייקרי (30 Rue Debelleyme).

מטעמים אורגניים מקומיים, עטופים בחן הבריטי של רוז, יוצרים עונג צרוף שעוזר לשמר (או לייצר) אנרגיות חדשות להתחיל במלאכה:

החנות של דמיר דומה (בתמונה מעל. 6 Rue des Arquebusiers) יפה ומעוררת השראה כמו הגלריות חדשות שלצידה. פרנץ' טרוטרס (116 rue Vieille du Temple החנות לגברים) מוכיחה שוב את החשיבות בפעילות אופנה אוצרותית, הקווים החדים של סרפס טו איר עברו למיקום חדש (108, rue Vieille du Temple), שבו הם יכולים גם להציג קולקציית רהיטים מזערית, a.p.c כמובן, לצד אפריל 77, חנות הכיס של קום דה גרסון וחנות הענק המתישה של מרסי.

הבנות של מרסי

רגע מנוחה. בשלב זה, ליד מרסי, הגרסונייר (שוב הודה לתמיד פריסאית) החל לצבור נקודות קקאו חומות אצל השוקולטייה המבריק ז'אק ז'נין. (133, rue de Turenne)

הלאה: את הבנות נשגר לשיין (אפרופו אוצרות מבריקה של אופנה 15 rue de Poitou), בסמוך הן יוכלו למצוא את ונסה ברונו ואיזבל מראנט (כשאת ההבדל בין שתי המחנות סיכמה יפה מראנט "אני עושה בגדים לברונטיות, ברונו מעצבת לבלונדיניות") ועד שתפתח באזור המארה העליון החנות החדשה של אקנה (דצמבר 2010 היר ווי קאם) נפגש כולנו ב"שוק הילדים האדומים" הוותיק ורב הקסם. (Marché des Enfants Rouges)

הגברים של בני

רחוב Vieille du Temple מוביל למרכז המארה, לגלריות הנעימות, ולקפה לה פארל שהגרסונייר תמיד נדבק לכסאותיו הלא נוחים, מביט מסביבו, בטבעיות בוגרשובית ענוגה. זמן הקפה הפעם התמקד כולו בקטלוג החדש והמוצלח של קוס (4 rue des Rosiers), שמהווה מגזין בפני עצמו (ע"ע אקנה) ובו ראיון מוצלח של חרט יונקרס (ע"ע פנטסטיק מן) עם טוד סלבי (ע"ע הסלבי).

אין ביקור במארה בלי כניסה לאחת מחנויות ל'אקלרר (12, rue Malher) שהיו אולי מהראשונים לתקוע את דגל האופנה בשכונה (והיום שוכנת חנות אדידס בחלל הנשים הישן על כל המשתמע מכך) ויחד עם מוז'י הכל נראה כל כך בטוח ולא מפתיע שמצלצל השעון וכבר זמן לארוחת צהריים ב Le Loir dans la Théière, המקום עם הקישים, הטובים בעולם. (3 rue des Rosiers)

פרחים בחזה

הגרסונייר יוצא בקריאה אזרחית להחלפת סיכות המדים, עיטורי המלחמה ומדבקות דם המכבים בסיכות הפרחים המוצלחות, מקולקציית סתיו-חורף 2010, של קום דה גרסון. על ז'קט החליפה או על הטישירט השחורה, הסיכות היפות, הענוגות והמדוייקות האלו יכולות להפוך כל לבוש בסיסי להצהרה סגנונית.