כתבה שפורסמה בבוסטון גלוב השבוע אישרה את מה שהגרסוניירים אמרו תמיד: ריח הוא אחד החושים הפחות מוערכים, והגיע הזמן שההיסטוריה - כמו האנשים שעושים אותה - תתחיל להתייחס לריח כאל חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. "לתת לריח את ההקשר ההיסטורי שלו", כותבים שם, "משמעו להוסיף ממד חדש לאופן שבו אנחנו מבינים את העולם... ריחות מסויימים נעלמים, אחרים עולים, ויש כאלה שמשתנים בדרך שיכולה לספר את ההיסטוריה התרבותית שלנו. ניחוחות היסמין והעור של שאנל מ-1927 יכולים לעזור להבין את האישה האנדרוגנית של התקופה ההיא, כמו שההמתיקות של ריח בושם מהתקופה הויקטוריאנית מספרים לנו משהו על נשיות היום. מה שאנחנו מריחים בערים, בתים וחללים הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, כמו מה שאנחנו רואים, שומעים ונוגעים בו". בהמשך הכתבה המרתקת מוזכרים חוקרים ומדענים שעסוקים בשחזור ריחות ישנים ובשימורם של מאות ניחוחות אחרים. "תיעוד של הריחות האלה להיסטוריונים עתידיים יכול לחשוף את התשוקות והמחשבות שלנו בדרך שמידע אחר לא יכול", מוסיף המאמר ומתאר איך היסטוריונים מוצאים דרכים כדי להפיק בשמים ישנים, כמו במקרה שבו עקבו אחר הוראותיו של העוזר של נפוליאון ויצרו מי קולון כמו שנעשו במיוחד למנהיג הצרפתי במהלך גלותו באי של סנט הלנה לפני מותו ב-1821.
כל זה היתה הקדמה כדי לבשר על ריח חדש ממחלקת הבשמים של קום דה גרסון, אולי מחלקת הבשמים האהובה ביותר על הגרסוניירים, שהוציאה את Airborne יחד עם חוסיין שליאן.
הבושם, שמנסה ללכוד את הזכרונות שלו מהמסעות מקפריסין ללונדון, כולל ניחוחות קפריסאיים של פרחים, עשבים וירקות, כמו גם של האדמה, העצים וריח השריפה שלהם. גם האריזה המקסימה, אגב, בעיצובו.
רשומות
