מועדון הג'נטלמנים - בציר עכשווי

לטלי,

בביקור האחרון ב"המחתרת", אחת מחנויות הווינטג' האהובות על הג'נטלמנים, סיפרה בעלת החנות על פריטים מרגשים מחדר הארונות של ג'נטלמן מבוגר שנפטר זה מכבר, שמשפחתו מכרה לה את עזבונו האופנתי כדי להעניק לו חיים חדשים. בין שלל הפריטים אפשר היה למצוא מגוון עניבות פרפר, סטים של עניבות ומטפחות כיס מאותו הבד, חגורות, סיכות עניבה ואביזרים נלווים אחרים שזכו למקום של כבוד בין מדפים וקולבי החנות.

תצלום של יעל סלומה

אחד הג'נטלמנים אף הרהיב עוז ורכש מאותו האוסף דווקא חולצת פולו לבנה, של חברת דיסני, עם איור רקום של מיקי מאוס, שעורר מיד גל תגובות ורגשות נוסטלגיים. שיטוט נוסף בחנות העלה תהיות: מהו פריט וינטג' ומה מבדיל אותו מסתם בגד ישן? למה פריט כזה או אחר הוא עתיק, מתי הוא הופך לפריט אספנות ומה, לעזאזל, פשר המשיכה הרטרוסקואלית הזו לבגדים ישנים, שהיו בהם פעם חיים?

הסברים מלומדים על ההבדלים בין וינטג' לסתם סמרטוטים יש בשפע. בגדי וינטג' הם כאלה שגילם מעל שלושים - מה שהופך את חולצת הטי הישנה ביותר בארון, מ-1985, למועמדת ראויה לתואר, שעה שזוג מכנסי ג'ינס של הלמוט לאנג מ-1998 צריך לחכות עוד 17 שנים עד שיוכל להתהדר בנוצות שעדיין לא שלו. חפצים ופריטים אחרים בני מאה זוכים להיות ענתיקות, ופריטי אספנות הופכים לכאלה יותר בגלל גאוניות חד-פעמית של יוצרם ופחות בגלל גילם הביולוגי.

עוד בימים מחוסרי התהילה הסתובב מרטין מרג'יאלה בשווקי הפשפשים הרבים של אירופה, רכש סטוקים שלמים של פריטי וינטג' - ערמות של ז'קטים צבאיים, מעילי טרנץ' וצעיפים - ופירק והרכיב אותם מחדש בקולקציה מיתולוגית שלא לחינם נקראה "ארטיזנל קולקשן". לעומתו, "Denim and Supply", הליין החדש שיצא השבוע מבית ראלף לורן, למשל, מציע קולקציה שלמה של פריטי דנים ובגדים ספורטיביים בגזרות ובבדים של המאה הקודמת.

המעבדה של מרג'יאלה

אבל עם כל האהדה של הג'נטלמנים לעולם של פעם, הם תמיד נזהרים שלא להידרדר למדרון הנוסטלגי והחמקמק שטומן בחובו אסקפיזם (נעים) במקרה הטוב, או הצטרפות למשחק הקפיטליסטי הכללי, הציני והמחושב במקרה הרע. החיבה היתרה לחנויות הווינטג' לא מונעת מבעדם להתפלא כל פעם מחדש מכמות החנויות שמוכרות בליל של פריטי יד-שנייה הקרויות בטעות "חנויות וינטג'", שדומה כי בעליהן מעדיפים להיתקע בעבר ולא להיות מוכנים למחר.

לפעמים נדמה שהכמיהה הווינטג'ית הזו היא גם געגוע למשהו ישן ואותנטי, תחליף לתרכובת של העכשווי, שאף אחד לא יודע את הנוסחה שעומדת מאחוריה. הרי השראות עונתיות שקשורות בעשורים מהעבר, מחוות לתקופות קדומות ובגדים חדשים עם תגיות וינטג' הופכים את כל הנוסטלגיה האופנתית לעוד מוצר צריכה בחברת השפע העכשווית. כמוה, גם הם משתתפים במשחק הקופי-פייסטי הכלכלי - מצד אחד, חנויות מבשרות על עונה חדשה ובמסלולי התצוגה חוגגים עוד מעט את חורף 2012-2013. מצד שני, שנות ה-70 חוזרות ובגדול, ופריטי עבר זוכים לחותמת "קלאסיקה". בתווך נותר הגבר המודרני עם נוסטלגיה לגבריות ישנה וטובה, עתיד לא ברור והווה שנקרע בין ישן לחדש.

אחד המגזינים האהובים על הג'נטלמנים, "032C", מנסה להבהיר לעצמו ולקוראיו את רוח הזמן ואת גבולות התקופה. המגזין, שנוסד בברלין לפני כעשור תחת הכותרת "מגזין לענייני אמנות, אופנה וקונפליקט", המשיך גם בגליונו האחרון את המסורת הז'ורנליסטית המשלבת אופנה, תרבות ופוליטיקה בסגנון בלתי מתפשר, בשינוי קל אחד. יורג קוך, עורך המגזין, החליט לשנות את כותרת המשנה של המגזין, שהיתה עד היום "Contemporary Culture", ולצאת נגד העכשווי. "בעידן המידע שבו הכל זמין, מיידי ופתוח לא רק לאינטרפטציות אלא גם למניפולציות", כותב קוך, "חשובה יותר מכל הדינמיקה שמפיצה לכל עבר את החיבורים שבין זיכרון לידע ובין שכחה לחזון".

ה"עכשוויות" אליבא דקוך אינה סממן בר תוקף יותר, ולדעתו היא מיושנת, חסרת טעם ובעלת התייחסות עצמית בלבד. הוא מבקש להציג אקסיומה חדשה, לכבוד מה שהיה, מה שהווה, מה שיהיה ומה שיכול להיות, ולכן בחר בכותרת החדשה והסתומה במודע: "The Culture".

במובנים מסויימים, חנויות הוינטג' הטובות יכולות לחסות תחת הגדרה עמומה שכזו ולשמש ארכיונים של ידע, ספריות פתוחות לציבור של בגדים, אביזרים וכמוסות זמן מתקופות אחרות. אליהן אפשר להוסיף גם את שלל הנימוסים וההליכות מפעם, עם העדכונים והשינויים ההכרחיים שמחברים אותם לתרבות של זיכרון, ידע וחזון. אם פעם היו קדים או מסירים את הכובע במפגש ברחוב, היום אפשר להמיר אותם בלחיצת יד, נישוק וחיבוק. אם פעם פתחת לגברת את הדלת, היום אפשר להשאיר אותה פתוחה עבור כל מי שנכנס אליה אחריך. תורת האטיקט, כמו הטיקט שעל החולצה, זקוקה לריענון ועדכון מתמשך. אסור לה להתעטף בהילת הוינטג'יות של עצמה. כמו "העכשווי", גם היא צריכה להתנער מההתייחסות העצמית ולהפנות מבט למחר.

אז כן, יש אנשים וינטג' - דמויות מוכרות מסביבנו, שחיות אתנו אבל הן כבר לא בעולמנו, כמו למשל קרי גרנט או ארנסט המינגווי. בחוץ מתחוללת מחאת וינטג', שחוזרת לעבר קסום שמעולם לא היה לנו, ובתקופה האחרונה עולות תכונות ג'נטלמניות מהעבר שראויות לשימור מחמיר וזוכות לתחייה רטרוסקסואלית. הג'נטלמנים מקווים שכמו יין טוב, הגבריות החדשה שניבטת במראה תשתבח עם הזמן, תתחבר לסדק שבין זיכרון לחזון ותצעד עם ז'קט מהוה, עניבת פרפר ישנה וחולצה חדשה מסתיו 2011 אל המחר.

מועדון הג'נטלמנים - דוקטור דוקטור

השפעת העונתית, שלא פסחה על המועדון, הזכירה לג'נטלמנים שבגדים (כמו שכל אמא יודעת) הם לא רק אמירה חברתית ואופנתית, אלא גם מרחב פיזי של מחסה, קליפת טקסטיל שמגוננת בפני העולם. משהו שגברים נוטים בדרך כלל לשכוח. ובכלל, גברים ובריאות הם שני דברים שלא הולכים ביחד בקלות. השבוע יצא מגזין גברים חדש באנגליה בשם GAZ7ETTA (טוויסט על שמו של מגזין הנשים הבריטי המצליח) של חברת המדיה באואר, שלקראת הוצאת המגזין ערכה מחקר לגבי קהל היעד וגילתה סגנון חדש של גבריות במאה ה-21: "גבר 4D " (הגבר הארבע-ממדי").

מדובר בגבר בגילאי 15 עד 40 עם "בטחון עצמי, אינדיבדואל ובעל עניין ותשוקה מגוונים". עוד מגלה החברה, שהגבר החדש פחות שבטי מאחיו הקדומים, ושהוא "מגלה עניין רב בתרבות והרבה יותר מודע לבריאות שלו".

החיפוש הזה אחר דמותו של הגבר החדש ופיצוח יחסו לגופו ובריאותו משגעת בשנים האחרונות את כל מחלקות השיווק הגלובליות, שמוציאות שלל מגזינים, תכניות טלוויזיה ומוצרי צריכה, שאמורים להתאים לפרופיל הדמוגראפי של הגבר החדש. במחלקת המזון, למשל, מוצרים (לכאורה) בריאותיים צצים מדי יום ונארזים בשמות חדשים כמו הקולה זירו או צ'יפסים מירקות שורש, ותכניות שיווק אחרות מנסות לקרוץ לגוף הגברי בלי הטון המטרו-הומו-רטרוסקסואלי.

אבל כמו גברים אחרים לצידם, הג'נטלמנים מעדיפים לטמון את ראשם בחול ולא לדבר (בטח לא לחשוב) על "מחלות של גדולים". גברים, אם הם לא היפוכונדרים, מעדיפים לא להתעסק בבדיקה עצמית. היתה איזו בדיקה מקיפה אחת, כשחזרו לארץ אחרי שנים שרעו בשדות זרים (כשסוף סוף היו יכולים לנצל את שנות התשלומים לביטוח הרפואי), אבל השגרה הישראלית (והמערבית בכלל) הלוחצת לא באמת איפשרה רגעים של התבוננות עצמית, שמתחילה בסדרת בדיקות מערכתיות או מסתכמת במבט חטוף במראה ובתשובה על השאלה הכה בנאלית: מה שלומי היום?.

בדיוק בשביל זה נוסדה באוסטרליה ב-2003 תנועת "מובמבר" (שילב של מוסטש, שפם ושל חודש נובמבר) שמבקשת להעלות את המודעות לנושא המורכב והחבוי של בריאות הגבר. מה שהחל כהתערבות ברים טיפוסית בין שני גברים הפך בשנים האחרונות לתופעה גלובלית שמופצת על ידי שימוש נכון בבלוגים מצד אחד, ובטרנד הגברי החזק מכל של השנים האחרונות, השפם.
תנועת מובמבר קוראת בחודש זה לכל הגברים בעולם לגדל שפם כאות הזדהות וכסמל המאבק להעלאת המודעות הבריאותית בציבור הגברי. אותו טוטם גברי אמור להזכיר לכל מגדליו וחבריהם לפחות שתיים מהמחלות הקשות שפוגעות בגבר המערבי הממוצע, שמהם הוא מעדיף להתעלם: הדכאון הגברי השקט וסרטן הערמונית (שתוקף אחד מכל עשרה גברים).

עסקים כרגיל

הדימוי של בטסי דרייפר שוכבת על ספת הפסיכולוג, בעוד דון שותה עוד דרינק הוא דימוי שלא עבר שינויים רבים מאז שנות החמישים. אמנם הנתונים הרשמיים מצביעים כי שיעור הדכאון אצל גברים נמוך משמעותית מזה הנשי, אך עדיין אין בעובדה זו להסביר את שיעור ההתאבדויות אצל גברים, שגבוה פי ארבעה מנשים. בעקבות הלחץ המוכר של החיים האינטנסיביים, גברים רבים עוברים משברים נפשיים שמשפיעים באופן מובהק על מצבם הבריאותי. הג'נטלמנים, גם אם כתבו לא מעט טורים בנושא, מעולם לא קראו לשמור על דיאטה נכונה (כי הם בעצמם לא), או לעשות ספרוט באופן קבוע (כי גם הם בעצמם לא) אבל הם יכולים לנסות ולבקש (גם מעצמם) להוריד קצת לחץ. לשחרר. להשתמש בתיבת ההילוכים הנפשית כמערכת לניהול לחצים.

מארגני מובמבר גם מדגישים כי תוחלת החיים הגברית נמוכה בחמש שנים לעומת זאת הנשית, ולכן - דרך העלאת המודעות הבריאותית - הם מנסים להוכיח שיש עוד לאן לגברים להתקדם.

החלוק של ד"ר מרטין ומרג'יאלה

אבל גם הג'טלמנים לפעמים נופלים למשכב, ולטפל בהם, הם מודים, זה לא פיקניק. גברים הופכים לנפולת של סמרטוטים כשהם חולים, רואים אויב בכל מדחום, אוהבים מרק עוף ומחפשים אם רחוקה או אח רחמן שיטפלו בהם עד שיבריאו.

ימי המחלה, כידוע, מסמנים לא רק קריסה של מערכות ההגנה החיסוניות של הגוף, אל גם מפילים עימם את חומות האלגנט והסטייל. להיות חולה פרושו להיכנס למצב אנטי אופנתי בעליל, שיש בו קסם רב, אבל טומן בחובו את הסכנה הקיימת ביציאת שלדים מוחבאים מן מהארון: מהטישירט המהוהה והענקית לטריינינג הישן או הפיג'מה, שנשארת שלושה ימים על הגוף הקודח עד שהיא סופגת את כל המחלה.

אפשר ללמוד מאותם רגעים על החמימות והנינוחות של בגדי החולה: חולצות טריקו נעימות למגע, בגדים שהם קצת אוברסייז ומעילים נעימים ומחממים, שלהיכנס לתוכם יזכיר שקיעה שפעתית לתוך שמיכת פוך בילדות.
עולם הבריאות והחולי מורכב קצת יותר מאותה הימרחות אינסופית על הספה. תחום הרפואה למשל העניק לאופנה כמה רגעי חסד אסתטיים, כמו חלוקי האחיות של ריצ'ארד פרינס שהפכו אצל לואי ויטון להשראה אמנותית, רופאים עמוסי שארם וסטייל, כמו ג'ורג' קלוני כדוקטור רוס ואיאן לורי כדוקטור האוס, שמקל ההליכה שלו הוא אקססורי לא רע לדנדי המצוי.

דמיאן הירסט, האמן הבריטי הנודע הפך את ארון התרופות למוצג מוזיאלי, וגם ג'וזף בויס, האמן הגרמני, שהתרסק ממטוסו במלחמת העולם השניה וניצל על ידי נוודים טטרים שמשחו את גופו בשומן ולבד, הוא סטייל אייקון, שהשפיע למשל על דמיר דומא שעיצב בדמות בויס מספר פריטים ייחודיים בקולקציה שלו.
אבל מרוב דיבור הג'טלמנים, לא היפוכונדרים באופיים, כבר מרגישים לא טוב. הם נזכרים באנשים כמו ג'ורג החמישי, לואי ה-16 או זיגמונד פרויד, שלצד הקזת דם קבועה (כדי לשמור הטריות של הכדוריות האדומות, או הלבנות) נהגו להשתמש בסמים קלים וקשים כתרופה (או מענה ללא מעט צרות), ומיד הם רצים לבחון אצות כחולות ירוקות, מערבבים מים במאגמה ירוקה, אומגה 3 ויטמין סי, די או בי ובדרך הביתה רוכשים עוד בגד בריאות להגנה מפני המחלה ולנחמה, שכדאי שכבר תגיע.

ארנקי תעתוע

ארנקים, זה ידוע, אף פעם לא עובדים טוב בכיס האחורי של המכנס. הגרסונייר מצא כל מיני שיטות להתמודד עם התפיחה מאחור (כמו התיק של הגרסוניירית...) אבל אז הגיע הארנק הדק של אקנה שלימד אותו פרק בתורת הצמצום.

הגרסונייר שנוטה לאבד דברים בלילות של ירח מלא (או שזה הספוט המעצבן של גינדי, שכאילו קורא לספיידרמן לעזרה אבל משבש את החיים) כבר בודק אופציות לארנק הבא:

ריק אוונס - קולקציית ארנקים (ומנשא לאייפון בטור האמצעי) מעור אפור מחוספס

אטינגר, חברת מוצרי העור המסורתית מלונדון
עם ארנק, ומנשא מטבעות מעור קרוקודיל

פייר הרדי - עם ארנק ומנשא לאייפון
(שקצת מזכיר את העיצוב הקלאסי של גויאר. אבל זה ממש לא נורא)

קום דה גרסון - קלאסיקה עכשווית

ראף סימונס - מחזיק מפתחות למבולבל עם סטייל

מרטין מרג'יאלה - לכרטיסי ביקור לבנים

ואם עדיין איך לכם מקום בכיס המכנס לשלל האביזרים - למה שלא תעברו לתיק?

הזמנה מנצחת

הזמנה טובה למסיבה צריכה להיות משכנעת כמו טריילר טוב לסרט: תופס אותך מהרגע הראשון, חושף מספיק עומק, מבטיח, מסקרן ובעיקר משכנע. מגזין וולפייפר אסף את כל ההזמנות הטובות שקיבלו כתביו לתצוגות אופנת הגברים השונות שנערכו לאחרונה ומציג לנו את הצד גרפי של עולם האופנה.

YSL (הקולקציה)

ג'ון גליאנו - בהומאז' לצ'ארלי צ'פלין

לואי ויטון (הקולקציה)

ראף סימונס (הקולקציה)

ולטר ואן ביירנדונק

קום דה גרסון

בריוני

פראדה (הקולקציה)

ויקטור & רולף

וההזמנה המנצחת:
בית מרטין מרג'יאלה

מפלצות הסטייל

הגרסוניירים כבר נתקלו לפני כמה שבועות באיורים המקסימים האלה של כוכבי סדרת הסרטים מלחמות הכוכבים לבושים במיטב מחלצות האופנה העכשווית (וגם גברת ג'וש שלחה תזכורת).

אבל משום מה העניין התעכב, סיפורי מלחמות הכוכבים מעולם לא היוו נדבך רציני בעולמם של הגרסוניירים, ובאיחור קל, או כמו שכל סרט בסדרה נפתח: A long time ago in a galaxy far, far away (כי שבוע בבלוגספרה הרי הוא כמו שבע שנות פרינט, לא?) מוקדש הפוסט לכל הגיק-שיקים האמיתיים בינינו, לאוהבי איורי אופנה טובים וד"ש לצ'ובאקה.

פולו פורצלן

כל שנה, מאז 2006, בוחרת חברת לקוסט אמן או מעצב ליצור סדרה מיוחדת לאספנים. בעבר עבדו עבור התנין טום דיקסון, מייקל סטייפ והאחים קאמפנה והשנה נבחר האמן הסיני לי קסיאופנג שנודע בעבודת בגדי הפרוצלן שלו. לצד פסל חולצת הפולו פורצלן, המרשים בעושר הפריטים שבו, עיצב קסיאופנג סדרה מיוחדת של חולצות (לבישות) לנשים וגברים ברוח מסורת הקערה השבורה.

פסל הפורצלן המדהים, עליו עבד קסיאופנג במשך שלושה חודשים תמימים, עשוי משלוש מאות פיסות פורצלן, והפך מיד עם סיומו לחולצת הלקסוט היקרה שיוצרה אי פעם.

ונסיים עם פרט טריוויה גרסוניירי מוצלח: הסגנונות העיקריים בעבודותיו של קסיאופנג על הפורצלן מכונים בציור סיני הקלאסי "ארבעת הג'נטלמנים" אשר כוללים את פרחי הסחלב, הבמבוק החרצית והשזיף.

ומי שרוצה עוד קצת פורצלן יכול להזכר בGilet של מרג'יאלה (חורף-סתיו, 89-90) וגם לקרוא את הראיון של קסיאופנג ל Yatzer.