מועדון הג'נטלמנים - בציר עכשווי

לטלי,

בביקור האחרון ב"המחתרת", אחת מחנויות הווינטג' האהובות על הג'נטלמנים, סיפרה בעלת החנות על פריטים מרגשים מחדר הארונות של ג'נטלמן מבוגר שנפטר זה מכבר, שמשפחתו מכרה לה את עזבונו האופנתי כדי להעניק לו חיים חדשים. בין שלל הפריטים אפשר היה למצוא מגוון עניבות פרפר, סטים של עניבות ומטפחות כיס מאותו הבד, חגורות, סיכות עניבה ואביזרים נלווים אחרים שזכו למקום של כבוד בין מדפים וקולבי החנות.

תצלום של יעל סלומה

אחד הג'נטלמנים אף הרהיב עוז ורכש מאותו האוסף דווקא חולצת פולו לבנה, של חברת דיסני, עם איור רקום של מיקי מאוס, שעורר מיד גל תגובות ורגשות נוסטלגיים. שיטוט נוסף בחנות העלה תהיות: מהו פריט וינטג' ומה מבדיל אותו מסתם בגד ישן? למה פריט כזה או אחר הוא עתיק, מתי הוא הופך לפריט אספנות ומה, לעזאזל, פשר המשיכה הרטרוסקואלית הזו לבגדים ישנים, שהיו בהם פעם חיים?

הסברים מלומדים על ההבדלים בין וינטג' לסתם סמרטוטים יש בשפע. בגדי וינטג' הם כאלה שגילם מעל שלושים - מה שהופך את חולצת הטי הישנה ביותר בארון, מ-1985, למועמדת ראויה לתואר, שעה שזוג מכנסי ג'ינס של הלמוט לאנג מ-1998 צריך לחכות עוד 17 שנים עד שיוכל להתהדר בנוצות שעדיין לא שלו. חפצים ופריטים אחרים בני מאה זוכים להיות ענתיקות, ופריטי אספנות הופכים לכאלה יותר בגלל גאוניות חד-פעמית של יוצרם ופחות בגלל גילם הביולוגי.

עוד בימים מחוסרי התהילה הסתובב מרטין מרג'יאלה בשווקי הפשפשים הרבים של אירופה, רכש סטוקים שלמים של פריטי וינטג' - ערמות של ז'קטים צבאיים, מעילי טרנץ' וצעיפים - ופירק והרכיב אותם מחדש בקולקציה מיתולוגית שלא לחינם נקראה "ארטיזנל קולקשן". לעומתו, "Denim and Supply", הליין החדש שיצא השבוע מבית ראלף לורן, למשל, מציע קולקציה שלמה של פריטי דנים ובגדים ספורטיביים בגזרות ובבדים של המאה הקודמת.

המעבדה של מרג'יאלה

אבל עם כל האהדה של הג'נטלמנים לעולם של פעם, הם תמיד נזהרים שלא להידרדר למדרון הנוסטלגי והחמקמק שטומן בחובו אסקפיזם (נעים) במקרה הטוב, או הצטרפות למשחק הקפיטליסטי הכללי, הציני והמחושב במקרה הרע. החיבה היתרה לחנויות הווינטג' לא מונעת מבעדם להתפלא כל פעם מחדש מכמות החנויות שמוכרות בליל של פריטי יד-שנייה הקרויות בטעות "חנויות וינטג'", שדומה כי בעליהן מעדיפים להיתקע בעבר ולא להיות מוכנים למחר.

לפעמים נדמה שהכמיהה הווינטג'ית הזו היא גם געגוע למשהו ישן ואותנטי, תחליף לתרכובת של העכשווי, שאף אחד לא יודע את הנוסחה שעומדת מאחוריה. הרי השראות עונתיות שקשורות בעשורים מהעבר, מחוות לתקופות קדומות ובגדים חדשים עם תגיות וינטג' הופכים את כל הנוסטלגיה האופנתית לעוד מוצר צריכה בחברת השפע העכשווית. כמוה, גם הם משתתפים במשחק הקופי-פייסטי הכלכלי - מצד אחד, חנויות מבשרות על עונה חדשה ובמסלולי התצוגה חוגגים עוד מעט את חורף 2012-2013. מצד שני, שנות ה-70 חוזרות ובגדול, ופריטי עבר זוכים לחותמת "קלאסיקה". בתווך נותר הגבר המודרני עם נוסטלגיה לגבריות ישנה וטובה, עתיד לא ברור והווה שנקרע בין ישן לחדש.

אחד המגזינים האהובים על הג'נטלמנים, "032C", מנסה להבהיר לעצמו ולקוראיו את רוח הזמן ואת גבולות התקופה. המגזין, שנוסד בברלין לפני כעשור תחת הכותרת "מגזין לענייני אמנות, אופנה וקונפליקט", המשיך גם בגליונו האחרון את המסורת הז'ורנליסטית המשלבת אופנה, תרבות ופוליטיקה בסגנון בלתי מתפשר, בשינוי קל אחד. יורג קוך, עורך המגזין, החליט לשנות את כותרת המשנה של המגזין, שהיתה עד היום "Contemporary Culture", ולצאת נגד העכשווי. "בעידן המידע שבו הכל זמין, מיידי ופתוח לא רק לאינטרפטציות אלא גם למניפולציות", כותב קוך, "חשובה יותר מכל הדינמיקה שמפיצה לכל עבר את החיבורים שבין זיכרון לידע ובין שכחה לחזון".

ה"עכשוויות" אליבא דקוך אינה סממן בר תוקף יותר, ולדעתו היא מיושנת, חסרת טעם ובעלת התייחסות עצמית בלבד. הוא מבקש להציג אקסיומה חדשה, לכבוד מה שהיה, מה שהווה, מה שיהיה ומה שיכול להיות, ולכן בחר בכותרת החדשה והסתומה במודע: "The Culture".

במובנים מסויימים, חנויות הוינטג' הטובות יכולות לחסות תחת הגדרה עמומה שכזו ולשמש ארכיונים של ידע, ספריות פתוחות לציבור של בגדים, אביזרים וכמוסות זמן מתקופות אחרות. אליהן אפשר להוסיף גם את שלל הנימוסים וההליכות מפעם, עם העדכונים והשינויים ההכרחיים שמחברים אותם לתרבות של זיכרון, ידע וחזון. אם פעם היו קדים או מסירים את הכובע במפגש ברחוב, היום אפשר להמיר אותם בלחיצת יד, נישוק וחיבוק. אם פעם פתחת לגברת את הדלת, היום אפשר להשאיר אותה פתוחה עבור כל מי שנכנס אליה אחריך. תורת האטיקט, כמו הטיקט שעל החולצה, זקוקה לריענון ועדכון מתמשך. אסור לה להתעטף בהילת הוינטג'יות של עצמה. כמו "העכשווי", גם היא צריכה להתנער מההתייחסות העצמית ולהפנות מבט למחר.

אז כן, יש אנשים וינטג' - דמויות מוכרות מסביבנו, שחיות אתנו אבל הן כבר לא בעולמנו, כמו למשל קרי גרנט או ארנסט המינגווי. בחוץ מתחוללת מחאת וינטג', שחוזרת לעבר קסום שמעולם לא היה לנו, ובתקופה האחרונה עולות תכונות ג'נטלמניות מהעבר שראויות לשימור מחמיר וזוכות לתחייה רטרוסקסואלית. הג'נטלמנים מקווים שכמו יין טוב, הגבריות החדשה שניבטת במראה תשתבח עם הזמן, תתחבר לסדק שבין זיכרון לחזון ותצעד עם ז'קט מהוה, עניבת פרפר ישנה וחולצה חדשה מסתיו 2011 אל המחר.

זה הסגנון, טיפש!

ארקייד פייר בפוזה של מעמד הפועלים
צילום: אנטון קורביין

הגרסונייר הוא בלוג פוליטי‫. זה נאמר מראשית דרכו בפוסטים הראשונים, דרך הצהרת הכוונות הראשונית של "מועדון הג'נטלמנים" וכלה בתכנית הרדיו (בה התארחו הגרסוניירים לאחרונה) בה חזרה הטענה שסגנון אינו רק היחס בין אדם לבגדיו אלא גם בין אדם לזולתו (וזה הטור המדובר), בין אדם לתרבותו ואפילו בין אדם לדירתו (נזכיר שוב - גרסונייר בצרפתית: "דירת רווקים" וגם על זה הורחב בטור נדל"ן מיוחד)

החיבור בין סטייל לפוליטיקה נראה לפתע בלתי נמנע (וכתבה על זה נפלא מיכל של ג'וש) והגרסונייר מבקש להתעכב (עד כמה שיספיק לנו הזמן לפני ההפגנה) על שלושה מגזינים חדשים, המצננים בימי קיץ אלו את מזגו המתחמם לאיטו.
הראשון בהם הוא 032c שנוסד לפני כעשור בברלין תחת הכותרת "מגזין לענייני אמנות אופנה וקונפליקט". עיון ממושך בו היום החזיר את הגרסונייר לראיון שערך לפני כמה שנים עם עורך המגזין יורג קוך (לקריאת הראיון) שהסתיים בשאלה הזו:
‎- האם לדעתך יש למגזיני נישה אחריות לדון גם בסוגיות פוליטית? האם סטייל הוא אלמנט אסקפיסטי או חלק מאג'נדה יותר רדיקלית?
- הו, אני אהיה מאד זהיר כדי לטעון שיש למגזיני סטייל אחריות או צורך מוסרי להתעסק עם עניינים פוליטיים. למרות הכול – עבורי, ב 032c, זוהי בחירה מאד טבעית; כמו שז'אן לוק גודאר הצהיר: "סטייל הוא רק החיצוניות של התוכן, והתוכן הוא הפנימיות של הסטייל". אז למה לא ללכת על אסקפיזם ואקטיביזם ביחד?"
הגליון האחרון (21) ממשיך מסורת המשלבת באופן מרתק בין אופנה, תרבות ופוליטיקה בסגנון בלתי מתפשר - אבל עם שינוי קל אחד. בהחלטה מנומקת (בדבר העורך, ראו תמונה למטה) קיבל קוך החלטה מהותית ביחס לרוח הזמן והחליף את כותרת המשנה של המגזין שהיתה עד היום "Contemporary Culture".
קוך בתרגום חופשי: "בעידן המידע שבו הכל זמין, מיידי ופתוח לא רק לאינטרפטציות אלא גם למניפולציות, חשובה יותר מכל הדינמיקה שמפיצה לכל עבר את החיבור שבין זכרון, לידע בין שכחה לראייה לעתיד. ה"עכשוויות" כפי שהיא מובנת היום אינה סממן בר תוקף יותר, היא מיושנת, חסרת טעם ובעלת התייחסות עצמית בלבד. אנחנו מבקשים להציג אקסיומה החדשה, לכבוד מה שהיה, מה שהווה, מה שיהיה ומה שיכול להיות: "The Culture".

פרואנזה סקולר לצד מניפסט פוליטי

לעלעול מהיר בגליון

המגזין השני הוא החוליה האינטלקטואלית המודפסת של בית האופנה השוודי, היצירתי והאהוב: אקנה. שלא כמו מגזינים אחרים שאפשר להשיגם בארץ באופן מקרי בלבד, את "Acne Paper", יחד עם הקולקציות המופלאות של המותג, אפשר למצוא בחנות המשובחת "ורנר" (ולחיי הקולקציות העתידיות!).
גליון מספר 12 של המגזין מוקדש כולו לנושא המעסיק (באובססיביות ראויה) את התרבות שלנו מאז ומתמיד: "הנעורים". שלא כמו הספרטנים ביוון העתיקה שחגגו את פסטיבל ה"גימנופדיה" עם נערים ונערות בעלי יכולת לחימה גבוהה, כותב עורך המגזין תומס פרסון, הגליון מוקדש כולו לדור הבא של התרבות (הפוסט עכשווית) שלנו, דור שעוסק בתחומי האמנות השונים: רקדנים, כותבים, מוזיקאים ומעצבים. קוראי הגרסונייר כבר יזהו את הכנר המוכשר, הצעיר והיפה צ'רלי סים (מהפוסט על הקמפיין האחרון של בית האופנה הבריטי דנהיל)

‎ונחתום באחת מהפקות היפות והנוגות של המגזין ‫(‬ופרינט בגודל A3 מרגיש אחרת מהבלוג‫)‬ של יוליה הטה‫, הנקראת כסרטו של אינגמר ברגמן מ-1960: "‬מעין הבתולים‫"‬.

קליק טו אינלרג'

למגזין השלישי והמכובד לא פחות (Self Service) כבר לא יהיה זמן (המפגינים כבר מתאספים בכיכר התרבות) ופוסט זה יחתם בתקווה לשינוי אמיתי ובציטוט מהטור הראשון של מועדון הג'נטלמנים:

"באופן לא מקרי, דמותו של הג'נטלמן הולכת ותופסת מקום במגזינים ובלוגים ברחבי העולם. המצב הכלכלי, ואיתו החזרה לערכים כמו הגינות, נימוס, יושר ודרך ארץ, הפכו את הג'נטלמן למושא חיקוי ראוי, עם הדגשים האקטואליים הרלוונטיים. הגרסוניירים לא חושבים לפתוח מועדון חברים אקסקלוסיבי שעשן סיגרים נישא ממנו למרחוק. בשביל ההתחלה, הם רק מבקשים שכשאתם סוגרים את הדלת מאחוריכם, תשימו לב שאף אחד לא מקבל טריקה בפרצוף".

פוסט פרינט.2

עשר שנה לאחר השקתו מעלה המגזין האהוב והחשוב 032c אתר חדש מופלא לרשת. העולם של 032c מכיל את כל הגליונות הקודמים של המגזין, אבל לא מדובר בסריקה אלא בבניה של עולם תוכן עשיר ועמוק הפונה לכל מי שאוהב לחיות על הקווים המחברים את מרכיבי התרבות העכשווית. כמו כל ספר עיון שרוצים לתהות על קנקנו אפשר ללכת ישירות לאינדקס ולגלות מדוע הוא נקרא The New Cultural Order.

הגרסונייר נזכר בראיון שערך עם יורג קוך, עורך המגזין.

ובינתיים בפריס, ז'אן טוויטו, שלא יודע כמה הגרסונייר רוצה לדבר איתו על פתיחת חנות A.P.C בארץ, מרחיב אף הוא את המותג לרשת ויוצר את ה A.P.C Journal. הפתעות צפויות בקרוב.