הגרסונייר, כפי שבוודאי כבר שמתם לב, אוהב מגזינים טובים (ושלג קר, לבן, רך ונעים). בהיעדרם של שני האחרונים, אולי כפיצוי, הוא לפחות קיבל מארצות הקור לפני כמה ימים את 032C, המגזין האהוב עליו.
032C מגדיר עצמו כמגזין לענייני "אמנות אופנה וקונפליקט". המערכת יושבת בברלין, הטקסט נכתב באנגלית והתוכן משלב באלגנטיות דיון עדכני בענייני אופנה, אמנות, ארכיטקטורה ופילוסופיה עם תשומת לב פרטנית למרחב האורבני המשתנה. יורג קוך, המוצ"ל העורך והמייסד של המגזין הצליח בשנים האחרונות להפתיע את הגרסונייר בכל פעם בחדש עם גיליונות מדויקים הדנים בנושאים כמו "At war with the obvious", "Embrace Instability" ו ""When Attitudes becomes form .
הגליון החדש נקרא "Post-America" והוא מכיל שלל מרתק של נושאים, כתבות וראיונות. הפרויקט המרכזי של הגליון נקרא "מי הוא סטיבן מייזל?" - ובו ראיון מקיף עם אחד הצלמים החשובים, המשפיעים והבלתי מתראיינים בעולם האופנה (זה שצילם זה עתה את מדונה ללואי וויטון). אבל איך מכסים את גוף עבודתו העצום? בעצמה אסתטית וכשרון וויזואלי יצר המעצב מייק מרה 14 עמודי אקרודיון כפולים ומרהיבים שהוקדשו לשני עשורים בהם צילום של מייזל הופיע בשער של ווג איטליה.
ראיון עם הפילוסוף וההיסטוריון הבריטי ג'ון גריי על אמונה, מות האוטופיה, ועל האימפריה האחרונה; סדרת צילומים של גרהרד ריכטר; קפסולת זמן של אופנה עכשווית מאת הסטייליסט Joe McKenna, הפקות אופנה מהממות; סקירת אירועי התרבות בברלין ועוד. בקיצור אושר כה גדול שגם הבלוג magculture מסקר את הגליון האחרון.
כל זה הזכיר לגרסונייר את הראיון שערך לפני יותר משנה עם העורך יורג קוך ושמע ממנו כמה הערות מחכימות לגבי מצב הפרינט בעולם הדיגיטלי והשילוב האופטימלי בין סטייל לאג'נדה פוליטית.
על אסקפיזם אקטיבי
יורג קוך היה שותף פעיל בהפיכת ברלין בשני העשורים האחרונים למרכז העצבים של התרבות העכשווית. במהלך שנות התשעים הוא ייסד עם שותפים את גלריית ffwd שהייתה מנותקת במכוון מהממסד האמנותי והציגה אמני שוליים מקומיים ובינלאומיים. אותו חור שחור ששרר בברלין בשנות התשעים אפשר לגלריה להציג מגוון מרתק של עבודות מצילומים של גלאן E. פרידמן (מתעד הסקייט-פאנק) עד לארכיטקטורת אוונגרד יפנית. ברגע בו הבינו קוך ושותפיו כי הגלריה הפכה למרכז העניינים וזכתה בהילת ה"טרנדיות" החליטו לסגור את הבאסטה כשקוך מתפנה לפרויקט 032c.
בראיון הסכים קוך לשפוך קצת אור על הבייבי שלו ולהסביר איפה הוא רואה את חשיבות של תעשיית הדפוס. המערכת משמשת גם כמשרד לייעוץ קריאטיבי (כתיבה, מחקר ועיצוב) ופעמיים בשנה הם מוציאים גליון שמטרתו כפי שמגדיר זאת קוך היא: "למצוא את החדש בישן ואת הישן בחדש". המגזין הוא חממה לטיפוח רעיונות בצורה ייחודית ומאתגרת ומזמין שיתוף פעולה עם יוצרים אחרים (מת'יו ברני, האדי סלימאן, מריו טסטינו, האנס אולריך אובריסט, אינז ואן למסוורדה ואחרים). מלבד התוכן - העיצוב עצמו הביא את המגזין לתערוכות מיוחדות במוזיאון העיצוב בלונדון, בגלריה של "קולט" שבפאריס וב GAS שבטוקיו.
אז מה הרעיון שמאחורי 032c?
המשמעות של השם קשורה לתחילת דרכנו. Pantone היא התעשייה הסטנדרטית המקובלת ברחבי העולם לקטגוריזציה של צבעים ו 032c זה הקוד לאדום. כשהתחלנו, המגזין היה עיתון נייר פשוט, בעל הפצה מוגבלת אשר הודפס אך ורק בצבעי אדום ושחור. אחרי מספר גיליונות וכמעט שנתיים של עבודה הוצאנו אותו מחדש כמגזין סטייל גלוסי ואיכותי. זה היה חלק טבעי מהאבולוציה של הרעיון המקורי שלנו. להתחיל עם משהו מאד פשוט ולאט לאט להגביר בו את המורכבות.
מה בעינייך הוא הערך המוסף של מגזין כ 032 כהוצאה דו שנתית? הרי התרבות העכשווית היא כל כך אינטנסיבית, במיוחד שקיימים מגזינים חודשיים, שבועיים, בלוגי אופנה ואמנות ומגזינים אונליין שמוקדשים לתרבות הפופ?
תראה, היינו שמחים להוציא יותר משני גיליונות בשנה אבל זה מה שהתקציב מחייב אותנו. אנחנו חיים עם זה מצוין כי זה משחרר אותנו לעבוד על פרויקטים אחרים. מגזין חודשי חייב להתחרות עם מימד הזמן אשר מוכתב בעיקר על ידי מגזיני האינטרנט. כדו-שנתי אנו לכאורה התנתקנו מהדילמה ומשתדלים שהתכנים יהיו עמוקים מספיק ורלוונטיים לאורך זמן – המטרה העיקרית היא התרכזות בשיפור היתרונות הבלתי מעוררים של הדפוס.
תעשיית מגזיני הפופ החלה לפני 28 שנה וחצי (אוגוסט 1980 מגזין i-D יוצא לאוויר העולם) אתה חושב שהרעיון בבסיס פלטפורמה זו להצגת אמנות עכשווית עדיין רלוונטי בימינו?
תרבות עכשווית אתה יכול להציג בכל מדיה - החוכמה היא לעשות זאת בצורה אינטליגנטית. אנחנו עדיין מאמינים שהדפוס הוא אחד הכלים בעלי העוצמה לעשות זאת. לכן התחלנו ב 032c: כדי ליצור כתב עת שהוא מעניין ומאתגר.
כן, אבל האם עודף המידע בו אנו מופצצים מדי יום לא גורם לכאוס מוחלט בעולם התכנים? מהי בעצם אותה העוצמה שאתה טוען הקיימת בדפוס?
התשובה הקצרה שלי היא: שאל כל צלם או אמן אם הוא רוצה לפרסם את העבודות שלו אונליין או בדפוס. ברב המקרים אנשים יעדיפו דפוס. התשובה הארוכה היא שאני מאמין שהאפקטים המיוחדים של מגזיני האינטרנט עוזרים בעיקרם להעריך את היתרונות שיש בדפוס ואף מדגישים אותם. אם אני רוצה רכילות או חדשות או ביקורת מוזיקה אז האינטרנט הוא כלי מושלם לצורך העניין. אם אתה רוצה להציג מאמר, רפורטז' וויזואלי או סיפורי אופנה – אני עדיין מאמין שהדפוס הוא מדיום שאין שני לו, וזה כמובן עלול להשתנות עם הצגת טכנולוגיות חדשות בעתיד הקרוב. ב 032c אנחנו מנסים לנצל את חוסר הממשות של האינטרנט ומעניקים המון תשומת לב ליצירת ריגוש אצל הקוראים אשר קונים את המגזין: איכות הנייר, צורות כריכה שונות שימוש בצבעים מיוחדים ועוד.
אז זה טוב ויפה לגבי הצורה, אבל איך מצליחים לשמור על הרלוונטיות של התוכן? הרי מלבד עומס התכנים בתרבות העכשווית אנו חיים באובססיה של מציאת "הדבר הבא".
קודם כל אתה חייב להישאר סקרן ואפילו אובססיבי לגבי העכשווי. באותה מידה אסור להיכנע ללחץ הכללי להציג את האובייקטים שמוגדרים כ"הייפ" האחרון. לגבי המסה של האימאג' שביטלו כל סדר והירארכיה הרי שאני מבולבל כמו כל אחד אחר. אתה פשוט חייב לסמוך על האינסטינקטים כדי למצוא משהו רלוונטי ואז להתחיל להכניס סדר והגיון בכל הבלגן.
כמה הקוראים של 032c שותפים מבחינתך בתהליך הקריאטיבי? אני מתכוון מבחינת התהליך הפרקטי אבל גם במחשבה על כל גיליון. האם אתה כותב עליהם או בשבילם?
אין לנו מחוות פסבדו דמוקרטיות אשר מערבות את קוראים. ממש לא, 032c הוא די מונוליטי בהתייחסות זו. מה שאני אוהב ביחסים שלנו עם הקהל היצירתי הוא שלפעמים קורה כי הם הופכים להיות חלק מהגיליון. אחת הדוגמאות האהובות עלי היא הצלם סטיבן קליין שצילם למעננו (גיליון מספר 8) פורטרטים ייחודים של בראד פיט.
נראה כאילו פונקציית ה shuffle שנחתה בחיינו עם בוא האייפוד התמקמה לה בטבעיות במערכת תרבותית שמערבבת כל הזמן בין גבוה לנמוך. איך אתה מיישב את הדילמה הקלאסית של שילוב בין שאיפות אינטלקטואליות וצרכים פופולאריים?
האלמנט החשוב בעבודה היצירתית שלנו הוא ההפרעה לתפיסות הממוסדות של תרבות גבוהה ונמוכה. ובדיוק מכאן מגיע ה"קונפליקט" שלנו - ערבב אותו.
אומרים לנו לחשוב גלובאלי ולפעול לוקאלי – 032c למרות שהוא נמכר ברחבי העולם ונכתב באנגלית על ידי כותבים בינלאומיים הוא מאד ברלינאי בהגדרה. האם ברלין היום היא אכן המיקרוקוסמוס של "העכשווי"? האם יכולת ליצור את 032c בכל עיר אחרת?
ברלין זו עיר מאד אגרסיבית עם אבטלה ועוני. הדינמקיות החברתיות בעיר הן לא קלות אך הן הופכות אותה למקום דגירה משובח לפעילויות קריאטיביות. ברלין שלי היא כמו כפר של עשרת אלפים אנשים המוצאים עצמם מוקפים על ידי עיר של שלושה וחצי מיליון. הרעיון של המגזין היה מאד פשוט מתחילתו והכוונה הייתה לייצר זהות - שה"אאוטסיידר" יסתכל פנימה. היום אני חושב שיכולנו לייצר את המגזין בכל עיר גדולה אחרת, אבל אז הוא יצטרך להתעסק עם המיקום החדש של הפקתו. בינתיים אנחנו מאד שמחים להיות בברלין. הייתי מגדיר את העיר כמעבדה תרבותית הגובלת בפשיטת רגל כלכלית. אני חושב שהסיפור של ברלין טרם הסתיים; בניגוד לערים אחרות היא עדיין מנסה להבין מה תהיה.
האם לדעתך יש למגזיני נישה אחריות לדון גם בסוגיות פוליטית? האם סטייל הוא אלמנט אסקפיסטי או חלק מאג'נדה יותר רדיקלית?
הו, אני אהיה מאד זהיר כדי לטעון שיש למגזיני סטייל אחריות או צורך מוסרי להתעסק עם עניינים פוליטיים. למרות הכול – עבורי, ב 032c, זוהי בחירה מאד טבעית; כמו שז'אן לוק גודאר הצהיר: "סטייל הוא רק החיצוניות של התוכן, והתוכן הוא הפנימיות של הסטייל". אז למה לא ללכת על אסקפיזם ואקטיביזם ביחד?
032C מגדיר עצמו כמגזין לענייני "אמנות אופנה וקונפליקט". המערכת יושבת בברלין, הטקסט נכתב באנגלית והתוכן משלב באלגנטיות דיון עדכני בענייני אופנה, אמנות, ארכיטקטורה ופילוסופיה עם תשומת לב פרטנית למרחב האורבני המשתנה. יורג קוך, המוצ"ל העורך והמייסד של המגזין הצליח בשנים האחרונות להפתיע את הגרסונייר בכל פעם בחדש עם גיליונות מדויקים הדנים בנושאים כמו "At war with the obvious", "Embrace Instability" ו ""When Attitudes becomes form .
הגליון החדש נקרא "Post-America" והוא מכיל שלל מרתק של נושאים, כתבות וראיונות. הפרויקט המרכזי של הגליון נקרא "מי הוא סטיבן מייזל?" - ובו ראיון מקיף עם אחד הצלמים החשובים, המשפיעים והבלתי מתראיינים בעולם האופנה (זה שצילם זה עתה את מדונה ללואי וויטון). אבל איך מכסים את גוף עבודתו העצום? בעצמה אסתטית וכשרון וויזואלי יצר המעצב מייק מרה 14 עמודי אקרודיון כפולים ומרהיבים שהוקדשו לשני עשורים בהם צילום של מייזל הופיע בשער של ווג איטליה.
עוד במגזין קומיקס אדמדם שנקרא "Doing Dubai" שנעשה על ידי הארכיטקט Wes Jones שעובד בלב המאפליה הדובאית.
ראיון עם הפילוסוף וההיסטוריון הבריטי ג'ון גריי על אמונה, מות האוטופיה, ועל האימפריה האחרונה; סדרת צילומים של גרהרד ריכטר; קפסולת זמן של אופנה עכשווית מאת הסטייליסט Joe McKenna, הפקות אופנה מהממות; סקירת אירועי התרבות בברלין ועוד. בקיצור אושר כה גדול שגם הבלוג magculture מסקר את הגליון האחרון. כל זה הזכיר לגרסונייר את הראיון שערך לפני יותר משנה עם העורך יורג קוך ושמע ממנו כמה הערות מחכימות לגבי מצב הפרינט בעולם הדיגיטלי והשילוב האופטימלי בין סטייל לאג'נדה פוליטית.על אסקפיזם אקטיבי
יורג קוך היה שותף פעיל בהפיכת ברלין בשני העשורים האחרונים למרכז העצבים של התרבות העכשווית. במהלך שנות התשעים הוא ייסד עם שותפים את גלריית ffwd שהייתה מנותקת במכוון מהממסד האמנותי והציגה אמני שוליים מקומיים ובינלאומיים. אותו חור שחור ששרר בברלין בשנות התשעים אפשר לגלריה להציג מגוון מרתק של עבודות מצילומים של גלאן E. פרידמן (מתעד הסקייט-פאנק) עד לארכיטקטורת אוונגרד יפנית. ברגע בו הבינו קוך ושותפיו כי הגלריה הפכה למרכז העניינים וזכתה בהילת ה"טרנדיות" החליטו לסגור את הבאסטה כשקוך מתפנה לפרויקט 032c.
בראיון הסכים קוך לשפוך קצת אור על הבייבי שלו ולהסביר איפה הוא רואה את חשיבות של תעשיית הדפוס. המערכת משמשת גם כמשרד לייעוץ קריאטיבי (כתיבה, מחקר ועיצוב) ופעמיים בשנה הם מוציאים גליון שמטרתו כפי שמגדיר זאת קוך היא: "למצוא את החדש בישן ואת הישן בחדש". המגזין הוא חממה לטיפוח רעיונות בצורה ייחודית ומאתגרת ומזמין שיתוף פעולה עם יוצרים אחרים (מת'יו ברני, האדי סלימאן, מריו טסטינו, האנס אולריך אובריסט, אינז ואן למסוורדה ואחרים). מלבד התוכן - העיצוב עצמו הביא את המגזין לתערוכות מיוחדות במוזיאון העיצוב בלונדון, בגלריה של "קולט" שבפאריס וב GAS שבטוקיו.
אז מה הרעיון שמאחורי 032c?
המשמעות של השם קשורה לתחילת דרכנו. Pantone היא התעשייה הסטנדרטית המקובלת ברחבי העולם לקטגוריזציה של צבעים ו 032c זה הקוד לאדום. כשהתחלנו, המגזין היה עיתון נייר פשוט, בעל הפצה מוגבלת אשר הודפס אך ורק בצבעי אדום ושחור. אחרי מספר גיליונות וכמעט שנתיים של עבודה הוצאנו אותו מחדש כמגזין סטייל גלוסי ואיכותי. זה היה חלק טבעי מהאבולוציה של הרעיון המקורי שלנו. להתחיל עם משהו מאד פשוט ולאט לאט להגביר בו את המורכבות.
מה בעינייך הוא הערך המוסף של מגזין כ 032 כהוצאה דו שנתית? הרי התרבות העכשווית היא כל כך אינטנסיבית, במיוחד שקיימים מגזינים חודשיים, שבועיים, בלוגי אופנה ואמנות ומגזינים אונליין שמוקדשים לתרבות הפופ?
תראה, היינו שמחים להוציא יותר משני גיליונות בשנה אבל זה מה שהתקציב מחייב אותנו. אנחנו חיים עם זה מצוין כי זה משחרר אותנו לעבוד על פרויקטים אחרים. מגזין חודשי חייב להתחרות עם מימד הזמן אשר מוכתב בעיקר על ידי מגזיני האינטרנט. כדו-שנתי אנו לכאורה התנתקנו מהדילמה ומשתדלים שהתכנים יהיו עמוקים מספיק ורלוונטיים לאורך זמן – המטרה העיקרית היא התרכזות בשיפור היתרונות הבלתי מעוררים של הדפוס.
תעשיית מגזיני הפופ החלה לפני 28 שנה וחצי (אוגוסט 1980 מגזין i-D יוצא לאוויר העולם) אתה חושב שהרעיון בבסיס פלטפורמה זו להצגת אמנות עכשווית עדיין רלוונטי בימינו?
תרבות עכשווית אתה יכול להציג בכל מדיה - החוכמה היא לעשות זאת בצורה אינטליגנטית. אנחנו עדיין מאמינים שהדפוס הוא אחד הכלים בעלי העוצמה לעשות זאת. לכן התחלנו ב 032c: כדי ליצור כתב עת שהוא מעניין ומאתגר.
כן, אבל האם עודף המידע בו אנו מופצצים מדי יום לא גורם לכאוס מוחלט בעולם התכנים? מהי בעצם אותה העוצמה שאתה טוען הקיימת בדפוס?
התשובה הקצרה שלי היא: שאל כל צלם או אמן אם הוא רוצה לפרסם את העבודות שלו אונליין או בדפוס. ברב המקרים אנשים יעדיפו דפוס. התשובה הארוכה היא שאני מאמין שהאפקטים המיוחדים של מגזיני האינטרנט עוזרים בעיקרם להעריך את היתרונות שיש בדפוס ואף מדגישים אותם. אם אני רוצה רכילות או חדשות או ביקורת מוזיקה אז האינטרנט הוא כלי מושלם לצורך העניין. אם אתה רוצה להציג מאמר, רפורטז' וויזואלי או סיפורי אופנה – אני עדיין מאמין שהדפוס הוא מדיום שאין שני לו, וזה כמובן עלול להשתנות עם הצגת טכנולוגיות חדשות בעתיד הקרוב. ב 032c אנחנו מנסים לנצל את חוסר הממשות של האינטרנט ומעניקים המון תשומת לב ליצירת ריגוש אצל הקוראים אשר קונים את המגזין: איכות הנייר, צורות כריכה שונות שימוש בצבעים מיוחדים ועוד.
אז זה טוב ויפה לגבי הצורה, אבל איך מצליחים לשמור על הרלוונטיות של התוכן? הרי מלבד עומס התכנים בתרבות העכשווית אנו חיים באובססיה של מציאת "הדבר הבא".
קודם כל אתה חייב להישאר סקרן ואפילו אובססיבי לגבי העכשווי. באותה מידה אסור להיכנע ללחץ הכללי להציג את האובייקטים שמוגדרים כ"הייפ" האחרון. לגבי המסה של האימאג' שביטלו כל סדר והירארכיה הרי שאני מבולבל כמו כל אחד אחר. אתה פשוט חייב לסמוך על האינסטינקטים כדי למצוא משהו רלוונטי ואז להתחיל להכניס סדר והגיון בכל הבלגן.
כמה הקוראים של 032c שותפים מבחינתך בתהליך הקריאטיבי? אני מתכוון מבחינת התהליך הפרקטי אבל גם במחשבה על כל גיליון. האם אתה כותב עליהם או בשבילם?
אין לנו מחוות פסבדו דמוקרטיות אשר מערבות את קוראים. ממש לא, 032c הוא די מונוליטי בהתייחסות זו. מה שאני אוהב ביחסים שלנו עם הקהל היצירתי הוא שלפעמים קורה כי הם הופכים להיות חלק מהגיליון. אחת הדוגמאות האהובות עלי היא הצלם סטיבן קליין שצילם למעננו (גיליון מספר 8) פורטרטים ייחודים של בראד פיט.
נראה כאילו פונקציית ה shuffle שנחתה בחיינו עם בוא האייפוד התמקמה לה בטבעיות במערכת תרבותית שמערבבת כל הזמן בין גבוה לנמוך. איך אתה מיישב את הדילמה הקלאסית של שילוב בין שאיפות אינטלקטואליות וצרכים פופולאריים?
האלמנט החשוב בעבודה היצירתית שלנו הוא ההפרעה לתפיסות הממוסדות של תרבות גבוהה ונמוכה. ובדיוק מכאן מגיע ה"קונפליקט" שלנו - ערבב אותו.
אומרים לנו לחשוב גלובאלי ולפעול לוקאלי – 032c למרות שהוא נמכר ברחבי העולם ונכתב באנגלית על ידי כותבים בינלאומיים הוא מאד ברלינאי בהגדרה. האם ברלין היום היא אכן המיקרוקוסמוס של "העכשווי"? האם יכולת ליצור את 032c בכל עיר אחרת?
ברלין זו עיר מאד אגרסיבית עם אבטלה ועוני. הדינמקיות החברתיות בעיר הן לא קלות אך הן הופכות אותה למקום דגירה משובח לפעילויות קריאטיביות. ברלין שלי היא כמו כפר של עשרת אלפים אנשים המוצאים עצמם מוקפים על ידי עיר של שלושה וחצי מיליון. הרעיון של המגזין היה מאד פשוט מתחילתו והכוונה הייתה לייצר זהות - שה"אאוטסיידר" יסתכל פנימה. היום אני חושב שיכולנו לייצר את המגזין בכל עיר גדולה אחרת, אבל אז הוא יצטרך להתעסק עם המיקום החדש של הפקתו. בינתיים אנחנו מאד שמחים להיות בברלין. הייתי מגדיר את העיר כמעבדה תרבותית הגובלת בפשיטת רגל כלכלית. אני חושב שהסיפור של ברלין טרם הסתיים; בניגוד לערים אחרות היא עדיין מנסה להבין מה תהיה.
האם לדעתך יש למגזיני נישה אחריות לדון גם בסוגיות פוליטית? האם סטייל הוא אלמנט אסקפיסטי או חלק מאג'נדה יותר רדיקלית?
הו, אני אהיה מאד זהיר כדי לטעון שיש למגזיני סטייל אחריות או צורך מוסרי להתעסק עם עניינים פוליטיים. למרות הכול – עבורי, ב 032c, זוהי בחירה מאד טבעית; כמו שז'אן לוק גודאר הצהיר: "סטייל הוא רק החיצוניות של התוכן, והתוכן הוא הפנימיות של הסטייל". אז למה לא ללכת על אסקפיזם ואקטיביזם ביחד?
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה