The Atlantic, המגזין לאנשים שבאמת חושבים, פרסם בביקורת הספרים שלו החודש רשימה מרתקת על אחד מאתריה המובהקים ביותר של המודרניות, הלא הוא ה"שופינג מול". הסקירה מציינת ספרים קלאסיים כמו "אשליות אבודות" של בלזאק, "גן עדן לאישה" של זולא ו"פרויקט הפסאז'ים" של בנימין, ומונה גם ספרים עכשוויים יותר, פרי התרחבות לימודי (ביקורת) התרבות של השנים האחרונות, ביניהם "Carried Away" של בוולבי והספר המונומנטלי של רם קולהאס "Harvard Design School Guide to Shopping". התירוץ לרשימה הוא עיסוק מחודש בויקטור גרון (Victor Gruen), הארכיטקט היהודי-וינאי שברח מהנאצים והיה אבי השופינג-מול, ולכן זה שהיה אחראי לאופן שבו השתנה הנוף האמריקאי והאופן שבו אמריקאים חיים את חייהם.
למרות שהגרסוניירים מזדעזעים כל פעם שהם שומעים את צירוף המילים "שופינג-מול" ("שופינג" מבחינתם היא פעילות מבורכת כל זמן שהיא נעשית ברחובות עירוניים קסומים, דינמיים ומלאי הפתעות, ו"מול" מייצג כל מה שרע בשופינג מרוכז, בתכנון סגור ובתרבות של פרברים), מעניין לקרוא על ההיסטוריה של השופינג-מול, ובעיקר על האופן שבו הפעילות הקדושה הזו (קניות) מעוצבת וממושטרת בארכיטקטורה, בתכנון ערים ובתרבות.
גרון, שבשנותיו הראשונות באמריקה עיצב ותכנן חנויות בשדרה החמישית בניו יורק, היה אחראי לשינוי התפיסה העיצובית בכל מה שנוגע לחזותן של החנויות ויצר פרונטים "מזמינים" שפיתו את הקונים לא רק להתגבר, אלא גם לשכוח את מה שקרוי "חרדת הכניסה לחנות".
שנים אחר כך, ב-1954, הוא תכנן את מרכז הקניות הראשון שלו (Northland) מחוץ לדטרויט, והוכיח את הרגישות שלו לתשוקות ולמשאלות של הקונים. יותר מזה, גרון הבין שיותר מכולם, רוב הקונים הם בעצם קונות (נשים עם ילדיהן), והוא תכנן את המרכזים הללו בשבילן (אנקדוטה משעשעת קשורה לתכנון מקומות חנייה רחבים יותר, כדי לעזור לנשים - שרובן היו נהגות חדשות - לחנות).
בהמשך הוא בנה את מרכז הקניות הסגור הראשון, ובסוף שנות השישים הוא כבר הצטרף למבקרים את מרכזי הקניות וניסה להביא את האלמנטים הבולטים שלהם ולשלב אותם במרכזי הערים.
עוד על גרון אפשר לקרוא כאן ועל הביוגרפיה "Mall Maker" כאן.
עוד על מרכזי קניות אפשר לקרוא כאן.
ואם כבר מרכזי קניות, הגרסונייר לא שוכח את דיזנגוף סנטר, אולי מרכז הקניות המוזר והמרתק ביותר בישראל (והמוצלח גם, יש לציין), שתמר ברגר כתבה עליו את "דיוניסוס בסנטר" - הספר הוא בעצם חקירה ארכיאולוגית ואישית של האתר שהיה פעם שטח פרדסים של חינאווי, שכונת צריפים לעולים חדשים, והיום הוא מפלצת הבטון הפופולרית "הסנטר".
גרון, שבשנותיו הראשונות באמריקה עיצב ותכנן חנויות בשדרה החמישית בניו יורק, היה אחראי לשינוי התפיסה העיצובית בכל מה שנוגע לחזותן של החנויות ויצר פרונטים "מזמינים" שפיתו את הקונים לא רק להתגבר, אלא גם לשכוח את מה שקרוי "חרדת הכניסה לחנות".
שנים אחר כך, ב-1954, הוא תכנן את מרכז הקניות הראשון שלו (Northland) מחוץ לדטרויט, והוכיח את הרגישות שלו לתשוקות ולמשאלות של הקונים. יותר מזה, גרון הבין שיותר מכולם, רוב הקונים הם בעצם קונות (נשים עם ילדיהן), והוא תכנן את המרכזים הללו בשבילן (אנקדוטה משעשעת קשורה לתכנון מקומות חנייה רחבים יותר, כדי לעזור לנשים - שרובן היו נהגות חדשות - לחנות).
בהמשך הוא בנה את מרכז הקניות הסגור הראשון, ובסוף שנות השישים הוא כבר הצטרף למבקרים את מרכזי הקניות וניסה להביא את האלמנטים הבולטים שלהם ולשלב אותם במרכזי הערים.
עוד על גרון אפשר לקרוא כאן ועל הביוגרפיה "Mall Maker" כאן.
עוד על מרכזי קניות אפשר לקרוא כאן.
ואם כבר מרכזי קניות, הגרסונייר לא שוכח את דיזנגוף סנטר, אולי מרכז הקניות המוזר והמרתק ביותר בישראל (והמוצלח גם, יש לציין), שתמר ברגר כתבה עליו את "דיוניסוס בסנטר" - הספר הוא בעצם חקירה ארכיאולוגית ואישית של האתר שהיה פעם שטח פרדסים של חינאווי, שכונת צריפים לעולים חדשים, והיום הוא מפלצת הבטון הפופולרית "הסנטר".
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה