מועדון הג'נטלמנים - דוקטור דוקטור

השפעת העונתית, שלא פסחה על המועדון, הזכירה לג'נטלמנים שבגדים (כמו שכל אמא יודעת) הם לא רק אמירה חברתית ואופנתית, אלא גם מרחב פיזי של מחסה, קליפת טקסטיל שמגוננת בפני העולם. משהו שגברים נוטים בדרך כלל לשכוח. ובכלל, גברים ובריאות הם שני דברים שלא הולכים ביחד בקלות. השבוע יצא מגזין גברים חדש באנגליה בשם GAZ7ETTA (טוויסט על שמו של מגזין הנשים הבריטי המצליח) של חברת המדיה באואר, שלקראת הוצאת המגזין ערכה מחקר לגבי קהל היעד וגילתה סגנון חדש של גבריות במאה ה-21: "גבר 4D " (הגבר הארבע-ממדי").

מדובר בגבר בגילאי 15 עד 40 עם "בטחון עצמי, אינדיבדואל ובעל עניין ותשוקה מגוונים". עוד מגלה החברה, שהגבר החדש פחות שבטי מאחיו הקדומים, ושהוא "מגלה עניין רב בתרבות והרבה יותר מודע לבריאות שלו".

החיפוש הזה אחר דמותו של הגבר החדש ופיצוח יחסו לגופו ובריאותו משגעת בשנים האחרונות את כל מחלקות השיווק הגלובליות, שמוציאות שלל מגזינים, תכניות טלוויזיה ומוצרי צריכה, שאמורים להתאים לפרופיל הדמוגראפי של הגבר החדש. במחלקת המזון, למשל, מוצרים (לכאורה) בריאותיים צצים מדי יום ונארזים בשמות חדשים כמו הקולה זירו או צ'יפסים מירקות שורש, ותכניות שיווק אחרות מנסות לקרוץ לגוף הגברי בלי הטון המטרו-הומו-רטרוסקסואלי.

אבל כמו גברים אחרים לצידם, הג'נטלמנים מעדיפים לטמון את ראשם בחול ולא לדבר (בטח לא לחשוב) על "מחלות של גדולים". גברים, אם הם לא היפוכונדרים, מעדיפים לא להתעסק בבדיקה עצמית. היתה איזו בדיקה מקיפה אחת, כשחזרו לארץ אחרי שנים שרעו בשדות זרים (כשסוף סוף היו יכולים לנצל את שנות התשלומים לביטוח הרפואי), אבל השגרה הישראלית (והמערבית בכלל) הלוחצת לא באמת איפשרה רגעים של התבוננות עצמית, שמתחילה בסדרת בדיקות מערכתיות או מסתכמת במבט חטוף במראה ובתשובה על השאלה הכה בנאלית: מה שלומי היום?.

בדיוק בשביל זה נוסדה באוסטרליה ב-2003 תנועת "מובמבר" (שילב של מוסטש, שפם ושל חודש נובמבר) שמבקשת להעלות את המודעות לנושא המורכב והחבוי של בריאות הגבר. מה שהחל כהתערבות ברים טיפוסית בין שני גברים הפך בשנים האחרונות לתופעה גלובלית שמופצת על ידי שימוש נכון בבלוגים מצד אחד, ובטרנד הגברי החזק מכל של השנים האחרונות, השפם.
תנועת מובמבר קוראת בחודש זה לכל הגברים בעולם לגדל שפם כאות הזדהות וכסמל המאבק להעלאת המודעות הבריאותית בציבור הגברי. אותו טוטם גברי אמור להזכיר לכל מגדליו וחבריהם לפחות שתיים מהמחלות הקשות שפוגעות בגבר המערבי הממוצע, שמהם הוא מעדיף להתעלם: הדכאון הגברי השקט וסרטן הערמונית (שתוקף אחד מכל עשרה גברים).

עסקים כרגיל

הדימוי של בטסי דרייפר שוכבת על ספת הפסיכולוג, בעוד דון שותה עוד דרינק הוא דימוי שלא עבר שינויים רבים מאז שנות החמישים. אמנם הנתונים הרשמיים מצביעים כי שיעור הדכאון אצל גברים נמוך משמעותית מזה הנשי, אך עדיין אין בעובדה זו להסביר את שיעור ההתאבדויות אצל גברים, שגבוה פי ארבעה מנשים. בעקבות הלחץ המוכר של החיים האינטנסיביים, גברים רבים עוברים משברים נפשיים שמשפיעים באופן מובהק על מצבם הבריאותי. הג'נטלמנים, גם אם כתבו לא מעט טורים בנושא, מעולם לא קראו לשמור על דיאטה נכונה (כי הם בעצמם לא), או לעשות ספרוט באופן קבוע (כי גם הם בעצמם לא) אבל הם יכולים לנסות ולבקש (גם מעצמם) להוריד קצת לחץ. לשחרר. להשתמש בתיבת ההילוכים הנפשית כמערכת לניהול לחצים.

מארגני מובמבר גם מדגישים כי תוחלת החיים הגברית נמוכה בחמש שנים לעומת זאת הנשית, ולכן - דרך העלאת המודעות הבריאותית - הם מנסים להוכיח שיש עוד לאן לגברים להתקדם.

החלוק של ד"ר מרטין ומרג'יאלה

אבל גם הג'טלמנים לפעמים נופלים למשכב, ולטפל בהם, הם מודים, זה לא פיקניק. גברים הופכים לנפולת של סמרטוטים כשהם חולים, רואים אויב בכל מדחום, אוהבים מרק עוף ומחפשים אם רחוקה או אח רחמן שיטפלו בהם עד שיבריאו.

ימי המחלה, כידוע, מסמנים לא רק קריסה של מערכות ההגנה החיסוניות של הגוף, אל גם מפילים עימם את חומות האלגנט והסטייל. להיות חולה פרושו להיכנס למצב אנטי אופנתי בעליל, שיש בו קסם רב, אבל טומן בחובו את הסכנה הקיימת ביציאת שלדים מוחבאים מן מהארון: מהטישירט המהוהה והענקית לטריינינג הישן או הפיג'מה, שנשארת שלושה ימים על הגוף הקודח עד שהיא סופגת את כל המחלה.

אפשר ללמוד מאותם רגעים על החמימות והנינוחות של בגדי החולה: חולצות טריקו נעימות למגע, בגדים שהם קצת אוברסייז ומעילים נעימים ומחממים, שלהיכנס לתוכם יזכיר שקיעה שפעתית לתוך שמיכת פוך בילדות.
עולם הבריאות והחולי מורכב קצת יותר מאותה הימרחות אינסופית על הספה. תחום הרפואה למשל העניק לאופנה כמה רגעי חסד אסתטיים, כמו חלוקי האחיות של ריצ'ארד פרינס שהפכו אצל לואי ויטון להשראה אמנותית, רופאים עמוסי שארם וסטייל, כמו ג'ורג' קלוני כדוקטור רוס ואיאן לורי כדוקטור האוס, שמקל ההליכה שלו הוא אקססורי לא רע לדנדי המצוי.

דמיאן הירסט, האמן הבריטי הנודע הפך את ארון התרופות למוצג מוזיאלי, וגם ג'וזף בויס, האמן הגרמני, שהתרסק ממטוסו במלחמת העולם השניה וניצל על ידי נוודים טטרים שמשחו את גופו בשומן ולבד, הוא סטייל אייקון, שהשפיע למשל על דמיר דומא שעיצב בדמות בויס מספר פריטים ייחודיים בקולקציה שלו.
אבל מרוב דיבור הג'טלמנים, לא היפוכונדרים באופיים, כבר מרגישים לא טוב. הם נזכרים באנשים כמו ג'ורג החמישי, לואי ה-16 או זיגמונד פרויד, שלצד הקזת דם קבועה (כדי לשמור הטריות של הכדוריות האדומות, או הלבנות) נהגו להשתמש בסמים קלים וקשים כתרופה (או מענה ללא מעט צרות), ומיד הם רצים לבחון אצות כחולות ירוקות, מערבבים מים במאגמה ירוקה, אומגה 3 ויטמין סי, די או בי ובדרך הביתה רוכשים עוד בגד בריאות להגנה מפני המחלה ולנחמה, שכדאי שכבר תגיע.