הגרסונייר השבועי: צ'ט בייקר

הבחירה בצ'ט בייקר כגרסונייר השבועי נראית אך טבעית בסיומו של שבוע מלנכולי זה, בו נחתה על העיר אותה שכבת לחות דקיקה שתתעצם, תגבר ותלווה אותנו עד שלהי הקיץ. סיפור עלייתו ונפילתו של בייקר, אגדת הג'אז האמריקאית, טומנת בחובה לא מעט השפעות מרתקות על עולם האופנה הגברי, השראה מוזיקלית אדירה וסוף עצוב וטראגי.
החצוצרן צ'ט בייקר נודע בשנות החמישים כילד הרע של עולם הג'אז האמריקאי, ועם הכשרון, היופי הטבעי והגישה הנונשלנטית הוא הפך לסמל הרשמי של סגנון ה- Cool Jazz. הוא היה אמן טוטאלי, מכושף מקסם הג'אז ומעולם לא נראה שהתאמץ יותר מדי לנגן, העידו חבריו, ובטח לא להתאמן. הנגינה שלו, ואחרי כמה שנים גם השירה, היתה אינטימית, רגועה ונוגדת - אולי משלימה את אורח חייו הסוער.

אמריקה של פוסט-מלחמת העולם השניה קיבלה לזרועותיה לא מעט מורדים אופנתיים שסללו את שביל תרבות הפופ, אבל דווקא עולם הג'אז המסורתי נשאר מאחור, וחולצת טי לבנה, אותה נהג בייקר ללבוש בכל הופעותיו הפומביות, נראתה זרה וחצופה. סגנון הלבוש הבלתי מתאמץ של בייקר, היה מינימליסטי, גברי ומדויק, שחיבר בין רוח המרד הצעירה של שנות החמישים לבין מראה האייבי-ליג המלוטש.

עם התהילה הגיעה גם ההתמכרות, ובשנות החמישים שלח ההרואין את בייקר ואת לחייו המצומקות לנוע ולנוד באירופה. ללא משפחה או סוכנים מלחיצים הסתובב לו בייקר במאורות ג'אז אפלות במערב גרמניה, אנגליה, הולנד ואיטליה - שם אף ישב כמה שבועות בכלא. בשנות ה-70 חזר להופעות בארצות הברית, הוציא לא מעט אלבומים, אבל היה זה רק ב-1983 כשאלביס קוסטלו (מעריץ מושבע) הזמין את בייקר לנגן באלבום Punch the Clock ונראה כי דור חדש לומד להכיר את הקסם הבייקרי.

דמותו האייקונית ורבת ההשפעה משכה אליה לא מעט יוצרים מתחומים שונים: הצלם האגדי וויליאם קלקסטון, שליווה בשנות החמישים והשישים את עולם הג'אז האמריקאי, הוציא ספר בשם Young Chet ובו תיעוד חייו המוקדמים של בייקר וצילומים שהפכו למזוהים עם ההיסטוריה של Cool Jazz.

גם צלם האופנה ברוס וובר נמשך אל האגדה הבייקרית וב-1988 ביים סרט תיעודי בשם "Let's Get Lost" (אותו אפשר להשיג באוזן) שאף היה מועמד לפרס האוסקר התיעודי באותה שנה. בסרט מציג וובר את דמותו המלנכולית, המורכבת והמרתקת של בייקר, כפי שהיא משתקפת מהקלטות ארוכות באולפן, מהופעות ומראיונות עימו ועם חבריו (כולל אשתו קרול בייקר ושלושת ילדיו). בחודש מאי 88, תוך כדי עשיית הסרט, נמצאה גופתו של בייקר למרגלות המלון הזול בו התגורר באמסטרדם. סיבת המוות הוגדרה כ"תאונה".

לגרסונייר העגמומי לא נותר אלא לסגור את המזגן עם השקיעה, לשלוף את אחד מאלבומי הג'אז האהובים עליו (ואין הרבה כאלה)...

ולהניח למחט הפטיפון לחרוץ את שיניה בוניל השחור של בייקר. במרפסת, עם שקשוק קוביות הקרח בכוס, נדליק סיגריה לצלילי קולו של בייקר ונחפש עוד כוכב נופל.