מסכות עצומות לרווחה

היה זה רק בסיום כתיבת הפוסט הנוכחי נזכר לפתע הגרסונייר כי גם הוא בפורים האחרון גילה (מחדש) את כוחה של המסכה. היתה זו מסכה שועלית בדמותו של פנטסטיק מיסטר פוקס (לצד חליפת הקורדרוי ושאריות חיטה בדש) שנתנה אז חופש מופלא ומעניין לדמות החדשה שהשתלטה על הגרסונייר…

אבל בשביל האמן האיטלקי איוואנו אצורי, שהחל את דרכו כאמן גרפיטי (aka Dumbo), המסכה היתה תמיד והיא עדיין - אמצעי אל האמנות. מסכת הגרפיטי שעיצב לעצמו בשנותיו כאמן בחלל הציבורי הגדול, כדי להגן עליו מפני העין הכחולה, שימשה כהשראה לתערוכתו החדשה, שהוצגה במילאנו במהלך שבוע האופנה האחרון.
אצורי פנה לרשימה מגוונת של מעצבי אופנה ידועים, חלקם עובדים עם בתי אופנה גדולים חלקם עצמאיים, לתת את הטאצ' האישי שלהם על פני המסכה הבסיסית שעיצב. בדרך משבוע האופנה בלונדון לשבוע האופנה בפריס, הגיעו כל אנשי התעשייה, חובשי המסכות הטבעיים, לאירוע פתיחת התערוכה שנקראה "One Size Fits All".

המארח - מרסלו בורלון; האמן - איוואנו אצורי

ויויאן ווסטווד

ניל בארט

היידר אקרמןריקרדו טישי

מיסוני

גלויי עיניים - האמן והמוזות

* * *

אחרי מילאנו, נעים עדרי המסכות מערבה לכיוון פריס, לכיוונה של הכוהנת הגדולה קארין רויטפלד. מסיבת ההשקה החגיגית של גליון ה-90 של ווג פריס הפכה לאירוע דקדנטי ומרהיב שללא ספק הפך למיתולוגיה מיידית ויקבל מקום של כבוד בכל ספר תיעודי על אופנת התקופה.

האם הבן ורוח הרויטפלד

ויקטור ורולף (או להפך)

האמיש - המסכה והשפם

מיסייה אנדרה והעזהאדי סלימאן הגיע עם (היד בכיס) ובלי מסכה

סטפן ג'ונס במסכת מראה גאונית (ופראו דיטה)הזבוב המכאני (גארת' פיו)

האביר האפל אוונס

מסכת ג'ייקובס

ז'אן צ'רלס דה קסטלביאק

* * *

טרם הספיק לאוורר את עור פניו ולנשום אוויר צח וכבר נתקל הגרסונייר במסכה חדשה בדמות הפקת האופנה המהודקת והסרטוריאלית להפליא של ווג-הום אינטרנשיונל, סתיו-חורף 2010-2011. למי שמתקשה לנשום: לקחת אוויר זה תיכף נגמר.

* * *
ועד פורים הבא נסתתר מאחורי המסכה של קובריק

מועדון הג'נטלמנים - הטור ה-13

הטור ה-13 של מועדון הג'נטלמנים, בעיתון הארץ - מוסף גלריה, מנסה לפצח את מהות המפגש הזכרי. מהצ'אפחות שקיבלו בצעירותם ועד המפגש הראשון עם איש עסקים יפני או חבר בריטי – הגרסוניירים מצאו עצמם בוחנים מהצד את השפה החברותית של גברים מסביבם. יש משהו מרתק במגוון הקודים הפיזיים של גברים הפוגשים זה את זה, משהו שיכול להיות טעון באחווה או איבה, ברעות או אלימות. (נסחו זאת היטב, אגב, הכוריאוגרפים והרקדנים יוסי ברג ועודד גרף שהגרסוניירים ראו לא מזמן את הופעת מחול שלהם: "ארבעה גברים, אליס, באך והצבי").

מסיבת יום הולדת של מכר מכובד זימנה לג'נטלמנים שורה של מפגשים עם אנשים שונים והולידה כמה סיטואציות מביכות סביב השאלה: מה עושים כשפוגשים מכרים, קרובים כרחוקים? לחיצת יד, חיבוק או נשיקה? לסוגיית המפגש בין שני גברים, גם אם הם ישראלים מהזן המצוי (הג'נטלמנים יתעלמו לעת עתה מכל כינויי ה"אח שלו", "בנאדם", "סבא'לה" ו"גבר"), יש אסכולות רבות ואינספור תת-ז'אנרים שמשתנים ללא הרף. יש חבקנים הססניים, ששומרים על מרחק, יש חבקנים שתופסים אותך בחוזקה ולא נותנים לזוז, ויש כאלה שמשלבים גם שלוש טפיחות ("מה-קורה-אח שלו") על הגב - ולאו דווקא כמחווה של קרבה. במקביל יש אסכולת הנשקנים (שלעתים אף משלבים חיבוק). נשיקה אחת או שתיים הן דבר מקובל, שלישית כבר מעלה חשד לאירופאיות, ערביות, או התעניינות מינית שלא במקומה.

אחרונה חביבה היא אמנות לחיצת היד, שבישראל צומצמה לכאפה או צ'אפחה, והיא מנהג עתיק שמפגיש בין זרים וקרובים כאחד ומחייב פרוטוקול מדוקדק. במרכז טקס לחיצת היד עומד המרכיב החשוב, של העיניים. משעשע לחשוב שיותר מהלפיתה והלחיצה הנכונות (לא הססני מדי ולא חזק מדי), יותר ממשך המחווה הגופנית והעיתוי שלה, דווקא המפגש במבט הוא שעושה את לחיצת היד למוצלחת. קל לשכוח את הכלל הזה, אבל חשוב למלא אחריו וללוות אותו במשפט כדי להפוך את כל האקט המוזר למשמעותי - אחרי הכל המנהג החל בימי הביניים, כשאבירים פרשו את ידיהם כדי להראות שאין ברשותם נשק.
אבל גם מישהו שמחשיב לחיצת יד כמו ג'ון פ' קנדי, שבמהלך מסעו לנשיאות יזם מחקר על לחיצת היד האפקטיבית ביותר (היתה זו לחיצת יד כפולה, שבה היד השמאלית חובקת את היד הנלחצת מלמטה), היה מבין היום שמעמדה הבינלאומי בסכנה. הזעקה הסטרילית, שיצאה לאחרונה מ"Debrett's" - האוטוריטה הבריטית בכל מה שנוגע לנימוסים והליכות - קראה להקפיא את המנהג הוותיק, מחשש להעברת נגיף שפעת החזירים, ולהשתמש דווקא בנשיקות על הלחי, שמתברר שמעבירות פחות מחלות, בתנאי שנמנעים ממגע גופני נוסף, למעט טפיחות על הכתף או על הזרוע.

מפגש בין שני גברים התאפיין מאז ומעולם בקו דק שמפריד בין רעות לאלימות, בין חברות לקנאה, בין קרבה לאיבה. הזירה הגברית האולטימטיבית, מאז המצאת הג'נטלמניות, היתה הדו קרב (שנהפך עם השנים ל"מועדון קרב"), ובה סירוב להזמנת היריב התפרש כפגיעה חמורה בכבוד. המפגש הדרוך בין שני זכרים, מימי האימפריה הרומית, דרך החברה הוויקטוריאנית ועד ימינו, עמוס בטקסים ובקודים ברורים כמו אלה של האבירים, הוויקינגים, הסמוראים, המתאבקים בזירה ואפילו האיילים בטבע. אמנות לחימה מיוחדת ונדירה שחוזרת בימים אלו לעולמנו חושפת עולם גברי במיוחד, וכאמור, אלים ומנומס. הבארטיצו היא תורת לחימה משולבת שהמציא בלונדון בסוף המאה ה-19 אדוארד בארטון-רייט, מהנדס רכבות בריטי, שחי ועבד שלוש שנים באימפריה היפאנית וצבר ניסיון וידע רב באמנויות הלחימה השונות. כשחזר בארטון-רייט לאנגליה הוא צירף את האלמנטים החשובים באמנויות הלחימה היפאניות והאירופיות (קרב מקלות צרפתי, אגרוף בריטי וג'יוגיצ'ו יפאני) וקרא לשיטה החדשה "בארטיצו" - שילוב של שם משפחתו ו"ג'וג'יצו".

ב-1989 הקים בארטון-רייט את בית הספר הראשון לבארטיצו, ובלונדון, כמו בלונדון, המוסד נהפך מהר מאוד למועדון חברים אקסקלוסיבי שהצטרפו אליו לא מעט ידוענים של אותה תקופה. אמנות לחימת הג'נטלמנים כמעט נשארה באנונימיות מוחלטת, אלמלא סר ארתור קונן דויל, שאיזכר אותה בספר הקאמבק של שרלוק הולמס מ-1901. מאה שנה אחרי חזרתו של הולמס גם תורת הבארטיצו זוכה לתחייה: ב-2002 הוקמה מחדש תנועת הבארטיצו בלונדון, עם מועדון חברים, שני ספרי הדרכה וגאי ריצ'י אחד (בעל חגורה חומה בג'וג'יצו), שיחזיר בקרוב את שרלוק הולמס למסכי הקולנוע.

עולם האופנה החליט לעשות סובלימציה לאלימות ולהשתמש בה כאחד ממקורות ההשראה לבגדי גברים. ברנרד וילהלם וגם ראף סימונס התפרסמו בתחילת דרכם כשיצרו קולקציות גברים שהזכירו לוחמים עכשוויים בעלי אג'נדה פוליטית פוסט-אפוקליפטית. לג'ון גליאנו תמיד היה חיבור למדי הפיראט; אחריהם הגיע החושך המאיים של ריק אוונס, שכיסה את כולנו בגלימות אור; תום בראון הצעיד גברים שנראו כמו לוחמי ג'דיי וגארת פיו ריתק בשריון הקשקשים העדין שלו.

אופנת הרחוב גם היא התחברה מהר לאותם לוחמים אורבניים, וה"מיליטרי קוטור" הגיע לשיאו בשנות ה-90 עם מעילים צבאיים ממזרח ברלין, הדפסי הסוואה שעדיין אפשר לזהות את שרידיהם, וכמובן הז'קט הצבאי הבריטי, שזוכה גם הוא לתהילה חוזרת (ההוא בגרסת סרג'נט פפר) כשאנתוני פרייס עיצב אחד כזה לטופ-מן.

לנעלי הגלדיאטור ולתופעת הניטים מצטרף גם הטרנד הוויקטוריאני של בגדי ציידים ופוחלצים שכובש את אמריקה בסערה - מהבגדים והאקססוריז של חברת ציוד הציד והמחנאות "Filson" ושל "L.L.Bean" ועד המסעדות הניו-יורקיות הפופולריות "Freeman's" ו"Spotted Pig", המעוצבות כמו מסבאות שבהן שורצות חבורות גברים שסיימו זה עתה לצוד איילים ביערות. סטים מטוויד, מכנסי צמר, חולצות חוואים משובצות ונעליים כבדות ומגושמות עושים את דרכם ממסלולי התצוגות למרכזי ערים גדולות בעולם ומעניקים לגברים שלובשים אותם שיק של ציידי צבאים מודרניים, עם אפיל לוחמני ומבט חולמני.

גם אם כל זה נשמע רחוק והזוי, הג'נטלמנים מבקשים להזכיר שכמו כל אביזרי הלבוש האלו, גם הג'ינס הקלאסי נולד באמצע המאה ה-19, וכמוהם גם הוא עשה את דרכו למיינסטרים, הרבה לפני שהלובשים אותו לחצו ידיים בחמימות כשנפגשו עם חברים במסיבות יום הולדת.

הכוכב האפל

השם הוא פְּיוּ. גארת' פְּיוּ. מעצב האופנה החם של אנגליה מצא לעצמו עיסוק מעניין במהלך שבוע האופנה בלונדון המתרחש בימים אלו ממש. מכיוון שכבר הציג את מרכולתו האופנתית בפריז (שם גם חשף לראשונה קולקציית גברים, ועל כך בהמשך) נענה פְּיוּ בחיוב להצעת מגזין טיימאאוט לערוך את המהדורה המיוחדת של המגזין לכבוד שבוע האופנה בבירה הבריטית. על שער המגזין, מיקם פְּיוּ את עצמו לצד דפנֶה גינס, יורשת המיליונים של תאגיד האלכוהול, והמוזה המסתורית והדקדנטית של עולם האופנה הבריטי.

אז מי אתה גארת' פְּיוּ?

פְּיוּ נולד בקיץ 1981, בסנדרלאנד שבאנגליה, ובגיל 14 כבר עבד כמעצב תלבושות בתיאטרון הנוער הלאומי. לפני חמש שנים סיים את לימודיו בסנטרל סנט-מרטינס ומיד הציג את קולקציות הנשים המהפכניות, הקונספטואליות והלא ממש לבישות שלו - בשבוע האופנה של לונדון. עיצוביו המקוריים הוצגו מהר מאד במוזיאון וויקטוריה אנד אלברט בלונדון, ובמטרופוליטן בניו-יורק, הוא הלביש ידוענים כמרלין מנסון, קיילי מינו, רויזין מרפי ואף את ביונסה בטקס פרסי האמ.טי.וי האירופאי האחרון, הוא זוכה לחיבוק מפרגן מהפטרון החדש שלו בקליפורניה – המעצב ריק אוונס. ואם עוד לא אמרנו: גארת' פְּיוּ, בן 27 וקצת הוא שם מעולה לניימדרופינג.

ביונסה מימין כמה חודשים אחרי אגנס דין משמאל

אחרי שזכה לפני כשנתיים בפרס ANDAM, שמוענק מדי שנה על ידי ממשלת צרפת, בשווי של 150 אלף יורו, עבר להציג בשבוע האופנה בפריז לצד קומ-דה-גארסון, ג'ון גליאנו, ראף סימונס ואחרים. בהתחשב בעובדה שעיצוביו נעים בין פיסול אקספרימנטלי לביגוד אמנותי, היה די ברור שקולקציית הגברים הראשונה שלו, שהוצגה לפני כמה שבועות בפריז, לא תהיה מסחרית למדי. (אלא אם האייקונים האופנתיים שלכם הם אדוארד סיזר-הנדס פוגש את רובין הוד באווירת פוסט-אפוקלפיטית-סייבורג-גותית). בין 25 המודלים עוצרי הנשימה שהציג פְּיוּ ניתן לגלות את סימני ההיכר הייחודיים שלו: הזוויות החדות, הגוון השחור-אפור, השיער סינתטי והמון המון פי.וי.סי.

הקולקציה הוצגה בחלל האמנות האהוב על הגרסוניירים: פאלה דה-טוקיו והסיפור הגדול של הערב, מעבר לחיבוק הגדול של עיתונאי האופנה, מגיע מאורחת מסוימת שמשמעות הגעתה מהדהדת עד היום בתעשייה.
בשורה הראשונה, לצידו של ג'פרסון הק, העורך המיתולוגי של מגזין דייזד וגרסונייר בפני עצמו, ישבה דלפין ארנו (Delphine Arnault) הבת של ברנרד ארנו, השליט הבלתי מעורר של LVMH, תאגיד המותרות שכבר מחזיק אי אלו מותגים (לואי וויטון, כריסטיאן דיור, מארק ג'ייקובס, ג'יבנשי, קנזו, אמרנו מספיק?). נכון, רק שעה לפני כן היא ישבה לצד קרל לגרפאלד בתצוגה של "דיור הום" - אבל לחצות את פאריס בגשם שוטף בשביל לראות תצוגה של ילד בן 28? השמועות מדברות על האכזבה של משפחת ארנו מהיורש של הדי סלימן בדיור-הום, כריס ואן אשה, ועל כך ש LVMH יציע לפְּיוּ ממש בקרוב את התפקיד. הגרסונייר מבטיח לעקוב.