‏הצגת רשומות עם תוויות הלמוט לאנג. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הלמוט לאנג. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 13 במאי 2012

קולות של חליפה

עוד טור של המועדון, הפעם על השדות הסמנטים של קולות, סאונד ובגדים.
קוין בארנס, סולן להקת "אוף מונטריאול" בהופעה רועשת במיוחד
בראשית היתה צווחה. אחר כך הפך הקול לסמן הייחודי של כל אחד מאתנו, מסוג התכונות האבולוציוניות שנועדו להבדיל אנשים מאנשים אחרים ולאפשר לזהות אותם. אחר כך הפך הקול הגברי (וכמובן היעדרו) לאלמנט מכונן בתרבות האנושית, מדבר אלוהים חיים ועד שתיקה הולכת ונמשכת של משורר. כל אדם גדל ומפתח את תהודותיו שלו, את סגנון קולו. שלב התחלפות הקול הוא אירוע בעל פוטנציאל טראומטי בהתבגרות הביולוגית של הנער, כאשר התעוררות הורמונלית משנה את איכות הקול. התחלפות הקול מלווה לא פעם גם בחוסר שליטה עליו ובתנודות לא צפויות שאינן משעשעות במיוחד כשאתה בן 12.
קול הוא גם מטפורה להמון דברים: הקול האישי, כמו טעם או סגנון שכל אדם מפתח לעצמו, הופך לחלק מהמהות שלו, מעין תעודת זהות גנטית, סמן אופי שמרמז על עמוד שדרה סגנוני. אבל איך אפשר באמת לזהות "קול", שלך או של אחרים? בשיח האופנה מקובל לתאר מעצבי אופנה "בעלי קול אישי", ולעתים קרובות מבקרים מעצבים ש"איבדו את קולם" או מהללים את אלה ש"קולם הולך ומשתבח". אבל מהו הקול האישי? ומי יודע איך מקשיבים לו?
הלמוט לאנג, ניסויים בשקט
אם תקופות כמו הסבנטיז (עם חולצות הפלסטיק ושילובי הצבעים הבוטים) והאייטיז (עם מעצבי האופנה הרעשניים כמו ורסאצ'ה וארמאני) נחשבות צעקניות, הניינטיז ושנות האלפיים מסווגות כשקטות יותר, עם החרישיות האינטלקטואלית של מרטין מרג'יאלה (המעצב שאיש לא ראה או שמע), הלמוט לאנג וראף סימונס.
אפשר לראות בחזרתם של בגדי הגברים הקלאסיים - כמו אלה שלבש השחקן ז'אן דז'רדן ב"הארטיסט" - סמן למינוריות הסגנונית הנדרשת באופנת הגברים העכשווית. מצד שני, טרנד הצבעים הבוהקים עדיין מהדהד במסלולי תצוגות האופנה, ותמונה כמו זו של ראף סימונס מנופף לשלום בתצוגת האופנה האחרונה שלו בז'יל סנדר היא דוגמה עוצרת נשימה של שתיקה רועמת שנכנסה מיד לפנתיאון.
סימונס נפרד לשלום בשתיקה רועמת
מעבר לקול שבוקע מגרוננו ולקול המטפורי, גם לבגדים ולדרך שבה הם עוטפים אותנו יש רעשים ייחודיים. נכון שהצלילים המקושרים לכאורה לנשים מושמעים הרבה יותר: טפיפות עקבים, רוכסנים נסגרים או ציפורניים נשברות על לוח. אבל גם לגברים יש לא מעט בדים ובגדים שמשמיעים רעשים: נעלי עור חורקות או נעלי בד חרישיות (כמו אספדריל קיציות), תיקתקים במעילים והסקוץ', פס ההצמדה עם הצליל הנעים והמוכר, שיחד עם מעילי הניילון מחזיר את הג'נטלמנים לשנות ה-80 הרעשניות.
עוד רעשים מענגים הם רעש מכנסי הג'ינס שהרגליים מפלסות להן מקום בתוכם בלבישה הראשונה (או אחרי הכביסה) ורחש חולצה לבנה מעומלנת ופריכה שבכל פעם שמניחים אותה על הכתפיים היא נשברת מחדש. הג'נטלמנים גם אוהבים להצטמרר מרעשים לבנים של צמר איכותי ומאמינים שאם הם ממש מתרכזים, הם יכולים לשמוע חולצת משי משובחת ממרחקים.
לשמוע את הקריספיות של החולצה הלבנה של דרייפר
רעש נוסף, מענג פחות, שמגיע בקרוב לביקור הוא אותו רעש נעליים נגררות שגורם לג'נטלמנים לרצות לפעמים להיות כבדי שמיעה. עם בוא הקיץ התופעה נעשית פופולרית יותר ויותר, והיא כוללת רעש שנשרך אחרי הליכה גמגמנית, לרוב בשילוב רחשי פלסטיק של כפכפי ים, ההופכים למפגע אודיו-ויזואלי.
ניק נייט, האמן-יזם ואיש הקריאטיב שעומד מאחורי ShowStudio (פלטפורמה שבודקת את גבולות הייצוגים המוכרים של עולם האופנה), הציע לפני כמה שנים דרך מעניינת לבחון אופנה: הוא הציג סדרה של פרויקטים שהוקדשו לחקירת "הסאונד של בגדים" - ובהם גם סרטים שעסקו ברעש שמשמיעים בגדים שונים, משכמיית עור של הרמס ועד שמלת נצנצים של מקווין - ושגרמו לג'נטלמנים לתהות גם מהו הסאונד של ז'קט של ריק אוונס, או איך מקשיבים לחליפה של טום פורד.
מתוך "יומן הרוק" של הדי סלימאן
גם מערכת היחסים בין אופנה למוסיקה סבוכה ומורכבת: דור הג'ינס, שהיה סמל למהפכת הנעורים של העולם המערבי שאחרי המלחמה, עם איקוני הסטייל שלו אלביס, דילן והרולינג סטונס; הפאנק הבריטי, שהתחבר למכנסי הג'ינס הצמודים או לסיכות הביטחון של הסבנטיז; תרבות הפופ של האייטיז; נערי הרוק הגרומים של סצינת האינדי משנות האלפיים, שצולמו באובססיביות בעשור האחרון על ידי מעצב האופנה-צלם-ושוב מעצב אופנה הדי סלימאן.
ז'ן טוויטו, הבעלים של בית האופנה הצרפתי APC, רואה במוסיקה חלק עיקרי מהדנ"א של המותג. הוא מחזיק אולפן חזרות בתוך הסטודיו שלו ומציע מבחר מוקפד של דיסקים בחנויותיו ברחבי העולם. גם מותגי אופנה כמו אפריל77 ובית קיצונה משמשים כיום בית קריאטיבי שמוכר בגדים ומשמש לייבל למוסיקת אינדי - שילוב של להקות בנים ובגדים שהולמים כל כך את דורם.
CBGB  - פעם מועדון פאנק, היום חנות בגדים
ג'ון וורוואטוס, המעצב האמריקאי שקנה את CBGB, מועדון הפאנק-ניו וייב הניו-יורקי והפך אותו לחנות ענק של המותג, מנסה בכל כוחו לזהות את עצמו עם מוסיקה, נעורים ומגניבות. וגם אניו קפאסה, המעצב של קוסטום נסיונל, שביקש לאחרונה מסולן הלהקה האיטלקית "דה דרגונס" לתרגם את הקולקציה הגברית הקרובה לקטע נגינה מלא בדיסטורשנים וסטייל.
תצוגות האופנה, מפגן הכוח העונתי של כל מעצב או מותג, הן מפגש אולטימטיבי של קול והצהרה סגנונית, מקום אידיאלי להצגת הסאונד הנכון של הרגע, זה שתפור על פי מידת הבגדים ומותאם לרוח הזמן והמקום. לכן הפכו הפסקולים של תצוגות האופנה הגדולות לפלייליסטים מומלצים באתרי האופנה, וזמרים אוונגרדיים שמושמעים בהן מקוטלגים מיד כאיקונות סטייל בהתהוות.
ז'יל סנדר - לצעוק בשקט
התורה הלא כתובה של הג'נטלמנים מעודדת לצעוק סגנון בשקט, ללבוש בגדים שמאזנים את הרצון להתלבש בהרמוניה עם התשוקה למצוא את הקול האישי האותנטי.
דולצ'ה גבאנה, ללחוש ברעש
בעידן שלנו קטגוריות סאונד חייבות למצוא ניואנסים מדויקים יותר מ"לבוש צעקני" או "לבוש שקט", וכדאי להבין שבגד יכול גם לסמן דיסטורשן או להחליף את הצליל שלו - אם בשילוב מפתיע של ז'קט רעשני וחולצה שיש בה שקט לבן, ואם תוך אימוץ סגנון שיש בו יותר מקול אחד, משהו שאפשר לקרוא לו, בהשאלה מהספרות, "אופנה פוליפונית". *

יום שישי, 18 בנובמבר 2011

מסעותי עם עצמי

הגרסוניירים אוהבים את הסתיו‫.‬ יש לו ריח של נסיעות‫. גם אם נשארים על הספה בבית‫,‬ עם האייפד‫,‬ הלימון ומגזינים חדשים.‬

‎ אבל מי צריך באמת לצאת מהבית שיש את הקמפיין החדש של ה‫"‬אוריינט אקספרס‫",‬ חברת הנסיעות האיקונית‫,‬ המחזיקה בבעלותה לא רק צי רכבות מיתולוגי אלא גם קולקציה של 49 מלונות יוקרה ברחבי העולם‫. 
אז תכירו בבקשה את מקסימיליאן‫,‬ אחת הדמויות החביבות על הגרסונייר בקמפיין A Journey Like No Other, שמגיע בפרק הזה לברזיל, מתוחזק כרגיל בסטייל אינסופי‫.‬


A JOURNEY LIKE NO OTHER: MAX MAKES THE WALL from Orient-Express on Vimeo.

עוד תמונות של משפחת אקספרס אפשר למצוא גם בטמבלר העשוי היטב של הקמפיין (ותודה לממלכה של אדריאן על ההיכרות).
✈ ✈ ✈
 
הגרסוניירים, שחיים בנכונות תמידית להצעות מפתות לטיולים מרתקים, שמחים גם לראות את הגליון השני של המגזין למטייל החדש, ‬‬Travel Almanac (כן, מגזיני נישה עדיין עושים לנו טוב). המגזין הגרמני משלב‫ בצורה אלגנטית ומחכימה בין מסעות, אופנה‫,‬ קולנוע‫,‬ אמנות‫ ומוזיקה. (ומסקרן גם הראיון עם הלמוט לאנג).

יום ראשון, 4 ביולי 2010

מועדון הג'נטלמנים: על אאוטסיידרים

"מועדון הג'נטלמנים" הדו-שבועי של גלריה חוזר, הפעם כדי לשפוך אור על כל אלה שלא ממהרים להצטרף למועדון -- האאוטסיידרים: מי שאף פעם לא התלבשו כמו כולם, מעצבים שתמיד נשארו בשוליים, ודמויות 'אחרות', שהיו השראה באופנה, מפושעים ונוודים עד אמני טאטו ואסטרונאוטים. האאוטסיידר, קווים לדמותו:

גליאנו במחווה לצ'פלין, קום דה גרסון וויטון

שורה של אאוטסיידרים כיכבה בתצוגות הגברים האחרונות במילאנו ופאריס: אמני טאטו ומקועקעים, רוכבי אופנועים מרדנים, פושעים ונוודים. כולם דמויות אפלות ורחוקות מהמיינסטרים, שהזכירו לג'נטלמנים את משבר הזהות היומיומי שפוקד אותם: לאיזה גל להשתייך, כמה עצמאות אופנתית לאמץ, כמה לבלוט וכמה להיות בסדר ובעיקר, עד כמה להיות כמו כולם ועד כמה להתבדל.

ההיסטוריה של האופנה היא בעצם ההיסטוריה של האחר הבחירה עד כמה להיות שונה או דומה ואיזה סיפור ביוגרפי לספר. ג'נטלמן אחד נזכר איך היה מגיע בנעלי פלטפורמה קטומות ומשקפיים שחורים עבים לתיכון האזורי שבו למד. שני היה מתעלל בקביעות בחולצת התלבושת וצבע את שערו הארוך.

אאוטסיידרים או עדר ? (מחוץ לתצוגה של ויקטור ורולף, מרץ 2010)


עדר של אאוטסיידרים (מחוץ לתצוגה של מרג'יאלה, מרץ 2010)

כבר אז הבינו הג'נטלמנים שהם חלק ממעגל הקסמים שעומד בבסיס כל מוטיבציה אופנתית טרנדית: האאוטסיידר מתחיל להשתעמם מהקונסרבטיביות האופנתית שמסביבו ולובש פריט שנחשב מוזר. כמה אנשים שמתחילים ללבוש את הפריט ויוצרים באזז, המעבר למיינסטרים כשהפריט הופך נחשק ונלבש יותר, ההידרדרות שלו והלידה מחדש בגלגול אירוני, שהופך לנוסטלגי, שמתחלף לקונסרבטיבי וחוזר חלילה.

לאנג וקוואקובו

רבים מהמעצבים המשפיעים בעולם האופנה היו בעצמם אאוטסיידרים: איב סאן לורן, שגדל באלג'יר וכל חייו הרגיש זר ודחוי, אלכסנדר מקווין, שמעולם לא התאים למסגרות עולם הזוהר, ריי קוואקובו - אולי האאוטסיידרית המבריקה מכולם שהמציאה את הלייבל האוונגרדי קום דה גרסון, הלמוט לאנג ומרטין מרג'יאלה, האאוטסיידרים הגדולים של עולם האופנה, שהפכו את הניכור של שנות ה‑90 לקוד לבוש מופשט, שקטגוריות כמו 'האחר' ו'הגנרי' לא רלבנטיות בו. לאנג, שהחל את דרכו ב‑1986 ועזב את עולם האופנה בטריקת דלת עשרים שנה אחר כך, השאיר אחריו מסורת מינימליסטית קונצפטואלית ומונוכרומית, אחרי שבמשך כל שנות פעילותו היה נאמן לסגנונו הבלתי מתפשר. כשהמרכז התקרב אליו מדי ותבע ממנו להיות מסחרי יותר, הוא הבין שכדי להיות אאוטסיידר אמיתי עליו לקום ולנטוש.

מרטין כבר לא גר כאן יותר

גם מרטין מרג'יאלה, שהשפעתו העצומה מהדהדת עד היום, עזב את בית האופנה בשקט אופייני לפני כמה שנים, אחרי שרנצו רוסו, הבעלים של דיזל, רכש את החברה והמותג. את מרג'יאלה אפשר להכתיר באמת כאאוטסיידר האולטימטיבי, האיש בעל השם המפורסם, שאף אחד לא יודע מיהו. זהותו של מרג'יאלה לא נחשפה לתקשורת, הוא מעולם לא התראיין, הקשר עימו נעשה באמצעות מכשיר הפקסימיליה, והוא אחד המעצבים הבודדים שמעולם לא הגיחו בסוף תצוגות האופנה להשתחוות ולהודות לקהל. בזרותו ובייחודו הצליח מרג'יאלה להפנות את הזרקורים אל עיצובי הבגדים המדויקים, החכמים והמפתיעים שלו וחשף את הגיחוך של עמיתיו, מעצבי העל שמוכרים את אישיותם לא פחות מאת בגדיהם.

בינתיים, בלוס אנג'לס, ישב לו המעצב ריק אוונס והביט על לאנג ומרג'יאלה האירופאים. הוא ייסד את בית האופנה שלו ב‑1994 והפך מהר מאוד לאחד המעצבים האאוטסיידרים הבולטים, שמזוהה עם הסגנון האפל והכוחני של העיצובים שלו ועם מראהו החריג. אחד העקרונות החשובים בעולמו של אוונס הוא עקביות: לא להשתנות ולא לחכות שהעולם יבין אותך. אוונס מבשר על גל חדש של אופנת אאוטסיידרים קלאסית א-סימטרית, אפלה, עם משחק אינסופי בגוונים של שחור ואפור והכרה בפחדים הקיומיים של אסונות ענק בפתח המאה ה‑21. הצייטגייסט בגלימתו.

ברברי מורדת

אלמנט מרתק שמחבר בין שלושת המעצבים הללו הוא מעיל העור המאפיין המובהק של אופנת האאוטסיידרים בארון הגברי המודרני. ז'קט האופנוענים, קוד הלבוש הקבוע של כל מורד שמכבד את עצמו, חזר כמעט בכל הקולקציות שלהם, והפך לא מעט בזכותם לאובייקט מודרני, שממשיך את ההיסטוריה האאוטסיידרית מתקופת מרלון ברנדו, סטיב מקווין ומרד הנעורים של שנות ה‑50. אפילו בתצוגה האחרונה של ברברי, בית האופנה הבריטי הוותיק, נראו הרבה מעילי אופנוענים עמוסי ניטים. העובדה שהם כיכבו דווקא שם, בחברה שמזוהה יותר עם השמרנות של מעילי הטרנץ', מצביעה על הדיאלקטיקה האאוטסיידרית ועל המתח הנצחי שבין הרצון להיות שייך ובין האחרות הסגנונית.

טוטם וטאטו בלואי ויטון

אבל לא רק מורדים חוזרים כגיבורי אופנה אאוטסיידרים. גם פושעים, נוודים, פאנקיסטים, הומלסים ושאר גברים רחוקים מהמרכז עושים את דרכם אל ליבו של המיינסטרים. בשבוע האופנה האחרון בפאריס בלטו אמני הטאטו, אבירי הסמטאות האפלות, שאליהם הופנו אורות הזרקורים. התצוגה של איב סן לורן נפתחה בסרט קצר ויפהפה שהזמין מעצב המותג סטפנו פילאטי מהצלם ארי מרקופולוס, שבו הוא מציץ לעולמו של אמן הקעקוע האגדי מארק מהוני. בתצוגה אחרת, זו של לואי ויטון, בלטו דוגמנים עם כתובות קעקע זמניות ומונוגרמות בסגנון כתובות קעקע על התיקים והבדים, פרי עבודתו של אמן הטאטו המפורסם סקוט קמפבל (האחראי לכתובות הקעקע על גופו של מעצב הבית של החברה, מארק ג'ייקובס).

ג'ון ווטרס איז אאוט

את התשובה לדילמה (שהוזכרה בהתחלה) אפשר אולי למצוא אצל ג'ון ווטרס, אחד הבמאים האאוטסיידרים הכי מקובלים ואחד האנשים המצחיקים שתמיד מתחו את גבולות הטעם הטוב ושמרו על סטייל. בספר שהוציא לאחרונה הוא מקדיש פרקים שלמים לגיבורי התרבות שלו, שביניהם נמצאים ריי קוואקובו, רוצחים, פושעים, גיבורים אלמונים ושאר מיעוטים ש"אפילו בתוך המיעוט שלהם אינם מרגישים בנוח", כהגדרתו.

מייג'ור תום (בראון)

ואולי הדילמה הג'נטלמנית הזו תרחף תמיד מעל כל בחירה אופנתית. היא תסמן את המתח שבין עצמאות סגנונית לקבלה אופנתית, ותותיר את השטח הזה לאאוטסיידרים האמיתיים, אלה שללא מרכז ירגישו אבודים באמת. דוגמה לגיבורים כאלה אפשר למצוא אצל תום בראון, שהצעיד בפאריס השבוע דוגמנים בחליפות חלל של אסטרונאוטים (אולי האאוטסיידרים הכי מובהקים) שפשטו מעליהם את החליפות בתחילת התצוגה וחשפו את הבגדים החדשים שעיצב - אקט סימבולי שמסגיר את לידתו של גלגול אופנתי חדש מכל האאוטסיידרים שקדמו לו.

יום שני, 31 במאי 2010

בורז'ואה - פרידה נוגה

לואיז בורז'ואה אוחזת בפסל ה-Fillette (צילום: רוברט מייפלתורפ, 1968)

יום לא פשוט עבר על הגרסוניירים אתמול. מקהלת עורבים שחורה וכועסת העירה את שנתו של אחד מהם השכם בבוקר כאילו מבשרת על רצף חדשות מדכאות. הידיעות האפלות החלו בדיווחים על השתלטות המשט שיצא לחופי עזה ונגמרו בידיעה על מותה של לואיז בורזו'אה, אחת האמניות האהובות על הגרסוניירים. הקשר בין האירועים התחדד יותר כשהגרסוניירים שבו ליצירותיה המרתקות של בורזו'אה, שיצרה בחייה הארוכים עבודות נועזות ואנושיות, שהמוטיב החוזר בהן, כפי שגם מתואר בהספד של הניו-יורק טיימס, הוא גוף האדם והצורך שלו בהגנה ומחסה מהעולם המפחיד בו אנו חיים.

1974 Destruction of the Father

הגרסוניירים חושבים שזה המקום (ואולי גם הזמן) להיזכר בשיתוף הפעולה שלה עם אחד המעצבים המרתקים והמעניינים (ששינה את חייהם, אבל זה באמת כבר לפוסט אחר) - הלמוט לאנג.



תמונות מהתערוכה

למרות השוני ביניהם, לאנג ובורז'ואה חלקו את אותו עניין שהיה להם בחקירת הגוף האנושי ובאובייקטים שמקיפים, מסמנים ומגדירים אותו. הם היו חברים טובים, הציגו, יחד עם ג'ני הולצר, תערוכה משותפת בקונסטהלה בוינה, ובין השנים 2003 ו-2004 גם יצרו סדרת טישירטים וצעיפים לקולקצית הגברים של לאנג.
ההדפס שעל החולצות הוא "יאנוס בז'קט עור" - עבודה של בורז'ואה מ-1968. יאנוס, אל הדלתות והשערים, מתואר על ידי שני ראשים המסתכלים לכיוונים הפוכים. "הראש הכפול שלו מסמן הסתכלות אחת לעבר ואחת לעתיד" היא אמרה בראיון, ולא ידעה שביום מותה גם הגרסוניירים יתפללו לאל הדלתות והשערים, ויבקשו קצת עזרה בצד הזה של העולם.




יום ראשון, 23 באוגוסט 2009

זהויות בעידן השיעתוק הדיגטלי

עד שהשבוע יתקדם ויחתום סופית את אוגוסט, הנה משהו שיעביר לגרסוניירים את הזמן: פרויקט פרסונאס, חלק ממייצב אמנות הנמצא במוזאון אם.איי.טי. מדובר בתוכנה המתרגמת באופן ויזואלי את הזהות האינטרנטית של אנשים בעולם, תוך פירוק לקטגוריות שונות בעזרת תהליך לוגוריתמי.
הנה התרגום הויזואלי להלמוט לאנג, למשל:
משעמם לכם? חפשו עוד שמות כאן.

יום ראשון, 14 ביוני 2009

הגרסונייר - רגע בזמן

וואוו. איזה סוף שבוע מרגש עבר על הגרסוניירים. למי שעוד לא הספיק לקרוא, ביום שישי האחרון במוסף גלריה של עיתון הארץ פורסם הטור הראשון שלנו תחת הכותרת "מועדון הג'נטלמנים". היו היסוסים לא קטנים לגבי השם (חששנו שמועדון יהיה אקסלוסיבי מדי, או מתנשא, כי הרי יש כאלה שלא מוכנים להיות חברים במועדון שיקבל אותם...) - ולמרות הכל אנחנו מאד מרוצים מהטור ומהתגובות המפרגנות.
אז אולי זה הזמן לעצור שניה במרוץ הפוסטים הממכר ולספר בקצרה, באופן אישי יותר מהרגיל (שלום, אנחנו סהר ואייל) את סיפורו של בלוג הגרסונייר.

תסכלו עליהם - תראו אותנו

הגרסוניירים הכירו זה את זה (רק) לפני קצת יותר משנה. סיפרנו את סיפור הבלוג לא מעט פעמים, איך עשרות אימיילים מאחד לשני הפכו לפוסטים באישון לילה, ואיך הדמיון המיוחס להם ("הי, הרגע ראיתי מישהו מאד דומה לך!? אתם אחים?@#") לא הותיר ברירה ויצר דמויות פיקטיביות העונות לאותו קלסתרון.
הכל החל כשאחד נתקל בשיטוטיו ברחובות פריז (או ליתר דיוק ברביצה בוהמיינית בקפה לה-פארל) בקבוצת נערים הלבושים בצורה כל כך הגיונית, נינוחה, ובוטחת, והשני שבהה בגברים העושים דרכם ברכבת ה"אל" לברוקלין כשהם לבושים בקפידה ומודעים למראם.. או אז אמרו והגרסוניירים לעצמם: למה לא אצלנו?
אז, בשלהי סתיו 2008, הוחלט על הקמתו של הבלוג, שינסה לסנן את הנעשה בתחום אופנת הגבר, יגדיר מחדש קווים לאופיו, יספר את ההיסטוריה שמעולם לא ידע שהוא שייך אליה, ויסקר את התרבות העכשווית על שלל גווניה, מנקודת מבטו של הגבר המודרני.

הלמוט הגרסונייר הראשון
הפוסט הראשון נכתב בעשרה בנובמבר 2008 על תערוכה של הלמוט לאנג, ומאז נכתבו יותר ממאתיים פוסטים על הדברים החמים בתחום אופנת הגברים, על סיורי חנויות ושופינג בתל-אביב (מתחם החשמל, דיזנגוף, טשרניחובסקי, גן העיר, ואחרים...), תערוכות ומעצבים בארץ ובחו"ל, וידיאו נסיוני, וכמובן הגרסונייר השבועי (מצטערים שלא היה אחד השבוע, הורדה לדפוס זה לא פיקניק).
שמונה חודשים של עבודה קשה ומענגת, בה הם שמחו לגלות המון קוראים (וקוראות) מעונינים ומגיבים, ערים ומפרגנים, חבורת גרסוניירים - וכן, גם גרסונייריות - שהתאספה לה סביב מה שנראה כמו פינה, שאף אחד לפניהם לא שרטט.
הגרסוניירים גם התראיינו לא מעט, היו כתבות מפרגנות ותומכות, ודרכן פגשנו אנשים מקסימים. החשיפה הגדולה הראשונה היתה ליובל סער, שכתב עלינו לגלריה (תודה יובל!), מירי דוידוביץ' ,גרסוניירית של כבוד ליוותה אותנו ואפילו הזמינה אותנו לשמש דוגמנים בסט צילומים מהמם, מרמלדה העלו אותנו ביומית (אבל טעו בלינק!), זכינו להכנס ל-21 הבלוגים המומלצים של כלכליסט, ל-1000 האנשים שמזיזים את תל-אביב (טיימאאוט), ועוד...
הכתבה הראשונה ההיא בגלריה הובילה אותנו לפגישה מעניינת עם העורכת ליסה פרץ, שזימנה את הגרסוניירים למשרדה והעלתה את הרעיון של טור, דו חודשי (השבח לאל, כמות המשאבים שזה לוקח מהם גורמת להפוגה לא רצויה בבלוג), ששונה בפרטיו מהבלוג, אבל דומה בנימה וברוח ל"גרסונייר".
אז הנה, בגליון יום שישי האחרון של הארץ עלה המדור החדש שנקרא "מועדון הג'נטלמנים". זוהי רק יריית הפתיחה, צפויים עוד כל מיני שינויים מעניינים, אבל הגרסוניירים מודים לכולם שפרגנו עד כה ונתנו להם להאמין שבדירת הרווקים הזו מצטופפים לא מעט אנשים, ושהם תמיד ישמחו לדעת מה הם חושבים על הבן החורג שמתחיל לפרוש כנפיים וליצור לעצמו חיים משלו. משיקולים מגוונים החלטנו כרגע להוציא את הגרסוניירים מהטקסט בגלריה - אבל הנה בשבילכם - הטקסט המקורי:

"כל מסע ארוך מתחיל בנעל הנכונה, וגם במילה הנכונה", אומרים הגרסוניירים, שמחפשים כבר זמן רב מקבילות עבריות למונחים כמו "ג'נטלמן" ו"אטייר" (attire) אבל באופן לא מפתיע נתקלו בשממה לשונית. ואולי בעצם הם היו צריכים לצפות לכך. לא צריך יותר מסיבוב אחד ברחוב כדי להבין שהגבר הישראלי הצליח לשכוח משהו שהוא אף פעם לא למד: ש"גבר צעיר", כמו שאמר פעם פילוסוף אמריקאי, "הוא עשיר כשיש לו שכל בראשו וחליפה טובה בארון".
צעירים בחליפות נראים במחוזותינו רק בחנויות לבגדי חתנים, בליווי צמוד של אמהות וחברות מייעצות. המירוץ אחר הגלימה הפך כאן למירוץ למיליון, והמטרוסקסואל נשאר עם חולצות צמודות מדי, ג'ל בפריזורה לא נכונה וטעם לקוי שנשען על מקורות לא ברורים ועל שנים לא רלוונטיות. אילו רק יכלה מכבסת המילים העברית לנקות ולארוז כראוי את השיח הקשור לסגנון החיים העכשווי של הגבר הישראלי, הכול היה יכול להיות הרבה יותר פשוט.
אבל הגרסוניירים המקומיים, שמנסים ללכוד כאן את דמותו החמקמקה של הג'נטלמן הזה, נשארו עם הערך "גנדרן", שהאנינות החזותית עמוסת הטקסיות שלו היא בדיוק ההפך מתכונות הג'נטלמן – זה ששם לב לפרטים, שיודע לבחור חליפה טובה, שהולך מאושר וגאה לניקוי יבש, שמצטיין במלאכת אריזת המזוודה ושמדקדק בענייני הצווארון והעניבה.
"מטורזן"? עוד מילה מוזרה שמזכירה גבר אבוד בג'ונגל עם סמרטוט לחלציו וג'ין בין זרועותיו ולא את דמותו של גבר לבוש היטב, מנומס ותרבותי. הם מתרחקים גם מהמילה "מטרוסקסואל" ומפשפשים בשפה כדי לשרטט סוף-סוף מהי ההגדרה של "ג'נטלמן ישראלי", בתקווה שזו תוביל אותם להבין למה בכל פעם שהם פותחים למישהי את הדלת מסתכלים עליהם כאילו משהו לא בסדר, וכשהם מתעקשים לצאת מהבית מסודרים למשעי הם מוכרזים שמורת טבע קיצונית.
היעדר מסורת הוא תירוץ נפלא, אפילו מזג האוויר נחשב סיבה מקלה, אבל גם בלי להפנות מבט לפוליטיקאים אירופיים ויפנים (ובלי להזכיר את אובמה, אייקון אופנה עכשווי), כשהגרסוניירים מסתכלים על השכנים הקרובים, הם רואים לא מעט שייח'ים סעודים לבושי גלביות משי ופוליטיקאים מצריים או לבנוניים שיודעים להתאים עניבה לז'קט וחליפה לגוף.
המנדט הבריטי, שרבות דובר על מורשתו המקומית (מבנה מערכת המשפט, תוכנית גדס אחת וכמה מצודות טיגארט), היה יכול להשאיר לנו קצת מקסמי הג'נטלמניות, שנולדה בממלכה הבריטית במאה ה-14 כחלק מ"סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר, ומאז קיבלה שָם, וכמעט בכל מקום שהגיעה אליו, אזרחות של כבוד. אצלנו למדו לשמר בניינים, עברו מהסיני לסושי והחליפו את הבוץ באספרסו, אבל לא הבינו שחליפה אחת טובה בארון היא מטרה ראויה, אולי אפילו ראויה יותר מתואר אקדמי.
אמנם קשה ללמוד ללבוש חולצה בגזרה הנכונה במקום שבו מעולם לא ידעו מהו קשר עניבה חצי ווינדזור, אבל הגרסוניירים מציעים להחליף את זחיחות הדעת השלוכית והקשיחות הישראלית בקצת ידע ורגישות. בחירה בחיים אלגנטיים, מהחולצה המכופתרת נכון ועד הצתת הסיגריה לגברת, היא עניין גדול יותר מלהיות קול – מדובר בסגנון חיים ואפילו באמירה פוליטית, בעיקר במדינה שפריט הלבוש המייצג שלה הוא כובע טמבל (ובמקרים מתקדמים יותר, ומזעזעים לא פחות, הקרוקס ומכנסי השלושת רבעי).
המסע המסתורי סביב דמותו של הג'נטלמן הישראלי הוא מתסכל לא פחות כשאנחנו חושבים ממי הגבר הישראלי אמור בכלל ללמוד על סגנון החיים הזה. התרבות הישראלית הרי מלאה בחברמנים שמספרים צ'יזבטים סביב מדורה. מעולם לא נוצר כאן אף כוכב קולנועי עתיר סטייל ג'יימס בונדי, בספרות עוד לא נבראה דמות שדומה באלגנטיות שלה לשרלוק הולמס, מר דארסי או פילי‏אס פוֹ‏ג. כולם כאן קצת יותר מדי קצינים ופחות מדי ג'נטלמנים.
העיתונאי הבריטי בריאן שופילד תיאר לא מזמן את תעשיית המגזינים כנתונה ל"עריצות הפטמה", שהתבטאה בין השאר בסגירת מגזינים איכותיים רבים עם בוא המיתון (רק לאחרונה נסגרו שעריהם של "ארנה" הבריטי ו"ווג הום" האמריקאי). אצלנו, בין "מוניטין" ל"בלייזר", המגזינים הנכונים עדיין לא נבראו, והסביבה עדיין לא למדה להזדקק להם.
ומלבד מגזינים, למה שלא נעדכן את ספר הנימוסים וההליכות לגבר? לחיצת היד הנכונה, אימוני פתיחת הדלת, התנהגות באירועים חברתיים.בתפיסת העולם הגרסוניירית כל אלה קשורים באופן מהותי למחלקת האופנה ולרעיון העתיק שהבגדים עושים את האדם.
קחו את תום בראון לדוגמה. מדובר באחד הכוכבים הגדולים של עולם האופנה הגברי העכשווי, שלא רק מעצב אופנה ומאתגר את גבולותיה, אלא גם מחזיר את החייטות, אותו מקצוע מסורתי ושמרני, לקדמת הבמה. יסלחו לגרסוניירים בגיר, פולגת ואפילו דורון אשכנזי, אבל בראון באמת חושב על הגבר המודרני כשהוא מעצב חליפות קלאסיות עם טוויסט עכשווי וגזרות מוקפדות. החליפות שלו קטנות וקצרות מהסטנדרט, והוא כל הזמן פוזל לבגדי עבודה קלאסיים מהתרבות האמריקאית העשירה, מכספרים של שנות השלושים ועד בגדי הגברים של רחוב מדיסון בשנות השישים.
אומרים עליו שהוא זה שהחזיר את החליפה לארון הבגדים האמריקאי הנוכחי, וגם אם לא הרבה גברים יכולים להרשות לעצמם את החליפות היקרות מאוד שלו, חליפה טובה בארון הפכה להיות מאסט כמעט בכל מלתחה של תלמיד קולג'. אגב, לאחרונה בראון משתף פעולה עם חברת הביגוד האמריקאית הקלאסית ברוקס בראדרז, והקו המשותף שלהם לא רק מצליח כלכלית, אלא גם הוליד חנות מיוחדת של הליין, בלק פליס, בווסט וילג' שבמנהטן.
באופן לא מקרי, דמותו של הג'נטלמן הולכת ותופסת מקום במגזינים ובלוגים ברחבי העולם. המצב הכלכלי, ואיתו החזרה לערכים כמו הגינות, נימוס, יושר ודרך ארץ, הפכו את הג'נטלמן למושא חיקוי ראוי, עם הדגשים האקטואליים הרלוונטיים.
הגרסוניירים לא חושבים לפתוח מועדון חברים אקסקלוסיבי שעשן סיגרים נישא ממנו למרחוק. בשביל ההתחלה, הם רק מבקשים שכשאתם סוגרים את הדלת מאחוריכם, תשימו לב שאף אחד לא מקבל טריקה בפרצוף.

יום שני, 10 בנובמבר 2008

לאנג אונליין



פברואר 2005, חודש אחרי שנטש לאנחות מעריציו את בית האופנה הנושא את שמו, ייסד הלמוט לאנג את חברת HL-art, והמיר את רוטינת הקולקציות הדו-שנתית בעולם האמנות.
תערוכת הסולו הממוסדת הראשונה של לאנג הוצגה בקיץ האחרון בהאנובר תחת השם "Alles gleich schwer" ומביאה לקליימקס אסתטי את שלושת אהבותיו: אופנה, עיצוב ואמנות.
התערוכה נוצרה יחד עם אחד המגזינים האהובים על הגרסוניירים
032C ולמרות שהסתיימה - ניתן עדיין לראותה באתר מיוחד שנוצר על ידי חברת "אבסולוט", הבוחשת אף היא בקלחת האמנותית.
גלריה אונליין זה אמנם לא דבר חדש אבל כשמדובר בהלמוט לאנג זה הופך למעניין. מאד מעניין. בונוס: הורידו מהדורה מוגבלת מיצירותיו של לאנג ברזולוציה נאה ותלו בסלון הקרוב לביתכם.
www.absolut.com/helmutlang