עוד טור של המועדון, הפעם על השדות הסמנטים של קולות, סאונד ובגדים.
 |
| קוין בארנס, סולן להקת "אוף מונטריאול" בהופעה רועשת במיוחד |
בראשית היתה צווחה. אחר כך הפך הקול לסמן הייחודי של כל אחד מאתנו, מסוג התכונות האבולוציוניות שנועדו להבדיל אנשים מאנשים אחרים ולאפשר לזהות אותם. אחר כך הפך הקול הגברי (וכמובן היעדרו) לאלמנט מכונן בתרבות האנושית, מדבר אלוהים חיים ועד שתיקה הולכת ונמשכת של משורר. כל אדם גדל ומפתח את תהודותיו שלו, את סגנון קולו. שלב התחלפות הקול הוא אירוע בעל פוטנציאל טראומטי בהתבגרות הביולוגית של הנער, כאשר התעוררות הורמונלית משנה את איכות הקול. התחלפות הקול מלווה לא פעם גם בחוסר שליטה עליו ובתנודות לא צפויות שאינן משעשעות במיוחד כשאתה בן 12.
קול הוא גם מטפורה להמון דברים: הקול האישי, כמו טעם או סגנון שכל אדם מפתח לעצמו, הופך לחלק מהמהות שלו, מעין תעודת זהות גנטית, סמן אופי שמרמז על עמוד שדרה סגנוני. אבל איך אפשר באמת לזהות "קול", שלך או של אחרים? בשיח האופנה מקובל לתאר מעצבי אופנה "בעלי קול אישי", ולעתים קרובות מבקרים מעצבים ש"איבדו את קולם" או מהללים את אלה ש"קולם הולך ומשתבח". אבל מהו הקול האישי? ומי יודע איך מקשיבים לו?
 |
| הלמוט לאנג, ניסויים בשקט |
אם תקופות כמו הסבנטיז (עם חולצות הפלסטיק ושילובי הצבעים הבוטים) והאייטיז (עם מעצבי האופנה הרעשניים כמו ורסאצ'ה וארמאני) נחשבות צעקניות, הניינטיז ושנות האלפיים מסווגות כשקטות יותר, עם החרישיות האינטלקטואלית של מרטין מרג'יאלה (המעצב שאיש לא ראה או שמע), הלמוט לאנג וראף סימונס.
אפשר לראות בחזרתם של בגדי הגברים הקלאסיים - כמו אלה שלבש השחקן ז'אן דז'רדן ב"הארטיסט" - סמן למינוריות הסגנונית הנדרשת באופנת הגברים העכשווית. מצד שני, טרנד הצבעים הבוהקים עדיין מהדהד במסלולי תצוגות האופנה, ותמונה כמו זו של ראף סימונס מנופף לשלום בתצוגת האופנה האחרונה שלו בז'יל סנדר היא דוגמה עוצרת נשימה של שתיקה רועמת שנכנסה מיד לפנתיאון.
 |
| סימונס נפרד לשלום בשתיקה רועמת |
מעבר לקול שבוקע מגרוננו ולקול המטפורי, גם לבגדים ולדרך שבה הם עוטפים אותנו יש רעשים ייחודיים. נכון שהצלילים המקושרים לכאורה לנשים מושמעים הרבה יותר: טפיפות עקבים, רוכסנים נסגרים או ציפורניים נשברות על לוח. אבל גם לגברים יש לא מעט בדים ובגדים שמשמיעים רעשים: נעלי עור חורקות או נעלי בד חרישיות (כמו אספדריל קיציות), תיקתקים במעילים והסקוץ', פס ההצמדה עם הצליל הנעים והמוכר, שיחד עם מעילי הניילון מחזיר את הג'נטלמנים לשנות ה-80 הרעשניות.
עוד רעשים מענגים הם רעש מכנסי הג'ינס שהרגליים מפלסות להן מקום בתוכם בלבישה הראשונה (או אחרי הכביסה) ורחש חולצה לבנה מעומלנת ופריכה שבכל פעם שמניחים אותה על הכתפיים היא נשברת מחדש. הג'נטלמנים גם אוהבים להצטמרר מרעשים לבנים של צמר איכותי ומאמינים שאם הם ממש מתרכזים, הם יכולים לשמוע חולצת משי משובחת ממרחקים.
 |
| לשמוע את הקריספיות של החולצה הלבנה של דרייפר |
רעש נוסף, מענג פחות, שמגיע בקרוב לביקור הוא אותו רעש נעליים נגררות שגורם לג'נטלמנים לרצות לפעמים להיות כבדי שמיעה. עם בוא הקיץ התופעה נעשית פופולרית יותר ויותר, והיא כוללת רעש שנשרך אחרי הליכה גמגמנית, לרוב בשילוב רחשי פלסטיק של כפכפי ים, ההופכים למפגע אודיו-ויזואלי.
ניק נייט, האמן-יזם ואיש הקריאטיב שעומד מאחורי ShowStudio (פלטפורמה שבודקת את גבולות הייצוגים המוכרים של עולם האופנה), הציע לפני כמה שנים דרך מעניינת לבחון אופנה: הוא הציג סדרה של פרויקטים שהוקדשו לחקירת "הסאונד של בגדים" - ובהם גם סרטים שעסקו ברעש שמשמיעים בגדים שונים, משכמיית עור של הרמס ועד שמלת נצנצים של מקווין - ושגרמו לג'נטלמנים לתהות גם מהו הסאונד של ז'קט של ריק אוונס, או איך מקשיבים לחליפה של טום פורד.
 |
| מתוך "יומן הרוק" של הדי סלימאן |
גם מערכת היחסים בין אופנה למוסיקה סבוכה ומורכבת: דור הג'ינס, שהיה סמל למהפכת הנעורים של העולם המערבי שאחרי המלחמה, עם איקוני הסטייל שלו אלביס, דילן והרולינג סטונס; הפאנק הבריטי, שהתחבר למכנסי הג'ינס הצמודים או לסיכות הביטחון של הסבנטיז; תרבות הפופ של האייטיז; נערי הרוק הגרומים של סצינת האינדי משנות האלפיים, שצולמו באובססיביות בעשור האחרון על ידי מעצב האופנה-צלם-ושוב מעצב אופנה הדי סלימאן.
ז'ן טוויטו, הבעלים של בית האופנה הצרפתי APC, רואה במוסיקה חלק עיקרי מהדנ"א של המותג. הוא מחזיק אולפן חזרות בתוך הסטודיו שלו ומציע מבחר מוקפד של דיסקים בחנויותיו ברחבי העולם. גם מותגי אופנה כמו אפריל77 ובית קיצונה משמשים כיום בית קריאטיבי שמוכר בגדים ומשמש לייבל למוסיקת אינדי - שילוב של להקות בנים ובגדים שהולמים כל כך את דורם.
 |
| CBGB - פעם מועדון פאנק, היום חנות בגדים |
ג'ון וורוואטוס, המעצב האמריקאי שקנה את CBGB, מועדון הפאנק-ניו וייב הניו-יורקי והפך אותו לחנות ענק של המותג, מנסה בכל כוחו לזהות את עצמו עם מוסיקה, נעורים ומגניבות. וגם אניו קפאסה, המעצב של קוסטום נסיונל, שביקש לאחרונה מסולן הלהקה האיטלקית "דה דרגונס" לתרגם את הקולקציה הגברית הקרובה לקטע נגינה מלא בדיסטורשנים וסטייל.
תצוגות האופנה, מפגן הכוח העונתי של כל מעצב או מותג, הן מפגש אולטימטיבי של קול והצהרה סגנונית, מקום אידיאלי להצגת הסאונד הנכון של הרגע, זה שתפור על פי מידת הבגדים ומותאם לרוח הזמן והמקום. לכן הפכו הפסקולים של תצוגות האופנה הגדולות לפלייליסטים מומלצים באתרי האופנה, וזמרים אוונגרדיים שמושמעים בהן מקוטלגים מיד כאיקונות סטייל בהתהוות.
 |
| ז'יל סנדר - לצעוק בשקט |
התורה הלא כתובה של הג'נטלמנים מעודדת לצעוק סגנון בשקט, ללבוש בגדים שמאזנים את הרצון להתלבש בהרמוניה עם התשוקה למצוא את הקול האישי האותנטי.
 |
| דולצ'ה גבאנה, ללחוש ברעש |
בעידן שלנו קטגוריות סאונד חייבות למצוא ניואנסים מדויקים יותר מ"לבוש צעקני" או "לבוש שקט", וכדאי להבין שבגד יכול גם לסמן דיסטורשן או להחליף את הצליל שלו - אם בשילוב מפתיע של ז'קט רעשני וחולצה שיש בה שקט לבן, ואם תוך אימוץ סגנון שיש בו יותר מקול אחד, משהו שאפשר לקרוא לו, בהשאלה מהספרות, "אופנה פוליפונית". *
רשומות
