דיסטופיה אהובתי

לאחרונה מוצא עצמו הגרסונייר מהופנט לגמרי מהסגנון המיוחד והפריטים הרבים שבעבודותיו של האמן הבריטי דן היליאר. באיורים סמי-אנטומיים עם נגיעות של סגנון לבוש ויקטוריאני, בורא היליאר עולם חדש ומופרע, המהלך על הגבול הדק בין טבע האדם לממלכת הטבע ורוקח היברידיות סוריאליסטית אפלה.

לבלוג של דן

ראש לחליפות

את הפורטרטים המרשימים האלו, של האמן הצרפתי קארול בראמו, מצא הגרסונייר בבלוג של המעצב המוכשר J.W.Anderson.
מצד אחד סקרן הגרסונייר לדעת מה אנדרסון מצא בעבודות אלו ואיזו השראה הוא (אולי) שואב מהם (ומדובר באחד מהמעצבים הצעירים והמבטיחים - לתקציר הפרקים הקודמים). מצד השני הדימויים האפלים הללו, של גברים לבושים בקפידה אבל מחוקי פנים וזהות, מטרידים ואינם נותנים מנוח. אינם יוצאים מהראש.

בורז'ואה - פרידה נוגה

לואיז בורז'ואה אוחזת בפסל ה-Fillette (צילום: רוברט מייפלתורפ, 1968)

יום לא פשוט עבר על הגרסוניירים אתמול. מקהלת עורבים שחורה וכועסת העירה את שנתו של אחד מהם השכם בבוקר כאילו מבשרת על רצף חדשות מדכאות. הידיעות האפלות החלו בדיווחים על השתלטות המשט שיצא לחופי עזה ונגמרו בידיעה על מותה של לואיז בורזו'אה, אחת האמניות האהובות על הגרסוניירים. הקשר בין האירועים התחדד יותר כשהגרסוניירים שבו ליצירותיה המרתקות של בורזו'אה, שיצרה בחייה הארוכים עבודות נועזות ואנושיות, שהמוטיב החוזר בהן, כפי שגם מתואר בהספד של הניו-יורק טיימס, הוא גוף האדם והצורך שלו בהגנה ומחסה מהעולם המפחיד בו אנו חיים.

1974 Destruction of the Father

הגרסוניירים חושבים שזה המקום (ואולי גם הזמן) להיזכר בשיתוף הפעולה שלה עם אחד המעצבים המרתקים והמעניינים (ששינה את חייהם, אבל זה באמת כבר לפוסט אחר) - הלמוט לאנג.

תמונות מהתערוכה

למרות השוני ביניהם, לאנג ובורז'ואה חלקו את אותו עניין שהיה להם בחקירת הגוף האנושי ובאובייקטים שמקיפים, מסמנים ומגדירים אותו. הם היו חברים טובים, הציגו, יחד עם ג'ני הולצר, תערוכה משותפת בקונסטהלה בוינה, ובין השנים 2003 ו-2004 גם יצרו סדרת טישירטים וצעיפים לקולקצית הגברים של לאנג.
ההדפס שעל החולצות הוא "יאנוס בז'קט עור" - עבודה של בורז'ואה מ-1968. יאנוס, אל הדלתות והשערים, מתואר על ידי שני ראשים המסתכלים לכיוונים הפוכים. "הראש הכפול שלו מסמן הסתכלות אחת לעבר ואחת לעתיד" היא אמרה בראיון, ולא ידעה שביום מותה גם הגרסוניירים יתפללו לאל הדלתות והשערים, ויבקשו קצת עזרה בצד הזה של העולם.

שחור לנצח

הגרסונייר, שפעם שלט במפת הרכבות אירופאיות כמו מסלולי מוניות השירות בת"א, מתגעגע במיוחד לקפיצות ספונטניות לאנטוורפן, עיר נמל ושיק, שמתגאה ובצדק במוזיאון האופנה המקומי, שתמיד מצליח לרגש.

השבוע נפתחה במוזיאון תערוכה חדשה העוקבת אחרי ההיסטוריה של האופנה דרך הצבע השחור. ציורים של המאסטרים הפלמים מהמאה ה-17, תלבושות היסטוריות מבדים כהים ואפלים ולא מעט פריטים שהפכו למיתולוגיה בעולם האופנה העכשווית, ממעצבים כמו אן דמולמייסטר, אוליבייה טייסקנס, ריקרדו טישי, ראף סימונס, גארת' פיו ורבים וטובים אחרים.

אפשר לנסות ולחוות קצת מהשחור שחור הזה דרך הבלוגים המומלצים של AnOther ושל Curated By.

הגרסונייר השבועי: ריאן מקינלי

מה משותף לפומה, טילדה סווינטון, פרינגל אוף סקוטלנד, קייט מוס, ליווייס, אגנס דין קופצת מהחלון, אולימפיאדת החורף, סיגור רוס, אוליבייה זאהם, דאש סנואו ודאון טאון ניו יורק? כנראה שריאן מקינלי .

הוא התופעה התרבותית הכי ניו-יורקית שאנחנו מדמיינים, אולי מאז אנדי וורהול, והוא רק בן 32, הצלם הצעיר ביותר ששהציג תערוכת סולו במוזיאון הוויטני. לכבוד התערוכה החדשה שלו "Everybody Knows This Is Nowhere", מקינלי נבחר להיות הגרסונייר השבועי.

הגרסונייר מקינלי מפורסם בזכות צילומי הנעורים שלו (צילומי עירום או בעלי אווירה מינית אנדרוגינית), לרוב על רקע נופים אמריקאים של טבע ויערות (ראו גם הפרסומות שהוא צילם לליווייס ורנגלר), אבל התערוכה החדשה היא סטייה מבורכת לכיוון פורטרטים מהודקים ונקיים נטולי רקע. במהלך השנתיים האחרונות צילם מקינלי יותר ממאה בני נוער בסטודיו שלו, שם הם התפשטו מבגדיהם ונענו לאתגר: איך נראים צילומי סטודיו בשחור-לבן של מקינלי. כל פגישה עם מצולם ארכה שלוש שעות, ומקינלי נעזר בכרטיסיות קטנות (כמו של שחקנים) שעליהן היו מצויירות דמויות של בארט סימפסון או של בוב ספוג, כדי ש"אנשים ייכנסו לאווירה" (אמר בראיון איתו לניו יורק טיימס לכבוד התערוכה).



פתיחת התערוכה שברה שיאים של כמויות היפסטרים וניו יורקרים קולים, מגזין Gawker הכריז שהפתיחה שלו היתה ה"לילה שבו ברוקלין השתלטה על מנהטן", והוא עצמו נאלץ לסגור את המסיבה, בהוראת המשטרה המקומית. אגב, וידאו שצילם הניו יורק טיימס בפתיחה הוא בדיחה לא רעה על פתיחות, נוער שוליים וסצנת הגלריות בעיר ההיא.


אבל את הגרסונייר, שלתערוכה כנראה לא יספיק להגיע, מעניין גם הסטייל של מקינלי, והכתבה המאלפת עליו במגזין "וויס" תחת הכותרת "מחוץ לארון: המלתחה של ריאן מקינלי" הוא מאסט לכל חובב מקינלי:

געטקס של מארק ג'ייקובס, צעיף של אנייה ב. (שגם מספקת לו את החליפות לכל הפתיחות, ראו תמונה למעלה)

מקינלי במגפי דיור הום (שקיבל מהדי סלימאן) וחולצהשל פטריק ארוול

ג'ינס של ליווייס, ג'קט של לי

Vintage Hell

לכבוד תערוכתו החדשה בחלל העצום של ה"גרנד-פאלה" בפריס, ערם האמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי, הר של בגדים משומשים, בגובה של 10 מטר ובמשקל של 50 טון. עוד בחלל העצום הציב בולטנסקי שדות מסודרים למשעי של בגדים משומשים, מוקפים בארבעה עמודים דקים, כמגדלי שמירה, מזכירים מחנות פליטים, מחנות ריכוז, מחנות ארעיים, שיגרמו צמרמורת עמוקה גם לחובבי הוינטאג' הגדולים מבינינו.

באמצע הר הבגדים, נשלחת כף מכנית (הנקראת "אצבע אלוהים"), כמו במכונות משחק בהן יש לשלוף את הצעצוע מהערמה, ומניפה עשרות חולצות, מכנסיים, מעילים וסוודרים שנזרקים חזרה לערימה בחוסר תכלית מופגן.

תערוכת המונומנטה היא המקבילה הצרפתית לחלל הטורבינה המרשים שבטייט מודרן הלונדוני, ואחרי אנסלם קיפר, וריצ'רד סרה שהציגו בעבר במונומנטה, הגיע תורו של בולטנסקי, שרבות מעבודותיו עוסקות בזכרון, בטרגדיה ובאבסורד. מיד עם הכניסה לחלל של ה"גרנד-פאלה" שומעים המבקרים רעש אפל ועמוק של בסים מהדהדים, מין תופים מלחמה מרוחקים, שלמעשה הינם פעימות הלב המוקלטות של מבקרי התערוכה. בולטנסקי הקליט עד כה יותר מ- 15,000 פעימות לב שיועברו עם סיום התערוכה לאי ביפן, שם יפעמו גם הרבה אחרי חייו, של האדם המוקלט.

אם הוידיאו גם לכם לא עובד תוכלו לראות אותו פה.עוד על בגדים וערימות אפשר לקרוא אצל יערה קידר.

הו ברנרד

המוזיאון העירוני המשובח בעיר ההולנדית (הצפונית, הקרה והאפרורית) כרונינגן מציג בימים אלו תערוכת יחיד רחבת היקף של חביב הגרסוניירים, המעצב ברנרד וילהלם והמעצבת שעימו יוטה קראוס.
בעשור האחרון השניים עובדים יחדיו ביצירתיות שתמיד מפתיעה ומאתגרת, כשהם מנפקים עד כה יותר משלושים קולקציות המוצגות עכשיו יחד עם פריטים חדשים בתערוכה. (ולנו, אנשי הלבנט, ישאר רק הספר).
כפי שכבר תיאר הגרסונייר, וילהלם נוטה לערבב ביצירתו תרבות טראש עם אמנות גבוהה, חפצים זולים עם יקרים, כשהוא מפציץ את הצופים/לובשים/חובשים באינספור אסוציאציות מרתקות.

(תמונות מהבלוג החינני FleshWig):