שבט אנדרסון

ווס אנדרסון. Moonrise Kingdom. סרט חדש. צריך להגיד עוד משהו? אהה, אפשר לצפות ללא מעט מדי-צופים (בעניין המדים, אפשר להציץ בפוסט ישן), הרבה זוגות של משקפיים קוליים וטילדה סווינטון אחת. הגרסוניירים לא יכולים לחכות כבר. ווס, תעשה לי סרט.

עוד פוסטרים הורסים של הסרט אפשר לראות כאן, ובינתיים, שוט ווס אנדרסוני לסיום:

מועדון הג'נטלמנים - על המוזה הגברית

למרות (או בגלל) שהמוזות המיתולוגיות היו בכלל נשים, התצוגות האחרונות לקראת קיץ 2012, שהתקיימו החודש במילאנו ובפאריס, היו פסיפס מרתק של מקורות השראה חדשים ממין זכר. סקוט סטרנברג, מייסד הלייבל band of outsiders, יצר בהשראת ז'אן פול בלמונדו קולקציה שסטתה מהקו האמריקאי הקלאסי של המותג והסיטה אותו למחוזות אירופיים ומעניינים יותר. ניקולה פורמיקטי עירבב מוזות גבריות כמו פליני ופאזוליני עם השראות מעולם הפיסול היווני; תום בראון סימן את הסייף כמוזת ספורט אופנתית טוטאלית בלייבל "מונקלר גמא בלו"; ופראדה שירטטה את מגרש הגולף כזירת השעשועים החדשה של הגבר שלה.

Kim's spirit

קים ג'ונס, מעצב הגברים החדש של לואי ויטון, הציג בפאריס בשבוע שעבר את קולקציית הביכורים שלו בבית היוקרה הצרפתי. ברוח הבית נסבה הקולקציה סביב נושא המסעות, כשההשראה המיידית של ג'ונס היתה הסופר, הצלם ואיש המסעות פיטר בירד, שהפך עם השנים לאיקונת סטייל. בירד שייך למשפחת מוזות אופנתיות שמקומה בהיסטוריה מובטח, בעיקר בגלל העובדה שסבו, פייר לוריארד, היה טייקון טבק שהמציא את הטוקסידו המודרני בסוף המאה ה-19 וקרא לבגד האלגנטי שאותו לבש על שם האחוזה הכפרית שלו בקרבת העיר ניו יורק.

אפשר לחשוב על לא מעט גברים, נערים כקשישים, ששימשו ועדיין משמשים השראה ליוצרים בתרבות הפופולרית. הלמוט ברגר, למשל, היה שחקן אוסטרי צעיר ואנונימי עד שפגש את הבמאי האיטלקי לוקינו ויסקונטי לראשונה ב-1964. מערכת היחסים בין השניים ידעה עליות ומורדות אבל כללה כמה שיאים אמנותיים, ומשמשת דוגמה מרתקת ליחסים המורכבים בין האמן למוזה הגברית שלו.

ויסקונטי & ברגר

ויסקונטי יצר רבים מסרטיו סביב דמותו של ברגר שאותו העריץ, והוא ליהק אותו בכמה מסרטיו החשובים כמו "הארורים" ואחרים. הקסם של ברגר לא היה בלעדי לוויסקונטי והוא נסך גם על הלמוט ניוטון שביקש לצלם אותו בעירום, תצלום שנהפך איקוני בעיקר כי זו היתה תמונת העירום הגברית היחידה שצילם ניוטון.

Helmut by Helmut

לפעמים המוזה יכולה להתכסות בכנפי היצירה, ובפעמים אחרות היא יכולה להתכסות בכנפי השוגרדדי שלה, כמו במקרה של הדוגמן הצעיר בפטיסט ג'יאבקוני, שנבחר לשמש השראה אמנותית לקרל לגפרלד לפני כמה שנים.

"הוא הגרסה הגברית של ג'יזל", אמר לגרפלד, "מושלם כשהוא עם בגדים ומהמם כשהוא בלעדיהם". כיום ג'יאבקוני קרוב ללגרפלד, ונחשב לדמות הבולטת בפמלייה של המעצב. "יום אחד", סיפר פעם הדוגמן, "הלכתי ללגרפלד ושאלתי אותו: 'למה אני? מה אתה רואה בי? למה אתה עובד רק אתי?'. הוא ענה לי שהוא רואה בי משהו שהוא לא רואה באף אחד אחר. משהו בדרך שבה אני מחזיק את עצמי. קרל אמר לי: אני רואה בך גם גבר וגם אשה באותו הזמן".

סיפור מוזה אחר מעלה נינוח אפל יותר מנער הזהב של הקייזר. ניקולה פורמיקטי (חבר של חברה טובה), הכוכב העכשווי של תעשיית האופנה - סטייליסט הבית של ליידי גאגא, עורך המגזין "ווג הום יפאן" והמנהל הקריאיטיבי של בית מוגלר - גילה בפייסבוק את תמונותיו של ריק גנסט. שמו היה "זומבי בוי" ותמונותיו חשפו גוף שלם עמוס כתובות קעקע, שהבולטת שבהן היא דמויות שלד על פניו.

פורמיקטי הבין שהמוזה מחכה לו בצד השני של הרשת, טס למונטריאול, שילם את חובותיו של גנסט בסך 20 אלף דולר ושינה את מסלול חייו של זומבי בוי אל עבר הנצח והתהילה. כיום גנסט מוביל את מסעות הפרסום של מוגלר, פרצופו מעטר את כל המגזינים החשובים. האם בקרוב יהיה לו קו תכשיטים משלו?

קלמאן שאברנו, דוגמן צרפתי בן 21, הוא מוזה אחרת, חוצה מותגים ומעצבים. הוא נראה בכל מקום בשנה האחרונה, השתתף במסעות פרסום גדולים ונחשקים, פתח וסגר תצוגות חשובות ונדמה שהצליח ללכוד במבטו החד לא רק את רוח התקופה אלא גם את מושאה: אימאג' של עלם-גבר, נסיך קרח נקי ומוקפד, פאנקיסט ומורד, דמות א-מינית וסמל סקס לוהט, מעין זליג יפה תואר.

2011 סימנה את הפיכתו של שאברנו למודל גברי אולטימטיבי עם בחירתו כדוגמן הבית של שלל מותגים שונים, ביניהם הליין +J של ז'יל סנדר ליוניקלו, פראדה, סלבטורה פרגאמו וגם H&M.

אבל המוזה העכשווית האולטימטיבית, שחוצה מחנות של מין, מגדר וגיל, היא השחקנית, הדוגמנית ואיקונת הסטייל טילדה סווינטון. סווינטון היא לא סתם השחקנית האריסטוקרטית היפה מכולן: יש לה גם שני תוארי דוקטור, והביוגרפיה האמנותית שלה נעה בין תיאטרון, אמנות וקולנוע, עם בחירות אמיצות של תפקידים וסרטים. דמותה האנדרוגינית מהווה מוזה קלאסית כבר כמה עשורים, החל בעבודתה לצד הבמאי דרק ג'רמן בשנות ה-80 וכלה בקולקציה שיצרו בהשראתה המעצבים ההולנדים ויקטור ורולף ב-2003, שנקראה "One Woman Show" והוצגה על ידי דוגמניות שדמו להפליא לסווינטון.

who's that boy

ב-1992 גילמה סווינטון את אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה של הקולנוע - גיבורת הסרט "אורלנדו" של סאלי פוטר, שבמשך 400 שנות חייה משנה את מינה וייעודה. בשנה שעברה נבחרה השחקנית להוביל את מסעות הפרסום של מותג הסריגים היוקרתי פרינגל אוף סקוטלנד (היא מציגה את קולקציות הנשים והגברים כאחד), ולאחרונה נפל בקסמה המעצב הבלגי המבטיח היידר אקרמן.

* * *

בשבוע שעבר מת השחקן פיטר פאלק, שגילם בין השאר את הבלש המשטרתי קולומבו ושימש מוזה לבמאי ג'ון קסאווטס, שליהק אותו לכמה מסרטיו הגדולים כמו "אשה תחת השפעה" ו"בעלים". הג'נטלמנים מבקשים להיפרד מפאלק, שדמותו היתה אולי רחוקה מעולם האופנה (אף שמעילו המקומט מתקופת קולומבו יכול להיות אייקון אופנתי לא פחות מהקעקועים של זומבי בוי), אבל קרובה לגברים מסוגם, שהומור, חוכמה וטוב לב, יחד עם התחושה התמידית של אנטי-גיבור שמלווה אותם, משמשים להם השראה לפני שהם קמים בבוקר וחושבים מה ללבוש.

הדי, היידר, טום!

להדי סלימאן יש ספר צילום חדש למכור לכם. לכבוד המאורע הוא מסכים לשבור שתיקה ומעניק ראיונות לעיתון הגרדיאן ול wwd. התנאי המקדים הוא לא לדבר על אופנה, אלא צילום, תשוקתו העיקרית שלו בארבע השנים האחרונות (אחרי שעזב את דיור הום ומחולל מהפכה בהיסטוריה של האופנה) אבל תסמכו על העיתונאים שלא יניחו לו.

בתשובה לשאלה לגבי "הדבר הבא" הבא בבגדי גברים מסביר סלימן (בתרגום חופשי) את יחסו לאופנה: "אנחנו צריכים לעזוב לתמיד את הסיפור של הטרנד הבא, זה מגיע בכל עונה, הדמות הרכה והנערית מול הלבוש והפרופורציות של הגבר הקונבנציונלי. והרי יש מקום לכל הדברים. הגבר האתלטי, או איך שאתה רוצה לקרוא לו, יראה טוב בחליפה קלאסית, זוג מכנסי ג'ינס קלאסיים, בגדי ספורט או פשוט עירום. בוא נשכח מאופנה. אלא אם כן אתה רוצה להראות כמו רקדן צ'יפנדייל בבגדי מעצבים".

היידר אקרמן
צילום: קרייג מקדין

בינתיים בגליון האחרון של מגזין Interview מתראיין, האיש והקיסם, היידר אקרמן לנסיכת הצייטגייסט טילדה סווינטון (שממליצה לו בחום על הספר "An Apology for Idlers" של רוברט לואיס סטיבנסון).
אקרמן: "כשאני נוסע בעולם, אני מחפש השראה כל הזמן ובנקודה מסויימת חשבתי לעצמי מיהו הגבר שמאחורי 'האישה של אקרמן'. חיפשתי את הגבר שמאחוריה והתעסקתי עם החיפוש די הרבה, כשהתוצאה היא בקולקציה שעשיתי לגברים. להיות מוקף בכל היופי הזה ובכל ההיסטוריה הזו הובילו אותי ליצור משהו שמשקף זאת. האמת ... הבגדים האלו יתאימו לך".

סווינטון: "לי?? אני לובשת בגדי גברים. הגבר מאחורי 'האישה של אקרמן' הוא אני".

טום פורד
צילום: ג'ף ברטון

ואחרון, יש יגידו חביב, מראיין ג'פרסון האק את טום פורד לגליון החדש של Another Man. פורד, שגם מופיע על שער המגזין, מעניק חמש עצות לג'נטלמן המודרני (ע"פ פורד. הגרסונייר לא מבטיח לאמץ את כולן):

1.‬ היה הגרסה המוצלחת ביותר של עצמך.
2. גברים שלא עובדים הם משעממים. חייבת להיות לך תשוקה לעבודה שלך.
3. נימוס היא תכונה אלמנטרית לג'נטלמן. לפתוח דלת לגברת, לסחוב את מעילה ולעמוד כשאנשים מגיעים או עוזבים את שולחן ארוחת הערב.
4. אל תהיה מתנשא, גזען, סקסיסט ואל תשפוט אנשים על פי מוצאם.
5. גבר לא צריך ללבוש מכנסיים קצרים בעיר. זה לבוש שמתאים לחוף הים או למגרש הטניס.

דימוי עצמי

עוד בת למשפחת אצולה סקוטית (טילדה סווינטון לא לבד) במשחקי סטייל וג'נדר. בשער מבריק למגזין האהוב self service מעצב הסטייליסט הוותיק והמוערך ג'ו מקאנה את סטלה טננט בדמותו של... ג'ו מקאנה.

מועדון הג'נטלמנים - טור האוכל

הגרסוניירים כבר טיפלו בנושא המשקל והגבר בטור דיאט מיוחד וכבר נתקלו מדי פעם בחיבורים מפתיעים בין הגבר למזונו, אבל כדי לבחון מה בין מסדר אבירי הגריל לאגודת החסים על החסה - המלצרים של מועדון הג'נטלמנים מיד יבואו לקחת הזמנות. בינתיים כמה תובנות על הקשר בין אופנה לאוכל:

אימג'ים מתוך פרויקט McFancy של coolhunter והצלמת מריה איבקוביץ'

לא על הלחם לבדו יחיה הג'נטלמן, ותמיד טוב שיש קרואסון טרי‪ ‬לטבול בקפה של הבוקר או לחמניית כוסמין קטנה לספוג בה את הרוטב של הסלט, שחלילה לא יטפטף על המכנסיים. הרי החיבור בין ארון הבגדים למזווה החל עוד הרבה לפני שהשעועית הקפואה פגשה על המדף בפריזר את הג'ינס (שדבק בו מסטיק) או נעלי הסירה (שהוקפאו כדי להפיג את ריח הזיעה שלהן), והקשר הזה נמצא כבר בכל מקום.
הקשר בין אופנה לאוכל נראה היום ברור מספיק, אולי משום שהזהות של הג'נטלמן המודרני נמדדת במה שהוא אוכל, במה שהוא לובש ולא פחות חשוב מאלה – באיך הוא עושה את השניים. כמו שניסוח סגנון אישי חשוב יותר מההיכרות עם הקולקציה האחרונה של לנוון, כך אין צורך בלימודי גסטרונומיה כדי לדעת איך לאכול נכון, ואף על פי שלא חייבים לחזור לספר הנימוסים של חנה בבלי (אם כי אולי הגיע הזמן לרענן את הזיכרון), רצוי לדעת איך מתנהגים סביב הישיבה לשולחן האוכל.

גסטרונומיה של הלב בסרט "אני אהבה"

תורת המסתורין של טקסי השולחן מתחילה אצל כמה ג'נטלמנים קרובים בזכרונות כואבים על אימוני אכילה מנומסת, כשכרך של אנציקלופדיה "אביב" תחוב בין היד לגוף, בעוד ספר אחר מונח על הראש ליציבה זקופה. אבל זכרונות ילדות נוקשים הם לא הדרך היחידה הסלולה לעבר הג'נטלמניות המושלמת, ויש קיצורי דרך (עם כמה מרכיבים הכרחיים) במתכון המנצח: אכילה בפה סגור והימנעות מרעשי בליסה וגמיעה, נדיבות במזיגת יין ומשקאות לאורחים (שתמיד קודמים למוזג), שימוש נכון בסכין ומזלג ופרישת מפית על הברכיים.

מפית של הקטור סראנו

משום מה, נותרה פיסת הבד (או הנייר) הלבנה הזו זרה לתרבות האכילה המקומית והיא נשארת כמעט תמיד על שולחנות המסעדה. אף שבהיעדרה גדלים הסיכויים שכל אנין טעם יהפוך לזללן המוני (ובעיקר מלוכלך) עם כתמי יין אדום על חולצה לבנה או רוטב עגבניות על מכנסי הג'ינס ההם שהוא מקפיד לא לכבס. גם אם כל כתם נושא מזכרת, זכרונות מארוחות מוטב שיישארו בראש ולא יעשו את דרכם לז'קט ולחולצה.

הכתם פה מגיע עם החולצה

ההקשר הגסטרו-גיאוגרפי משנה כמובן לא אחת את חוקי המשחק, במיוחד בימים שבהם סושי הופך להיות אוכל רחוב, קציפת חומוס מוגשת כמעדן יוקרתי, וחצי מנה פלאפל מקמח מלא היא חלק אינטגרלי מהתפריט השבועי הג'נטלמני.

האטיקט הקולינרי מצריך התאמות ומודיפיקציות לא רק למסעדות או דוכני רחוב, אלא גם לארוחות ערב אצל חברים או לקוקטיילים ופתיחות רשמיות, שבהם נדרשת שליטה באמנות הבופה – סגנון אירוח שמחייב ללמוד את כל התורה על יד אחת, עם כוס יין בשניה וכרטיסי ביקור בין השיניים.

אמנם בתחום הקולינריה עולם המסעדנות עבר מהפכה טכנולוגית, אך אופנת פועליו לא נוטה לשינוי רדיקלי: תמיד יככבו בה המדים הלבנים הקלאסיים והכובעים הזקופים, והמטבח הוא אולי המקום היחיד בעולם שבו הג'נטלמנים מוחלים לשטן הקרוקס הגדול.

עבודה במסעדה מכובדת ובמטבח גדול מחייבת עדיין היררכיה אופנתית שלמה והפרדה ברורה בין הפיקולו, רב המלצרים, הסומלייה, הסו והשף, כשמעליהם נמצא את הבעלים בדמותו הנצחית של השחקן דני איילו, שזכור עוד מימי הסדרה "תהילה" עם חולצת טי אפורה וכתמי הבולונז. בין השפים המודרניים היה אחד אנגלי שהג'נטלמנים מוקירים. הוא לא היה עירום, קראו לו פלויד (קית פלויד) ודמותו סמוקת הלחיים תיזכר לעד בחולצות מגוהצות ופפיון.

הג'נטלמנים חושבים שכל העניין גדול ממקבץ של נימוסי שולחן והרגלי אכילה. יותר מכל הם מבקשים מודעות: להבין מה מרכיב את האוכל שמוכנס לגופנו, גם במועדון אבירי הגריל וגם במועדון שחי על החסה. גם כשהבוקר נפתח בגרנולה מתוצרת בית וגם כשמקבלים את פניו בטוסט גבינה ושינקן. אוכל, הוא עוד מרכיב בפאזל האינסופי של החיים, והניסיון להגדיר את טיבו, אופיו ואופן צריכתו קשור בתפיסה רחבה יותר של חיים אלגנטיים.

מתוך "טייק אייבי" המיתולוגי

כפי שתנועת ההתעוררות הקולינרית-חברתית חרתה על דגלה את עקרונות "המזון האיטי", כך מתעוררת לאחרונה תפיסה אופנתית וצרכנית חדשה, שמקדשת את "האופנה האיטית". מדובר באידיאולוגיה שיוצאת נגד התרבות הצרכנית שהתפתחה בשנים האחרונות סביב אופנה זולה וטרנדית, שנקנית בשכיחות גבוהה, נצרכת לתקופה מצומצמת ונזנחת במהירות. התנועה החדשה מדגישה פריטי אופנה קלאסיים ונצחיים, שיש להם תוחלת חיים ארוכה יותר ושאינם פרי שגיונות של טרנדים ואופנות מתחלפות – בדיוק כמו מוצרי המזון שמציעים מעדניות הבוטיק בשווקים האורגניים.
זו אידיאולוגיה שמתיישבת היטב עם מגמות אחרות באופנה העולמית, בעיקר בכל מה שקשור לתשומת לב לאיכות הבגדים (או השוקולד), למקורם ולאופן ייצורם ובשיבה למסורת – תהליך שבולט בשנים האחרונות על רקע המשבר הכלכלי והשינויים בהרגלי הצריכה בעולם המערבי.

זוכרים את הפוסט על האחים מאסט?

ציטוט למזכרת: "יש את הדרך הקלה להכין שוקולד ויש הדרך של האחים מאסט"

הג'נטלמנים, שלפעמים חוטאים בבולימיה אופנתית, מבקשים ללמוד מהתנועה החדשה ולהפנים את ההתמקדות החדשה באיכות, עמידות ופריטי לבוש קלאסיים, שפותחים מערכת יחסים חדשה בין הג'נטלמן לבגדים שלו. במקום להתרגש מקנייתם של בגדים חדשים, "האופנה האיטית" מציעה התעניינות באופן שימור הבגדים והטיפול בהם. במקום כניעה לטרנדים מתחלפים התנועה מציעה חיפוש אחר פריטים קלאסיים שיחזיקו בארון יותר משתי עונות, ובמקום להסתחרר מתצוגות חדשות ואופנות לדקה וחצי, הג'נטלמנים נקראים לסור ארון הבגדים ולחפש בגדים שנראים טוב תמיד, בלי קשר לתקופה שבה הם נוצרו.
בדומה למוטו "אתה מה שאתה אוכל" של חסידי "המזון האיטי", הג'נטלמנים מציעים להסתכל במראה ולהבין ש"אתה מה שאתה לובש", מהסגנון ועד איכות הבגדים, עמידותם ואופן הייצור והצריכה שלהם. רק אז אפשר לערוג אל חליפות הבלדי ועוגיות המדלן של הסטייל ולהינות מהחיפוש ומהדרך, לא פחות מהטעם עצמו.

מתוך הסרט "פאוארס אוף טן" של ריי וצ'ארלס אימס

לייק אורנז'

"הבושם מת. יחי הבושם!" כך נפתח המניפסט של Etat Libre d'Orange (מדינת אורנג‫'‬ החופשית - בתרגום חופשי‫), בית בשמים צרפתי‬, צעיר וחצוף שמפריח לחלל האוויר שלל ניחוחות חדשים, מוזרים ולפעמים מעוררי מחלוקת, הקוראים תיגר על תעשיה שמרנית ומסחרית להפליא. אטיין דה סווארט, גרסונייר צרפתי דרום אפריקאי, הקים לפני כמה שנים את בוטיק הריחות האונגרדי כשהוא פונה לכמה מהשמות הגדולים בתעשיה ונותן להם חופש קריאטיבי ליצור כאוות אפם.

התוצאות המפתיעות לא איחרו לבוא ובית אורנז' התמלא בניחוחות מפתיעים כמו:

FAT ELECTRICIAN

JE-SUIS-UN-HOMMESECRETIONS MAGNIFIQUES

ועוד נזכיר את טום מפינלנד‫,‬ ‎יסמין וסיגריה ואת הבושם החדש והמדובר של הבית, שנוצר על ידי אחת הנשים הבודדות שחוזרות ומופיעה בבלוג הזה כאילו היא גרסונייר אמיתי. טילדה סווינטון שוב מצליחה להפתיע ולכבוש את לבו של הגרסונייר והפעם בריח חדש הנקרא Like This. את הניחוח יצרה טילדה בהשראת שיר של המשורר הפרסי ג‫'‬לאל א‫-‬דין רומי (אפשר לשמוע אותה מקריאה את השיר באתר).

הבושם החדש נפתח על העור (על פי הבלוגרית דה-נון-בלונד) בריח ג‫'‬ינג‫'‬ר חזק, שאחריו ניתן להבחין בריח דלעת מקורמלת‫,‬ וטיבר‫, נרולי מרוקאי, מנדרינה צהובה (ועוד). הגרסונייר טרם קיבל את בקבוק ה- Like This לידיו, אבל יש לו הרגשה שהוא יעשה לו לייק.
ולמבקרים בפריס:
Etat Libre d'Orange
69 Rue des Archives
75004 Paris
‎שישי עד שבת
12:00 - 19:30

אני אהבה

הגרסונייר כבר כתב לא אחת על אהבתו הבלתי מעורערת לטילדה סווינטון, ויערה קידר הפליאה לשרטט את דיוקנה של האייקון האנדרוגיני הזה בבלוג שלה. לכן אולי אפשר להתחיל מהמלצה חמה לרוץ ולראות את הסרט החדש בכיכובה של סווינטון, "אני אהבה", שמוקרן החל מהיום בקולנוע דיזנגוף. הסרט, בבימויו של לוקה גוואדניניו, הוא יצירת מופת אסתטית ומרהיבה, שמתארת משפחה איטלקית ממעמד גבוה הנאבקת בעולם משתנה, כשבמרכזה עומדת האם (סווינטון) ובנה, שמסתבכים בקונפליקט אישי, משפחתי ומקצועי. "אני האהבה" הוא דיוקן של אלגנטיות מאופקת, שקורסת תחת רגשות מתפרצים, מסגרות פטריאכליות ויופים של בתים, תיקים, חליפות ובגדים. סרט מושלם לסוף השבוע ושיעור מרתק באהבה מוקפת יופי איטלקי ואלגנטי.

הגרסונייר השבועי: ריאן מקינלי

מה משותף לפומה, טילדה סווינטון, פרינגל אוף סקוטלנד, קייט מוס, ליווייס, אגנס דין קופצת מהחלון, אולימפיאדת החורף, סיגור רוס, אוליבייה זאהם, דאש סנואו ודאון טאון ניו יורק? כנראה שריאן מקינלי .

הוא התופעה התרבותית הכי ניו-יורקית שאנחנו מדמיינים, אולי מאז אנדי וורהול, והוא רק בן 32, הצלם הצעיר ביותר ששהציג תערוכת סולו במוזיאון הוויטני. לכבוד התערוכה החדשה שלו "Everybody Knows This Is Nowhere", מקינלי נבחר להיות הגרסונייר השבועי.

הגרסונייר מקינלי מפורסם בזכות צילומי הנעורים שלו (צילומי עירום או בעלי אווירה מינית אנדרוגינית), לרוב על רקע נופים אמריקאים של טבע ויערות (ראו גם הפרסומות שהוא צילם לליווייס ורנגלר), אבל התערוכה החדשה היא סטייה מבורכת לכיוון פורטרטים מהודקים ונקיים נטולי רקע. במהלך השנתיים האחרונות צילם מקינלי יותר ממאה בני נוער בסטודיו שלו, שם הם התפשטו מבגדיהם ונענו לאתגר: איך נראים צילומי סטודיו בשחור-לבן של מקינלי. כל פגישה עם מצולם ארכה שלוש שעות, ומקינלי נעזר בכרטיסיות קטנות (כמו של שחקנים) שעליהן היו מצויירות דמויות של בארט סימפסון או של בוב ספוג, כדי ש"אנשים ייכנסו לאווירה" (אמר בראיון איתו לניו יורק טיימס לכבוד התערוכה).



פתיחת התערוכה שברה שיאים של כמויות היפסטרים וניו יורקרים קולים, מגזין Gawker הכריז שהפתיחה שלו היתה ה"לילה שבו ברוקלין השתלטה על מנהטן", והוא עצמו נאלץ לסגור את המסיבה, בהוראת המשטרה המקומית. אגב, וידאו שצילם הניו יורק טיימס בפתיחה הוא בדיחה לא רעה על פתיחות, נוער שוליים וסצנת הגלריות בעיר ההיא.


אבל את הגרסונייר, שלתערוכה כנראה לא יספיק להגיע, מעניין גם הסטייל של מקינלי, והכתבה המאלפת עליו במגזין "וויס" תחת הכותרת "מחוץ לארון: המלתחה של ריאן מקינלי" הוא מאסט לכל חובב מקינלי:

געטקס של מארק ג'ייקובס, צעיף של אנייה ב. (שגם מספקת לו את החליפות לכל הפתיחות, ראו תמונה למעלה)

מקינלי במגפי דיור הום (שקיבל מהדי סלימאן) וחולצהשל פטריק ארוול

ג'ינס של ליווייס, ג'קט של לי

גברת טילדה ומיסטר סווינטון

אם כבר הבנתם את החיבה היתרה של הגרסונייר לטילדה סווינטון, וקראתם גם את הפוסט שסיפר כי הדיווה נבחרה על ידי המותג פרינגל אוף סקוטלנד לככב בקמפיין הקרוב, כדוגמנית בגדי הנשים והגברים כאחד, מגיע לכם גם לראות את המוצר.
אז להשלים את חובת הדיווח, הנה הסרט שצולם על ידי ריאן מקינלי. מומלץ לצפות תחת שמיכת פוך חמימה, או לפני יציאה למסיבה במבצר אנטיפטרוס.

טילדה דו צידית

על האישיות הייחודית של טילדה סווינטון, השחקנית הסקוטית האהובה על הגרסונייריים, סיפרנו לכם כבר בפוסט-פסטיבל-ברלין, וזה הזמן להזכיר שוב את שמה של הדיווה מאדינבורו שנבחרה להוביל את קמפיין אביב-קיץ 2010, של מותג הסריגים היוקרתי Pringle of Scotland.

אבל מה לגרסונייר ולזה תשאלו? ובכן, בזכות הכריזמה המיוחדת של סווינטון, יופייה האנדרוגיני, ואולי גם התפקיד שעשתה בסרט אורלנדו, החליטו אנשי פרינגל שהיא תככב במסע הפרסום כדוגמנית בגדי הנשים והגברים כאחד!
המותג הסקוטי שיחגוג בקרוב 195 שנים להיווסדו בחר בצלם ריאן מקינלי (שמופיע די הרבה בעמוד הבית של הגרסונייר), לקמפיין זה, שיצולם במהלך חודש אוגוסט בנופי סקוטלנד הירוקים. הגרסוניירים מחכים...

ובינתיים, תזכורת