ואלס עם טילדה

טילדה מקרוב. לפני שבוע, בברלין

האם יש מישהו בקהל שלא אוהב את טילדה סווינטון?
הגרסונייר שחזר זה עתה מערבות פסטיבל ברלין מבטיח פוסט מפורט שיכלול מדריך ליום שופינג המושלם בברלין הקפואה עם חוויות קולנוע מרתקות אבל אי אפשר לתאר את החזרה, מבלי להקדיש מילה לסווינטון, מלכת ברלין החדשה והאישה הראשונה המוצגת בבלוג הגרסונייר.
סווינטון שנבחרה לעמוד בראש חבר השופטים בפסטיבל הגיחה כל יום עם הופעה שהכריחה גם את מבקרי הקולנוע הלומי הצללויד להתייחס לעולם האופנה. הברילנאים ועימם התקשורת הגרמנית – מאוהבים בה עד כלות. הגרסונייר שזכה לשבת מאחוריה באחת ההקרנות לא ממש הצליח להתרכז בסרט ורק מלמל תפילות בשבחי צוואר הברבור הלבן.
סווינטון שנולדה אי אז למשפחת אצולה סקוטית (והלוואי על כולנו להראות ככה בגיל 49), היא לא סתם השחקנית האריסטוקרטית היפה מכולן, יש לה גם שני תוארי דוקטור והביוגרפיה האמנותית האמיצה שלה נעה בין תאטרון, אמנות וקולנוע, בין הייחודי לביזאר, בין המיינסטרים לשוליים. היא אמנית מוערכת שב- 1995 זכתה לשבחים על מיצג הפרפורמנס שיצרה לגלריית סרפנטיין בלונדון, היא היתה המוזה של המעצבים ההולנדים ויקטור ורולף, שיצרו ב-2003 את ה- One Woman Show – קולקציה שהוצגה על ידי דוגמניות הדומות להפליא לסווינטון, אשר קראה במהלך תצוגת האופנה משירתה (כן ,היא גם משוררת!). היא היתה שותפה אמנותית של הבמאי הנסיוני דרק ג'רמן ואף גרה עימו תקופה ארוכה וב- 1992 יצרה את אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה של הקולנוע, כששיחקה בסרט "אורלנדו" של סאלי פוטר, דמות שחיה 400 שנה ומשנה בכל תקופה את מינה (ע"פ ספרה של וירג'יניה וולף מבקש אנונימי לציין, ובצדק). היא השתתפה בחבר השופטים של פסטיבל קאן ב-2004, זכתה בשנה שעברה בפרס האוסקר על תפקידה ב"מייקל קלייטון", והשיקה בקיץ פסטיבל סרטים חדש בסקוטלנד הנקרא "קולנוע החלומות". היא גם הופיעה עם הזמרת פטי סמית' ולאחרונה אף שיתפה פעולה עם הזמר פטריק וולף. זה לא פשוט להיות טילדה סווינטון.

במישור הרומנטי, בטח תשאלו, היא נשואה לצייר הסקוטי ג'ון ביירן, אבל מתחזקת בהסכמה גם פרטנר קבוע, בן 30, הצייר הגרמני/ניו-זילנדי סנדרו קופ. מממ...זה אולי לא פשוט להיות טילדה סווינטון, אבל זה מאד מעניין.
אחרי שתכריז בברלין על המנצח בתחרות הרשמית של הפסטיבל תשוב סווינטון ללונדון ותלווה את יציאת הגליון הבא של המגזין AnOther (ב- 19 לחודש) שיקדיש לה את כתבת השער ואת הפקת האופנה שצילם קרייג מקדין בה היא לובשת בגדים של מעצבים בריטים צעירים, חדשניים ואלמוניים תחת הכותרת "אופנת העתיד". ולגרסונייר אין ספק. העתיד שייך לטילדה.

לעוד סיפורים מברלין

אני אהבה

הגרסונייר כבר כתב לא אחת על אהבתו הבלתי מעורערת לטילדה סווינטון, ויערה קידר הפליאה לשרטט את דיוקנה של האייקון האנדרוגיני הזה בבלוג שלה. לכן אולי אפשר להתחיל מהמלצה חמה לרוץ ולראות את הסרט החדש בכיכובה של סווינטון, "אני אהבה", שמוקרן החל מהיום בקולנוע דיזנגוף. הסרט, בבימויו של לוקה גוואדניניו, הוא יצירת מופת אסתטית ומרהיבה, שמתארת משפחה איטלקית ממעמד גבוה הנאבקת בעולם משתנה, כשבמרכזה עומדת האם (סווינטון) ובנה, שמסתבכים בקונפליקט אישי, משפחתי ומקצועי. "אני האהבה" הוא דיוקן של אלגנטיות מאופקת, שקורסת תחת רגשות מתפרצים, מסגרות פטריאכליות ויופים של בתים, תיקים, חליפות ובגדים. סרט מושלם לסוף השבוע ושיעור מרתק באהבה מוקפת יופי איטלקי ואלגנטי.

מועדון הג'נטלמנים - על המוזה הגברית

למרות (או בגלל) שהמוזות המיתולוגיות היו בכלל נשים, התצוגות האחרונות לקראת קיץ 2012, שהתקיימו החודש במילאנו ובפאריס, היו פסיפס מרתק של מקורות השראה חדשים ממין זכר. סקוט סטרנברג, מייסד הלייבל band of outsiders, יצר בהשראת ז'אן פול בלמונדו קולקציה שסטתה מהקו האמריקאי הקלאסי של המותג והסיטה אותו למחוזות אירופיים ומעניינים יותר. ניקולה פורמיקטי עירבב מוזות גבריות כמו פליני ופאזוליני עם השראות מעולם הפיסול היווני; תום בראון סימן את הסייף כמוזת ספורט אופנתית טוטאלית בלייבל "מונקלר גמא בלו"; ופראדה שירטטה את מגרש הגולף כזירת השעשועים החדשה של הגבר שלה.

Kim's spirit

קים ג'ונס, מעצב הגברים החדש של לואי ויטון, הציג בפאריס בשבוע שעבר את קולקציית הביכורים שלו בבית היוקרה הצרפתי. ברוח הבית נסבה הקולקציה סביב נושא המסעות, כשההשראה המיידית של ג'ונס היתה הסופר, הצלם ואיש המסעות פיטר בירד, שהפך עם השנים לאיקונת סטייל. בירד שייך למשפחת מוזות אופנתיות שמקומה בהיסטוריה מובטח, בעיקר בגלל העובדה שסבו, פייר לוריארד, היה טייקון טבק שהמציא את הטוקסידו המודרני בסוף המאה ה-19 וקרא לבגד האלגנטי שאותו לבש על שם האחוזה הכפרית שלו בקרבת העיר ניו יורק.

אפשר לחשוב על לא מעט גברים, נערים כקשישים, ששימשו ועדיין משמשים השראה ליוצרים בתרבות הפופולרית. הלמוט ברגר, למשל, היה שחקן אוסטרי צעיר ואנונימי עד שפגש את הבמאי האיטלקי לוקינו ויסקונטי לראשונה ב-1964. מערכת היחסים בין השניים ידעה עליות ומורדות אבל כללה כמה שיאים אמנותיים, ומשמשת דוגמה מרתקת ליחסים המורכבים בין האמן למוזה הגברית שלו.

ויסקונטי & ברגר

ויסקונטי יצר רבים מסרטיו סביב דמותו של ברגר שאותו העריץ, והוא ליהק אותו בכמה מסרטיו החשובים כמו "הארורים" ואחרים. הקסם של ברגר לא היה בלעדי לוויסקונטי והוא נסך גם על הלמוט ניוטון שביקש לצלם אותו בעירום, תצלום שנהפך איקוני בעיקר כי זו היתה תמונת העירום הגברית היחידה שצילם ניוטון.

Helmut by Helmut

לפעמים המוזה יכולה להתכסות בכנפי היצירה, ובפעמים אחרות היא יכולה להתכסות בכנפי השוגרדדי שלה, כמו במקרה של הדוגמן הצעיר בפטיסט ג'יאבקוני, שנבחר לשמש השראה אמנותית לקרל לגפרלד לפני כמה שנים.

"הוא הגרסה הגברית של ג'יזל", אמר לגרפלד, "מושלם כשהוא עם בגדים ומהמם כשהוא בלעדיהם". כיום ג'יאבקוני קרוב ללגרפלד, ונחשב לדמות הבולטת בפמלייה של המעצב. "יום אחד", סיפר פעם הדוגמן, "הלכתי ללגרפלד ושאלתי אותו: 'למה אני? מה אתה רואה בי? למה אתה עובד רק אתי?'. הוא ענה לי שהוא רואה בי משהו שהוא לא רואה באף אחד אחר. משהו בדרך שבה אני מחזיק את עצמי. קרל אמר לי: אני רואה בך גם גבר וגם אשה באותו הזמן".

סיפור מוזה אחר מעלה נינוח אפל יותר מנער הזהב של הקייזר. ניקולה פורמיקטי (חבר של חברה טובה), הכוכב העכשווי של תעשיית האופנה - סטייליסט הבית של ליידי גאגא, עורך המגזין "ווג הום יפאן" והמנהל הקריאיטיבי של בית מוגלר - גילה בפייסבוק את תמונותיו של ריק גנסט. שמו היה "זומבי בוי" ותמונותיו חשפו גוף שלם עמוס כתובות קעקע, שהבולטת שבהן היא דמויות שלד על פניו.

פורמיקטי הבין שהמוזה מחכה לו בצד השני של הרשת, טס למונטריאול, שילם את חובותיו של גנסט בסך 20 אלף דולר ושינה את מסלול חייו של זומבי בוי אל עבר הנצח והתהילה. כיום גנסט מוביל את מסעות הפרסום של מוגלר, פרצופו מעטר את כל המגזינים החשובים. האם בקרוב יהיה לו קו תכשיטים משלו?

קלמאן שאברנו, דוגמן צרפתי בן 21, הוא מוזה אחרת, חוצה מותגים ומעצבים. הוא נראה בכל מקום בשנה האחרונה, השתתף במסעות פרסום גדולים ונחשקים, פתח וסגר תצוגות חשובות ונדמה שהצליח ללכוד במבטו החד לא רק את רוח התקופה אלא גם את מושאה: אימאג' של עלם-גבר, נסיך קרח נקי ומוקפד, פאנקיסט ומורד, דמות א-מינית וסמל סקס לוהט, מעין זליג יפה תואר.

2011 סימנה את הפיכתו של שאברנו למודל גברי אולטימטיבי עם בחירתו כדוגמן הבית של שלל מותגים שונים, ביניהם הליין +J של ז'יל סנדר ליוניקלו, פראדה, סלבטורה פרגאמו וגם H&M.

אבל המוזה העכשווית האולטימטיבית, שחוצה מחנות של מין, מגדר וגיל, היא השחקנית, הדוגמנית ואיקונת הסטייל טילדה סווינטון. סווינטון היא לא סתם השחקנית האריסטוקרטית היפה מכולן: יש לה גם שני תוארי דוקטור, והביוגרפיה האמנותית שלה נעה בין תיאטרון, אמנות וקולנוע, עם בחירות אמיצות של תפקידים וסרטים. דמותה האנדרוגינית מהווה מוזה קלאסית כבר כמה עשורים, החל בעבודתה לצד הבמאי דרק ג'רמן בשנות ה-80 וכלה בקולקציה שיצרו בהשראתה המעצבים ההולנדים ויקטור ורולף ב-2003, שנקראה "One Woman Show" והוצגה על ידי דוגמניות שדמו להפליא לסווינטון.

who's that boy

ב-1992 גילמה סווינטון את אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה של הקולנוע - גיבורת הסרט "אורלנדו" של סאלי פוטר, שבמשך 400 שנות חייה משנה את מינה וייעודה. בשנה שעברה נבחרה השחקנית להוביל את מסעות הפרסום של מותג הסריגים היוקרתי פרינגל אוף סקוטלנד (היא מציגה את קולקציות הנשים והגברים כאחד), ולאחרונה נפל בקסמה המעצב הבלגי המבטיח היידר אקרמן.

* * *

בשבוע שעבר מת השחקן פיטר פאלק, שגילם בין השאר את הבלש המשטרתי קולומבו ושימש מוזה לבמאי ג'ון קסאווטס, שליהק אותו לכמה מסרטיו הגדולים כמו "אשה תחת השפעה" ו"בעלים". הג'נטלמנים מבקשים להיפרד מפאלק, שדמותו היתה אולי רחוקה מעולם האופנה (אף שמעילו המקומט מתקופת קולומבו יכול להיות אייקון אופנתי לא פחות מהקעקועים של זומבי בוי), אבל קרובה לגברים מסוגם, שהומור, חוכמה וטוב לב, יחד עם התחושה התמידית של אנטי-גיבור שמלווה אותם, משמשים להם השראה לפני שהם קמים בבוקר וחושבים מה ללבוש.

טילדה דו צידית

על האישיות הייחודית של טילדה סווינטון, השחקנית הסקוטית האהובה על הגרסונייריים, סיפרנו לכם כבר בפוסט-פסטיבל-ברלין, וזה הזמן להזכיר שוב את שמה של הדיווה מאדינבורו שנבחרה להוביל את קמפיין אביב-קיץ 2010, של מותג הסריגים היוקרתי Pringle of Scotland.

אבל מה לגרסונייר ולזה תשאלו? ובכן, בזכות הכריזמה המיוחדת של סווינטון, יופייה האנדרוגיני, ואולי גם התפקיד שעשתה בסרט אורלנדו, החליטו אנשי פרינגל שהיא תככב במסע הפרסום כדוגמנית בגדי הנשים והגברים כאחד!
המותג הסקוטי שיחגוג בקרוב 195 שנים להיווסדו בחר בצלם ריאן מקינלי (שמופיע די הרבה בעמוד הבית של הגרסונייר), לקמפיין זה, שיצולם במהלך חודש אוגוסט בנופי סקוטלנד הירוקים. הגרסוניירים מחכים...

ובינתיים, תזכורת

הדי, היידר, טום!

להדי סלימאן יש ספר צילום חדש למכור לכם. לכבוד המאורע הוא מסכים לשבור שתיקה ומעניק ראיונות לעיתון הגרדיאן ול wwd. התנאי המקדים הוא לא לדבר על אופנה, אלא צילום, תשוקתו העיקרית שלו בארבע השנים האחרונות (אחרי שעזב את דיור הום ומחולל מהפכה בהיסטוריה של האופנה) אבל תסמכו על העיתונאים שלא יניחו לו.

בתשובה לשאלה לגבי "הדבר הבא" הבא בבגדי גברים מסביר סלימן (בתרגום חופשי) את יחסו לאופנה: "אנחנו צריכים לעזוב לתמיד את הסיפור של הטרנד הבא, זה מגיע בכל עונה, הדמות הרכה והנערית מול הלבוש והפרופורציות של הגבר הקונבנציונלי. והרי יש מקום לכל הדברים. הגבר האתלטי, או איך שאתה רוצה לקרוא לו, יראה טוב בחליפה קלאסית, זוג מכנסי ג'ינס קלאסיים, בגדי ספורט או פשוט עירום. בוא נשכח מאופנה. אלא אם כן אתה רוצה להראות כמו רקדן צ'יפנדייל בבגדי מעצבים".

היידר אקרמן
צילום: קרייג מקדין

בינתיים בגליון האחרון של מגזין Interview מתראיין, האיש והקיסם, היידר אקרמן לנסיכת הצייטגייסט טילדה סווינטון (שממליצה לו בחום על הספר "An Apology for Idlers" של רוברט לואיס סטיבנסון).
אקרמן: "כשאני נוסע בעולם, אני מחפש השראה כל הזמן ובנקודה מסויימת חשבתי לעצמי מיהו הגבר שמאחורי 'האישה של אקרמן'. חיפשתי את הגבר שמאחוריה והתעסקתי עם החיפוש די הרבה, כשהתוצאה היא בקולקציה שעשיתי לגברים. להיות מוקף בכל היופי הזה ובכל ההיסטוריה הזו הובילו אותי ליצור משהו שמשקף זאת. האמת ... הבגדים האלו יתאימו לך".

סווינטון: "לי?? אני לובשת בגדי גברים. הגבר מאחורי 'האישה של אקרמן' הוא אני".

טום פורד
צילום: ג'ף ברטון

ואחרון, יש יגידו חביב, מראיין ג'פרסון האק את טום פורד לגליון החדש של Another Man. פורד, שגם מופיע על שער המגזין, מעניק חמש עצות לג'נטלמן המודרני (ע"פ פורד. הגרסונייר לא מבטיח לאמץ את כולן):

1.‬ היה הגרסה המוצלחת ביותר של עצמך.
2. גברים שלא עובדים הם משעממים. חייבת להיות לך תשוקה לעבודה שלך.
3. נימוס היא תכונה אלמנטרית לג'נטלמן. לפתוח דלת לגברת, לסחוב את מעילה ולעמוד כשאנשים מגיעים או עוזבים את שולחן ארוחת הערב.
4. אל תהיה מתנשא, גזען, סקסיסט ואל תשפוט אנשים על פי מוצאם.
5. גבר לא צריך ללבוש מכנסיים קצרים בעיר. זה לבוש שמתאים לחוף הים או למגרש הטניס.

לייק אורנז'

"הבושם מת. יחי הבושם!" כך נפתח המניפסט של Etat Libre d'Orange (מדינת אורנג‫'‬ החופשית - בתרגום חופשי‫), בית בשמים צרפתי‬, צעיר וחצוף שמפריח לחלל האוויר שלל ניחוחות חדשים, מוזרים ולפעמים מעוררי מחלוקת, הקוראים תיגר על תעשיה שמרנית ומסחרית להפליא. אטיין דה סווארט, גרסונייר צרפתי דרום אפריקאי, הקים לפני כמה שנים את בוטיק הריחות האונגרדי כשהוא פונה לכמה מהשמות הגדולים בתעשיה ונותן להם חופש קריאטיבי ליצור כאוות אפם.

התוצאות המפתיעות לא איחרו לבוא ובית אורנז' התמלא בניחוחות מפתיעים כמו:

FAT ELECTRICIAN

JE-SUIS-UN-HOMMESECRETIONS MAGNIFIQUES

ועוד נזכיר את טום מפינלנד‫,‬ ‎יסמין וסיגריה ואת הבושם החדש והמדובר של הבית, שנוצר על ידי אחת הנשים הבודדות שחוזרות ומופיעה בבלוג הזה כאילו היא גרסונייר אמיתי. טילדה סווינטון שוב מצליחה להפתיע ולכבוש את לבו של הגרסונייר והפעם בריח חדש הנקרא Like This. את הניחוח יצרה טילדה בהשראת שיר של המשורר הפרסי ג‫'‬לאל א‫-‬דין רומי (אפשר לשמוע אותה מקריאה את השיר באתר).

הבושם החדש נפתח על העור (על פי הבלוגרית דה-נון-בלונד) בריח ג‫'‬ינג‫'‬ר חזק, שאחריו ניתן להבחין בריח דלעת מקורמלת‫,‬ וטיבר‫, נרולי מרוקאי, מנדרינה צהובה (ועוד). הגרסונייר טרם קיבל את בקבוק ה- Like This לידיו, אבל יש לו הרגשה שהוא יעשה לו לייק.
ולמבקרים בפריס:
Etat Libre d'Orange
69 Rue des Archives
75004 Paris
‎שישי עד שבת
12:00 - 19:30

דימוי עצמי

עוד בת למשפחת אצולה סקוטית (טילדה סווינטון לא לבד) במשחקי סטייל וג'נדר. בשער מבריק למגזין האהוב self service מעצב הסטייליסט הוותיק והמוערך ג'ו מקאנה את סטלה טננט בדמותו של... ג'ו מקאנה.

מועדון הג'נטלמנים - אדון בודד הוא הלב

לכאורה, אין דבר מסוכן יותר לג'נטלמנים מאשר לנסות לכתוב על רגשות. האם יוכלו למצוא את האיזון הנכון בין רגשותיהם השונים? והאם אופנה יכולה להביע או להרגיע, לכבות או להדליק רגשות?

מאז ומעולם שימשו הבגדים ככלים במשחק האינטלקאטואלי שהם מנהלים עם עולם האופנה. לא בכדי הם מעריצים את הלמוט לאנג או מרטין מרג'יאלה, מעצבים אירופאים שבאמצעות בגדיהם יצרו הפשטה קיצונית וקרה של הגוף והחומרים שעוטפים אותו. אולם לרגשות, כמה גברי מצדם, היה תמיד מעט מקום בארון. "ג'נטלמנים אמורים להסתיר את רגשותיהם", כך אמרו להם פעם, ולאופנה אין תחושות.

בניסיו דל טורו בעבודה Crying Men של סם טיילור ווד (2002)

כל זה התמוטט כשאחד הג'נטלמנים נתקל בחולצת כפתורים של דריס ואן נוטן בכלבו יוקרתי מעבר לים. החולצה הלבנה, שעליה כתמי צבע בסגול ובכחול, היתה פיסת בד היסטרית (במובן הקליני ששל המלה), שצעקה שאופנה יכולה להיות גם אמוציונלית. מכיוון שהיא עלתה כ-600 דולר, היא השאירה בעיקר כאב לב וגם קנאה רושפת בכל מי שיצליח להשיג אותה.

העובדה שאופנה יכולה להביע רגשות היא יותר מאנקדוטה נוספת הקשורה לעיסוק בסטייל. במיוחד אצל גברים, הידועים לשמצה בכל הקשור בתקשורת בין-אישית, מדובר בעוד ערוץ שיכול לנטרל כמה עכבות ולנסות להעביר את רחשי הלב. הגבר המערבי למד לאלף את עצמו, גם בעזרת החליפה, שהכניסה אותו לתוך מדים רציונליים, מישטרה את האמוציות שלו, הסתירה וגוננה על האני הרגשי שלו והפכה אותו לגיבור על, שלא רק יוצא לכבוש את העולם, אלא גם עסוק בלכבוש את יצרו.

מגרגורי פק לדונלד דרייפר - האיש בחליפת הפלנל האפורה

לא ברור אם הטאבו על הפגנת הרגשות היה הסיבה או המסובב של הלבוש הגברי, אבל עובדה היא שבמשך המאה ה-20, שכללה שפע גיבורים קולנועיים גבריים, שתי מלחמות עולם וזיגמונד פרויד אחד, נולדו ג'ון ויין ורמבו כמודלים מובהקים של קשיחות ואומץ לב, שרגשות הם מהם והלאה. החליפה, מכנסי הג'ינס הקשיחים ובגדי העבודה היו, במובן הזה, המדים המושלמים שכיסו והסתירו, ולא סתם זכו להצלחה. היכולת להביע רגשות היא אולי עניין של בגרות וביטחון אישי, ואולי זו דמותו של הג'נטלמן החדש שאמנם זוכר את מורשת הסטייל המאופק והנימוס הבריטי, אך יכול גם להתחבר לצד השני שלו - להביע רגשות ולנסות לנסח סגנון אישי שמשתמש בהם.

אופנה יכולה להיות סנטימנטלית. היא יכולה לסמן געגוע, להביע שמחה, לצעוק כעס, לנופף בשנאה או להיות מלאת כאב ויגון. בדים יכולים לעורר זיכרונות במגע עמם, וצבעים עשויים לעורר את החושים והרגשות. כבר לא צריך להיות בדיכאון כדי ללבוש רק שחור. ריק אוונס מאיים ומפתה בגלימות שלו. דמיר דומא או גארת פיו מייצרים באמצעות צורות גיאמוטריות ובדים טכנולוגיים רגשות של שמחה או בעתה הזויים. ראף סימונס התחיל את הקריירה שלו בזעקות אנטי-ממסדיות בועטות, ולאחרונה הצעיד דוגמנים בצבעים זרחניים, מעין פרץ שמחה קייצי בגרסה אופנתית.

ראף סימונס אביב-קיץ 2011

אחד המותגים המשפיעים על דמותו העדינה של הגבר החדש הוא "דיור הום", עוד מתקופתו של הדי סלימן ועד למחליפו הנוכחי קריס ואן אש. אותה חליפה גברית קלאסית, ממשטרת ומלאת איפוק קיבלה הזרקת עוצמה, צומצמה בגזרתה והחלה לזעוק את כאב הנעורים, כמעט כמו הציורים של קספר דוד פרידריך או של רומנטיקנים מלאי רגש אחרים.

דיור הום אביב-קיץ 2011

אבל גם אם עולם האופנה מלא בנסיכות קרח אופנתיות, החל באנה וינטור, עורכת העל בעלת המזג הבריטי, דרך טילדה סווינטון, השחקנית אהובת הג'נטלמנים וכלה בכישוף שנקרא דפני גינס, הרי שמעל כולן מרחף הקייזר הגדול, קארל לגרפלד, אלוהי הקרח ששערה משערות ראשו לא מסגירה מה הוא מרגיש. לגרפלד אמנם מצליח לרגש דורות של חובבי אופנה, אבל הוא עצמו סגור ומסוגר בכלוב של בלינג-בלינג. מולו, כמובן, אפשר להזכיר את איב סן לורן, שתוכו היה כברו, וסערת הרגשות שהפעילה אותו תמיד היתה גלויה לכל, מהבגדים החושניים שיצר ועד דמותו הציבורית שהיתה שנויה במחלוקת.

עולם האופנה לובש שחור ומחייך

בז'אנר סרטי הדוקו-אופנה הפופולריים כיום (במיוחד בסדרה "היום שלפני" מאת לואיק פריז'אן) מוצגים המעצבים ברגעיהם הקשים ביותר, בפאניקה מוחלטת לקראת התצוגות, או בשלווה סטואית לא ברורה ואדישות קיצונית לסובב אותם. לרגעים מצליחה הסדרה לקלף במקצת את המסכה של עולם הזוהר ולחשוף טפח מעולמם הפנימי והאמוציונלי של המעצבים. מארק ג'ייקובס, למשל, פרץ בבכי תמרורים כשראה את הפרק עליו, אז הבין את הלחץ שבו נתונים עובדיו ואת התלות המוחלטת שלו בהם.

הג'נטלמנים מניחים שאופנה היא רגש. בדיוק כמו הסופר הצרפתי סטנדל, שבעת ביקורו בפירנצה, כשהסתובב בארמונות בהם ריכוז בלתי נתפש של אמנות יוצאת דופן ביופיה, נתקף בחרדה עצומה על סף הפאניקה. התסמונת, הקרויה על שמו, יכולה להסביר לא מעט מהתחושות המתעוררות בעת מפגש עם חולצתו של ואן נוטן, בביקור בתערוכות אופנה מרגשות ("יופי פראי", התערוכה של אלכסנדר מקווין במטרופוליטן, היא דוגמה מצוינת לכך) ובהיתקלות בעבודות של מעצבים מוכשרים, שיכולה להוליד רגשות שמחה ואושר, כמו גם חרדה קלה.

מקווין בקטלוג. ספק בוכה ספק צוחק. מרגש

אז הג'טלמנים מודים ומתוודים שהם רגשניים. הם יכולים להזיל דמעה חרישית מדרמת קיטש זולה או מספקטקל אנושי אדיר ממדים. אבל בסופו של דבר בלוטות הרגש שלהם הן בשיא פעילותן אחרי מסע קניות קטן איכותי ויקר, עם שלל רגשות אשם שצפים בהם כמו כתמי הכחול והסגול על פני הבד הלבן.

והלב שייך לריי

הגרסונייר השבועי: ריאן מקינלי

מה משותף לפומה, טילדה סווינטון, פרינגל אוף סקוטלנד, קייט מוס, ליווייס, אגנס דין קופצת מהחלון, אולימפיאדת החורף, סיגור רוס, אוליבייה זאהם, דאש סנואו ודאון טאון ניו יורק? כנראה שריאן מקינלי .

הוא התופעה התרבותית הכי ניו-יורקית שאנחנו מדמיינים, אולי מאז אנדי וורהול, והוא רק בן 32, הצלם הצעיר ביותר ששהציג תערוכת סולו במוזיאון הוויטני. לכבוד התערוכה החדשה שלו "Everybody Knows This Is Nowhere", מקינלי נבחר להיות הגרסונייר השבועי.

הגרסונייר מקינלי מפורסם בזכות צילומי הנעורים שלו (צילומי עירום או בעלי אווירה מינית אנדרוגינית), לרוב על רקע נופים אמריקאים של טבע ויערות (ראו גם הפרסומות שהוא צילם לליווייס ורנגלר), אבל התערוכה החדשה היא סטייה מבורכת לכיוון פורטרטים מהודקים ונקיים נטולי רקע. במהלך השנתיים האחרונות צילם מקינלי יותר ממאה בני נוער בסטודיו שלו, שם הם התפשטו מבגדיהם ונענו לאתגר: איך נראים צילומי סטודיו בשחור-לבן של מקינלי. כל פגישה עם מצולם ארכה שלוש שעות, ומקינלי נעזר בכרטיסיות קטנות (כמו של שחקנים) שעליהן היו מצויירות דמויות של בארט סימפסון או של בוב ספוג, כדי ש"אנשים ייכנסו לאווירה" (אמר בראיון איתו לניו יורק טיימס לכבוד התערוכה).



פתיחת התערוכה שברה שיאים של כמויות היפסטרים וניו יורקרים קולים, מגזין Gawker הכריז שהפתיחה שלו היתה ה"לילה שבו ברוקלין השתלטה על מנהטן", והוא עצמו נאלץ לסגור את המסיבה, בהוראת המשטרה המקומית. אגב, וידאו שצילם הניו יורק טיימס בפתיחה הוא בדיחה לא רעה על פתיחות, נוער שוליים וסצנת הגלריות בעיר ההיא.


אבל את הגרסונייר, שלתערוכה כנראה לא יספיק להגיע, מעניין גם הסטייל של מקינלי, והכתבה המאלפת עליו במגזין "וויס" תחת הכותרת "מחוץ לארון: המלתחה של ריאן מקינלי" הוא מאסט לכל חובב מקינלי:

געטקס של מארק ג'ייקובס, צעיף של אנייה ב. (שגם מספקת לו את החליפות לכל הפתיחות, ראו תמונה למעלה)

מקינלי במגפי דיור הום (שקיבל מהדי סלימאן) וחולצהשל פטריק ארוול

ג'ינס של ליווייס, ג'קט של לי