מועדון הג'נטלמנים - הטור השישי

ביום שישי האחרון התפרסם הטור השישי של מועדון הג'נטלמנים בגלריה, בו ניסינו לתהות על על קוד הלבוש לעבודה בישראל, ועל השאלה היומית של כל גרסונייר באשר הוא: מה לעזאזל אני לובש היום לעבודה?

"המשרד" גרסת הגרסונייר

אחד הג'נטלמנים עשה השבוע שני מעשים נועזים: הוא קנה עניבת פרפר. והתפטר. הקשר בין שתי הפעולות (עדיין) לא ברור, אבל הג'נטלמנים רוצים לנסות לענות, פעם אחת בחייהם, על השאלה אותה הם שואלים כל בוקר מול הארון: מה אני לובש היום לעבודה?
בארצות מתוקנות קוד הלבוש במשרדים ברור ומוקפד: יש את הפורמלי, שכולל את החליפה, העניבה, המכנסיים המחויטים ונעלי העור החומות או השחורות. במקומות פחות פורמליים, או באירועים שאחרי שעות העבודה, נהוג ללבוש "ביזנס קז'ואל", שמתיר גישה יותר משוחררת, נוחה ודמוקרטית, ובתחתית המדרגה נמצא את ה"קז'ואל", הנותן חירות מלאה (או במילים אחרות: סכנה אסתטית מהלכת). נזכיר גם את ה"קז'ואל פריידי", שנולד כדי לשחרר את עורכי הדין מכבלי החליפה והעניבה, לפחות ליום אחד בשבוע, ואת הקונספט החביב על הג'נטלמנים, אותו אפשר למצוא במשרדים עם גישה קצת יותר אסתטית-קריאטיבית, הנקרא: "סמארט קז'ואל", בו החריגה היחידה המותרת היא לכיוון האלגנט המתוחכם.

כשמנסים להבין את הקשר בין הלבוש ומקום העבודה מבחינים מיד שסקטורים שלמים במשק נקראים על פי הלבוש של עובדיהם. הצווארון הלבן (ביטוי שבא לעולם רק בשנות השלושים של המאה הקודמת) וכולל עורכי דין, שופטים, רואי חשבון, אנשי תקשורת או סוכני ביטוח. ואחיו הבכור, הצווארון הכחול, הכולל את אותם אנשים שעבודתם הפיזית מגדירה את עיסוקם, וביניהם ניתן למצוא שרתים, אינסטלטורים, פועלי בניין ושאר "בעלי המקצוע".
אבל למה בעצם לא נקרא לילד בשמו? את קוד הלבוש (אלה הקיימים ואלה שלא) במקומות העבודה ניתן למעשה לכנות: מדים. והמדים, גם אם הם תלבושת אחידה בבית הספר, עוצבו כדי למחוק הבדלים בין חברי הקבוצה, וכדי להפריד בין חברי הקבוצה לאינדיבידואלים או קבוצות אחרות.
ילדות הג'נטלמנים היתה אמנם יחסית נטולת מדים בבית הספר (למעט בשיעורי ההתעמלות), אבל מלאת טראומות מפטישיזציה מוגזמת לקודי לבוש נוקשים בתנועות הנוער. המסגרות שהיו אמורות להיות פתוחות ומשחררות לילד העירוני והזעיר-בורגני הולידו, דווקא הן, קוד נוקשה והיררכי בו המדדים המרכזיים היו העניבה, השרוך, החולצה הכחולה, המדים האפורים או הסמלים השונים.

אם נחזור לרגע לרחוב, מבט בוחן על ההולכים שם מבליט כמה בעלי מקצוע מובהקים: החביבים עלינו הם כמובן נגני המוזיקה הקלאסית בדרכם לחזרות גנרליות, עם חליפות מהוהות שידעו ימים זוהרים יותר (אבל עדיין יש בהן אלגנטיות אירופאית נושנה), אינסטלטורים בדרכם לעבודתם (שמתם לב שרבים מהם כבר לובשים סרבלים, ובכך שוברים את הקלישאה על הישבן המחייך מהמכנסיים?), והמלצרים, שהיו השריד האחרון בארצנו ללבוש מהוקצע ונעים לעין, שהוחלפו בכדורגלנים. אלו האחרונים הצליחו, בנובורישיות עמוסת חוסר טעם, לזכות בכבוד המפוקפק של סגנון הנקרא על שמם.
יש גם את הרוקרים המקומיים, שמחליפים טישירטס כל יום אבל נשארים עם אותם הג'ינס, רופאים שבסופו של דבר מתלבשים כמו קצבים, ומעל כולם נציין שלושה משלחי יד שהג'נטלמנים רואים בהם פוטנציאל לשלמות:
הארכיטקטים. למתכנני פס הרקיע שלנו יש עוד לא מעט ללמוד מהקולגות ברחבי העולם, הנחשבים לבעלי מקצוע מצטיינים, גם בכל הנוגע ללבושם. אפשר רק להיאנח בקנאה בכוכבים כמו רם קולהאס, דניאל ליבסקינד או פרנק גרי עם החליפות המדוייקות למשעי, הסוודרים האלגנטיים או בפפיון ובמשקפיים של לה קורבוזייה.
המדינאיים. על אובמה כבר הורעפו אינספור מילים מחמיאות על הסטייל חדש שהכניס לבית הלבן, רוה"מ יפן לשעבר קואיזומי כבר הפך לאייקון אופנה, וכמובן הבלייזרים של פרס שכמעט תמיד עשו זאת.
המדינאות הזוטרה היא מסגרת מוצלחת לשילוב אג'נדה פוליטית ואופנתית, את זה למד אחד הג'נטלמים, כשעבד בתפקיד רשמי באחת משגרירויות ישראל. הדיפלומטים הישראלים אולי למדו לנהל שיחות קוקטייל מנומסות או קרבות דיפלומטיים מזהירים, אבל הם נראים תמיד מובסים בקרב האופנתי. חליפות שגדולות במידה וחצי, עניבות סרות טעם ובעיקר מראה המשדר חוסר הבנה בקודים הקלאסיים של הזירה הדיפלומטית.
אמנים. להם פרסם המגזין "אן+1" כמה עצות בנוגע ללבושם, הוא קרא להם לנסות להיות מובחנים מאנשים אחרים בעולם האמנות (דילרים, מבקרים, אוצרים) ולשים לב לא להיראות כמו אמנים. זהו שיעור מופלא אותו הג'נטלמנים מנסים מייד ליישם במקומות העבודה שלהם, כי הרי מערכת היחסים בין מקום העבודה לבגדים שאנו לובשים פועלת באופן דיאלקטי, והסתירות בה יוצרות אחדות קונספטואלית מרתקת.

השאלה "מה נלבש היום לעבודה" זוכה לעדנה בשנים האחרונות, בעיקר כי היוצרות התהפכו, ובגדי העבודה הקלאסיים עושים קאמבק מרשים, בין אם מדובר בגברים שעושים דרכם למשרדי פרסום בשדרות מדיסון וברוטשילד, או בצעירים יפניים שמחפשים השראה אופנתית כשהם יוצאים לרחובות טוקיו. הג'נטלמנים מוכרחים להודות שיש משהו אוקסימורוני בכל מה שקשור להכרזות על טרנד בגדי העבודה, שכן המדים הם בגדיי בייסיק הקשורים באופן מהותי לבעלי המקצוע, וכל מטרתם היא עמידות, התאמה לאופי העבודה ושיוך מעמדי.
הטרנד הזה מחזיר לזירה אובייקטים לבישים שמכריזים על עצמם שאינם עוד פריטים אופנתיים, אלא אבני יסוד של המלתחה הגברית הקלאסית. כמו שאמר בעליה של "אודין", אחת החנויות נותנות הטון בתחום בגדי הגברים במנהטן: "אלו בגדים אמיתיים לאנשים אמיתיים". ובאקלים הנוכחי –של אבטלה גואה, כלכלה לא יציבה ולקוחות חסיני גחמות אופנתיות לא שמישות – מעצבים אלו מעמידים במרכז איכות, קלאסיות וחזרה לבייסיק, ומאפשרים לשרוד מהפכות חברתיות, משברים כלכליים וטרנדים אופנתיים – ועדיין להיראות טוב.
לא מפתיע שדווקא מי שנולד וגדל ביפן הוא זה שמשמש אחד מנביאי הבשורה הטרנדית הזו. דייקו סוזוקי, שעבר לארה"ב לפני עשרים שנה, היה קניין של בגדים קלאסיים אמריקאיים לשוק היפני, והחליט לפתוח חברה אופנה שתיתן אדפטציה מודרנית ורעננה לבגדי עבודה אמריקאיים קלאסיים.

הפועל סוזוקי

החברה שלו, "אנג'נירד גארמנטס" (אפילו השם התעשייתי מסגיר את הרצון להיצמד לטרמינולוגיה פרולטרית ולא לעולם האופנה ההוט קוטורי שמקדש את שם המעצב), מעמידה במרכז הקולקציות שלה השראות מעולמם של כורי פחם, בוני מסילות רכבת ועובדי בניין מתחילת המאה ה-20, והיא זוכה להצלחה כלכלית ולביקורות מחמיאות מכל עבר (פרס מעצב בגדי הגברים הטוב בשנה שעברה).

בקולקציה המגוונת יש מקום לז'קטים מקומטים מבדים עמידים, דוגמאות פסים ומשבצות, ווסטים, חאקיז ומכנסיים קצרים בצבעי אדמה, ירוק וחום. אפשר ללבוש את הבגדים שלהם לעבודה או ליציאה בערב, ויש בהם ניחוח רומנטי של משהו ישן ומלא חיוניות, בלי המהודקות ה"מד-מנית", ששובל של כסף ופוריטניות נוטף ממנה.

הג'נטלמן המתפטר מיד מאמץ את הטרנד החדש, ומתכוון ללבוש את המדים (סליחה, בגדים) גם כשהוא מובטל ויושב לשתות קפה כל היום. מי יודע, אם אתה לבוש כמי שעובד קשה כל כך, אולי גם בסוף תמצא עבודה.