התמונה הזו מזכירה לגרסונייר למה אנטוורפן היא עיר הקרובה לשלמות: הרי אופנה ושוקולד הולכים ביחד כברת דרך רבה ומתוקה ובעיר הנמל הבלגית מדובר בשילוב מנצח.
לא על הלחם לבדו יחיה הג'נטלמן, ותמיד טוב שיש קרואסון טרי לטבול בקפה של הבוקר או לחמניית כוסמין קטנה לספוג בה את הרוטב של הסלט, שחלילה לא יטפטף על המכנסיים. הרי החיבור בין ארון הבגדים למזווה החל עוד הרבה לפני שהשעועית הקפואה פגשה על המדף בפריזר את הג'ינס (שדבק בו מסטיק) או נעלי הסירה (שהוקפאו כדי להפיג את ריח הזיעה שלהן), והקשר הזה נמצא כבר בכל מקום.
משום מה, נותרה פיסת הבד (או הנייר) הלבנה הזו זרה לתרבות האכילה המקומית והיא נשארת כמעט תמיד על שולחנות המסעדה. אף שבהיעדרה גדלים הסיכויים שכל אנין טעם יהפוך לזללן המוני (ובעיקר מלוכלך) עם כתמי יין אדום על חולצה לבנה או רוטב עגבניות על מכנסי הג'ינס ההם שהוא מקפיד לא לכבס. גם אם כל כתם נושא מזכרת, זכרונות מארוחות מוטב שיישארו בראש ולא יעשו את דרכם לז'קט ולחולצה.
אמנם בתחום הקולינריה עולם המסעדנות עבר מהפכה טכנולוגית, אך אופנת פועליו לא נוטה לשינוי רדיקלי: תמיד יככבו בה המדים הלבנים הקלאסיים והכובעים הזקופים, והמטבח הוא אולי המקום היחיד בעולם שבו הג'נטלמנים מוחלים לשטן הקרוקס הגדול.
עבודה במסעדה מכובדת ובמטבח גדול מחייבת עדיין היררכיה אופנתית שלמה והפרדה ברורה בין הפיקולו, רב המלצרים, הסומלייה, הסו והשף, כשמעליהם נמצא את הבעלים בדמותו הנצחית של השחקן דני איילו, שזכור עוד מימי הסדרה "תהילה" עם חולצת טי אפורה וכתמי הבולונז. בין השפים המודרניים היה אחד אנגלי שהג'נטלמנים מוקירים. הוא לא היה עירום, קראו לו פלויד (קית פלויד) ודמותו סמוקת הלחיים תיזכר לעד בחולצות מגוהצות ופפיון.
הג'נטלמנים חושבים שכל העניין גדול ממקבץ של נימוסי שולחן והרגלי אכילה. יותר מכל הם מבקשים מודעות: להבין מה מרכיב את האוכל שמוכנס לגופנו, גם במועדון אבירי הגריל וגם במועדון שחי על החסה. גם כשהבוקר נפתח בגרנולה מתוצרת בית וגם כשמקבלים את פניו בטוסט גבינה ושינקן. אוכל, הוא עוד מרכיב בפאזל האינסופי של החיים, והניסיון להגדיר את טיבו, אופיו ואופן צריכתו קשור בתפיסה רחבה יותר של חיים אלגנטיים.
לאחרונה (שוב) לא מעט אנשים מתבלבלים בין הגרסוניירים, שבעצמם כלל לא חושבים שהם דומים אבל זורמים עם העניין, כי מה לעשות, כך בעצם הם הכירו. אבל תחשבו מה היה קורה, אם שניהם היו מגדלים זקן ופותחים בוטיק שוקולד, למשל בבית לודז'יה?
(בנימה אישית יותר ברשותכם, הגרסונייר בכלל היה מעדיף בריוש)
האמת זה התחיל בתור פוסט המשך לסדרה הקסומה גלויות מניו-יורק", בה תיאר הגרסונייר את גל הלוקל-פטריוטיזם הירוק ששוטף בימים אלו את דאון-טאון ניו-יורק. ג'יי קוס, הוא מעצב אופנת גברים ממנהטן, שמשלב גם כשרון בישול יצירתי, והוא מחבר בין אופנה לקולינריה, בין בגדים לאוכל, בין כתמים לדיזיין, בצורה המגרה את כל נימי טעם.
האגדה האורבנית הרווחת היא שהבישולים המפורסמים של ג'יי למשפחתו ("משפחת ההיפסטרים" כמובן. בקרוב הסטופ-מושן-פיצ'ר) הם בכלל יצירות מופת קולינריות ואסתטיות, מהן לוקח ג'יי השראות לקולקציות הדאנדיות שלו. הבגדים האיכותיים, החליפות המשובחות בגזרות הקלאסיות והשימוש המיוחד שלו בצבעים וגוונים, מושכים לחנות הוותיקה באפר-איסט-סייד קהל לקוחות נאמן, שבא למצוא חליפות במהדורות מוגבלות להפליא. 
הגרסונייר כבר ממש הרגיש שהוא מסתובב עם קוס ברחובות ווליאמסבורג, ואז כשנכנסו לטעום את השוקולד המופלא של האחים מאסט, היתה כבר תחושת דז'ה וו מוכרת, זו שמגיעה עם 85% קקאו שנמס על הלשון לאיטו. 
הסלבי, הבלוגר היחידי שתכניסו לחדר המיטות שלכם, כבר ערך מסע מצולם אל ממלכת הקקאו הג'נטלמנית של האחים מאסט, שכאילו נשמרו בקפידה, עם מכונות השוקולד שלהם, פולי הקקאו, הזקנים והקרדיגן, ודילגו באלגנטיות על המאה האחרונה. 
רשומות
כל התגובות
