גלויות של סטייל

בית האופנה האגדי של אדוארד טאוץ (E. Tautz) נוסד ב-1867 בלונדון ברחוב Savile Row ועד היום נחשב כמופת לחייטות בריטית. (האגדה מספרת שווינסטון צ‫'‬רצ‫'‬יל, בגיל 20, רכש בחנות את החליפה הראשונה שלו, ועד היום לא שילם עליה).

כשפטריק גרנט, הבעלים החדש, נכנס לתמונה ב-2005 הוא החליט להפוך את E. Tautz למותג איכותי עם אג'נדה עכשווית, המתאימה לג'נטלמנים בכל הגילאים. בימים אלו, לקראת השקת האתר החדש, פצח גרנט בקמפיין אולד סקולי מקסים, כשביקש מחברים ברחבי העולם לעצב ולשלוח לו גלויות בהן עצות וכללים ג‫'‬נטלמניים‫.‬
‎באתר של E. Tautz יתפרסמו בכל שבוע הגלויות החדשות שנחתו במערכת, אותן תוכלו גם אתם להדפיס ולשלוח לחברים רחוקים או קרובים. הגרסונייר חושב שעונת החגים היא תמיד תירוץ מצויין לשלוח גלויה, בחר כמה גלויות מוצלחות (אל תהססו להקליק להגדלה) ורץ לבדוק את תיבת הדואר.

ניק סאליבן‫,‬ עורך האופנה של מגזין אסקוויר:

ומתכון מנצח לסגנון הנכון:

מועדון הג'נטלמנים - סיפורים מהקופסה

הפעם במועדון מבקשים הג'נטלמנים להעז לפתוח תיבת פנדורה ולדון במערכת היחסים הסבוכה והמסתורית של הגבר עם הקופסה. אם בבקבוק התחבא שד, נותר רק לדמיין מה מסתתר באותו ריבוע תלת ממדי, הקופסה (שמקורה בכלל במלה הלטינית "capsa", שממנה מגיעה גם הקפסולה). כי כמו פנדורה שקיבלה מתנה ולא עמדה בפיתוי, כך גם הג'נטלמנים, אם יקבלו תיבה מהרמס, ינסו לפתוח אותה מיד.

השאלה אם גברים באמת אוהבים קופסאות (או לפחות אוהבים לשים דברים בקופסאות) מרכזית לדיון. במחשבה לאחור, לצד קופסאות הנעליים עם תולעי המשי, רוב חפצי הילדות של הג'נטלמנים היו מפוזרים (או נכון יותר, מרוחים) ברחבי החדר ולא מונחים בקופסאות. כשגדלו, הבינו הג'נטלמנים שהחיים יכולים להיות קלים יותר אם מחלקים אותם לקבוצות ומניחים בקופסאות.


קודם כל קופסאות של נעליים - אולי הקופסאות החשובות בחייהם, שם כמובן שומרים הג'נטלמנים את הנעליים הטובות כשבתוכן אימום לשמירה על הנעל, עטופות בשקיות בד ומונחות בתוך קופסתן המקורית. בקופסאות כאלה הם גם שומרים תמונות, גלויות, סרטי צילום ומזכרות ממסעות (וקופסאות מסע שכוללות כרטיסי רכבת מצהיבים, גלויות ממוזיאונים ומפיות עם מספרים דהויים מברים בערים זרות), ושאר חפצים נוסטלגיים של עולם (וזמן) אחר. ישנן כמובן גם קופסאות העץ של מנקי הנעליים, וקופסאות המגירות הנפתחות שמלאות בחוטים, מחטים וכפתורים מעולם הגלנטריה שהמועדון ביקר בו פעם. לאניני הטעם יש כמובן גם אוסף קופסאות עץ של יין או ויסקי משובח, קופסאות מיוחדות לטבק (ושאר צורכי עישון) והאהובות ביותר: קופסאות שוקולד.

כשהג'נטלמנים מרימים את הראש מהדף הם מבינים שגם הם, כמו הפריטים שמרכיבים את חייהם, גרים בתוך קופסה (כפי שתיאר קורבוזייה את "מכונות המגורים" שתיכנן). הם מביטים לשמים ורואים קופסאות מעופפות, וחולמים כבר להגיע לשדה תעופה, לחפש שוב את חדרי העישון בטרמינלים רחוקים ואולי יום אחד אפילו לישון בתאי השינה שבלאונג' היוקרתי.

ואם כבר להמריא, אז כדאי לנחות בשטוקהולם, שם נפתחה לאחרונה תערוכה במוזיאון נורדיסקה בשם "לנתח את הדנדי". התערוכה מנסה לעשות סדר בהגדרות של הדנדי המודרני באמצעות פירוקו והכנסתו לתאים: בתוך קופסאות מוצגים לראווה חלקי גוף ופרטי ביגוד שמסמנים את הדנדי המודרני, שעל פי אוצרי התערוכה, מורכב משלם שגדול מסך חלקיו.

הג'נטלמנים, שמתחילים לחוש קצת עייפות מהחקירה הבלתי פוסקת של דמות הדנדי המודרני, שמו לב דווקא לנושא אחר, גברי לא פחות, שקשור בקופסאות ובאופן שבו הן תופסות מקום, או מארגנות את המרחב הגברי. התצוגה האחרונה של פראדה במילאנו למשל, הצעידה דוגמנים בז'קטים וחליפות קופסתיות יחד עם מזוודות בצורת קופסה, מעין הומאז' לגברים של פעם (סוכני מכירות, אולי?). כל אלה, אגב, עודנו בעזרת פלטת הצבעים והחייטות המעולה של בית האופנה הוותיק. אפילו סוזי מנקס, מבקרת ה"ניו יורק טיימס" העירה ש"אם היה קו מתפתל בתצוגה, הוא לא נראה לעין". על הטרנד בישר גם ניקולא פורמיקטי בתצוגה של תיירי מוגלר, שחשפה דוגמנים בבגדים פוטוריסטיים וקופסתיים לא פחות.

אבל הקופסתיות של החליפות שהצעידה הגברת פראדה היא רק המשך למשחקי הקופסה שמנהל עולם האופנה עם הגברים מאז ומעולם: חליפות הכוח הקלאסיות המרובעות של שנות ה-30, חליפות פסי הסיכה שאומצו על ידי המאפיה או אנשי הממון, ואפילו סגנון הלבוש של הראפרים, שאותו אפשר לפרש גם כהתנגדות לסילואטות הרכות והצמודות לגוף שכיכבו בשנות ה-90 על גברים במערב. היה זה שוב מרג'יאלה שהחל בשנות ה-90 להפוך סדרי עולם ואופנה, כשביטל את הצורך בפולחן אישיות או בלוגו (והשאיר רק פס לבן ומספר לזיהוי) ומכר פריטים רבים בקופסה לבנה ערומה מקשקושים.

מצד שני, סדנאות השיווק וספרי המנהלים מבקשים תמיד לצאת מהקופסה, לנסות לחשוב על דברים מחוץ למגירות הרגילות ומעבר לדפוסי המחשבה המיידיים - מעין ירושה של דור שראה בילדים המרובעים (שהיום נקראים "חנונים") סימן לקיבעון, נטייה לארגון נוקשה ואובססיה בעייתית לסדר.

ניסיון לשוב אל הקופסאות, באופן קצת יותר מרתק ופחות מקובע, נרשם לאחרונה בחנות הקונצפט המפורסמת "קולט" בפאריס, שם אצר תומס ארבר, אחד מעיתונאי המסעות המפורסמים בעולם, תערוכה שביקשה לשחזר את חדר הפלאות הוותיק עמוס הארונות והמגירות.

במהלך חג המולד האחרון הוא קיבץ לחנות קובעי טעם, מעצבים ואמנים מכל העולם, שהציגו אובייקטים שונים במהדורות מוגבלות שהונחו בקופסאות. אחד המוצגים המוצלחים במיוחד שייך למעצב-במאי הניו-יורקי אלכסנדר אולך, שבחר לרכז את האקססוריז החשובים לגבר במסגרת עץ לבנה עם מדורים מיוחדים לעניבת הפרפר, שלייקס, עניבה, מטפחת ופנקס.
הג'נטלמנים יבקשו תמיד לשוב ל"קבינט המוזרויות" (Cabinet of Curiosities) מתחילת עידן הבורגנות האירופי, חלל ביתי שהיה עמוס במגירות, ארגזים וקופסאות שהכילו חפצי אמנות לצד אובייקטים מהטבע, חיות מפוחלצות לצד תכשיטים ושלל חפצים משונים אחרים.

ארון הפלאים הזה, שאופיין בערבובייה שהסיפור בה לא תמיד מובן (ובחתירה תחת המגירות הרגילות), היה מופת של תצוגה ויזואלית, נראטיב אישי נטול הגדרות מובהקות והצעה לארגון מחדש, שנע בין הקופסה ליציאה ממנה - בדיוק כפי שהג'נטלמנים מקווים לחיות את חייהם.

גלויות מניו יורק (חלק א')

הגרסונייר, ששוהה עדיין בעיר הקפואה, שולח דיווח ראשון מניו יורק שמתחיל מהפוסטר שצילם ריאן מקינלי לליווייס עם הסלוגן: All I need is all I got. האמנם?

ניו יורק בינואר היא עיר מוזרה. מצד אחד היא בפוסט טראומה מהחגים, הבלאגן, הסיילים והקניות, ומצד שני היא כבר מתכוננת לעונה הבאה, אפילו כשבחוץ הטמפרטורות מורות על חמש מתחת לאפס. בחנויות סיילים אחרונים, פריטים בודדים במידות זניחות שגרסוניירים עירוניים מנסים להשתחל אליהם. על המדפים כבר נערמות סנוניות ראשונות של קולקציות חדשות במחירים מאוד לא שווים לכל נפש וכל ניסיון לדווח על "מצב השוק" קופא עוד בתחילתו של המשפט.

אבל אולי כדאי להתחיל דווקא מהשכונות הנינוחות של ברוקלין, ווילאמסוברג וגרינפוינט, שם הקור והלבוש נעשה יותר נוח. אלטר, ברחוב פרנקלין 109, התחילה דרכה כסטודיו קטן שבו הורכבו מחדש פיסות וינטג' לבגדים (סמי) חדשים לגברים. מאז התרחבה החנות (כשממול נפתחה חנות לנשים) והמקום גם מציג עוד חברות קטנות וקולקציות חמורות סבר בסגנון צבאי ואירופאי, שמתאים למזג האוויר המקומי.אוק (208 N. 8th St., Brooklyn), לא רחוק משם, היא כבר מוסד בפני עצמו (הם פתחו גם חנות נוספת במנהטן ברחוב בונד), ובחנות שהם פתחו בגראז' המסוייד שלהם אפשר למצוא מבחר ג'ינסים ראוי, בגדים קצת יותר חצופים ואדג'ים ומוכרים אנטיפתיים שתמיד נדמה שאתם מפריעים להם באמצע הרהור נורא חשוב . החנות הברוקלינאית עדיין נעימה יותר לשיטוט והבגדים (למרות מחיריהם) נראים לא מאיימים, כשהם נחים על קופסאות קרטון ומדפים זמניים.

בהליכה קצרה משם אפשר לשוב ולהרהר בסלוגן מהפרסומת ההיא של ליוויס ולהיכנס לבאפלו אקסצ'יינג' (504 Driggs Avenue, עם עוד סניף באיסט וילג'), מוסד אמריקאי בין שלושים שנה שפתח לארונה את החנויות הראשונות בניו יורק, שם אפשר למכור ולקנות בגדים לפי משקל, ועם קצת סבלנות ואורך רוח גם למצוא מציאות לא רעות. בעיקר אם את מיטב כספכם הוצאתם בחנויות המוזכרות למעלה.

ועוד משפט אחת once חצה הגרסונייר את הנהר והגיע ללב המאפליה, אי שם בשדרה החמישית פינת רחוב 57 - מהחלון של "לואי ויטון":

גלויות מפריס, חלק א'

פריס של שלהי הקיץ. מחליפה צבעים ועננים, מפתה ומתעתעת יפה כתמיד.

הגרסונייר משוטט ברחובות העיר האהובה, מנסה לשים את האצבע על הדופק, סופר את חולצות הגראנג' המשובצות, את עקומת גלגול המכנסיים ומרוצה (כהרגלו) מהסתיו שמאפשר מנעד מרתק של התלבטויות סטייל.

החנויות מתמרקות לקראת שבוע האופנה, מוזיאונים מחליפים תערוכות, הפאלה דה טוקיו סגור, בפומפידו אין באמת משהו מעניין לראות וטקאשי קיטאנו בפונדסיון קרטייה בדיוק נסגר. (אבל בכל זאת אפשר להתרגש מהתערוכה המשולשת: דש סנואו, ריאן מקינלי והרמוני קורין בגלריה של אנייס בי והאמן הטוטאלי רומן אופלקה בגלריה איבון למברט).

אופלקה משתנה לנו

לקרוא את האמנות והאופנה המקומית, להפגש עם חברים ישנים וחדשים, הכל בנסיון להבין לאן נושבת הרוח. כולם מדברים כמובן על ספרים (אם אפשר לקרוא לשתי הביוגרפיות הלא רשמיות על קרלה ברוני - ספרות); דיונים פילוסופיים (אם אפשר כך לקרוא להתכתשות בין מחנות פרו ואנטי מישל הולבק, המואשם בגניבה ספרותית מ…ויקיפדיה); פוליטיקה (אם אפשר לקרוא כך לגירוש הצוענים על ידי סרקוזי, השנוא מתמיד), ועל אוכל כמובן (הי לפריסאית לנצח).

אבל שניה לפני שהגרסונייר חוצה את התעלה, לבדוק מדוע בדיוק תופס מעצמו האי הבריטי כמרכז העולם, הוא מבקש להביא כמה רגעים גאליים, והמלצות לסתיו שעכשיו:

מעון האהבה הקסום שהגרסונייר שוכן בו בכל ביקור בפריס, נמצא ברובע השביעי, הבורגני למדי. כך נפתח לו כל ביקור בעיר בקפה השכונתי, בנואזט, קרואסון וצלילה אל תוך הכלבו המוצלח בעולם: לה בון מרשה.

הדרך עוברת לשמחת הגרסונייר באזור רחוב גרנאל, שבשנים האחרונות צצות בו כפטריות אחרי הטפטוף חנויות קטנות ומדויקות כמו זו של מרג'יאלה, פול סמית בחלל וינטג'י מעורר השראה, בלנסיאגה גברים וחנות פופ אפ של a.p.c. (ומאד מומלצת חנות הנעליים איריס לחובבי נעלי הנשים מביניכן).

ועם רשימה לקוחות כזו, גם הגרסונייר רוצה כרטיס ביקור

מרג'יאלה ברחוב גרנאל

אבל את העושר בלה בון מרשה אי אפשר להחליף באף רחוב מוצלח ככל שיהיה. קומת הגברים עמוסה במטעמים ומאפשרת השלמת פערי אקססוריז אידיאלית: מחגורות עור קלועות למטפחות כיס מנוקדות, מגוון מרהיב של הלבשה תחתונה, מעילים ומטריות, קוסמטיקה, פיג'מות, נעליים פשוט והכל. לה בון מרשה מהווה מעין מיקרוקוסמוס עדכני ומעוצב בקפידה, שמציג את העונה הנוכחית על כל גווניה, מהקלאסי לעכשווי, ולמי שרעב כדי להתענג מהסופרמרקט המיתולוגי: La Grande Epicerie.
בקומת המרתף נחבאת לה בימים אלו תערוכה חדשה (שתוצג עד אוקטובר) באצירתו של הקולנוען התיעודי לואיק פריז'אן, אשר הוזמן על ידי המרשה לפרק (ולהרכיב מחדש) את דמותו של הגבר הפריסאי העכשווי.

שישה חדרי הקרנה, שני שולחנות גדולים עם ספרים, סרטים, ופריטי מאכל, שמרכיבים, אליבא דפריז'אן, את הגבר העכשווי. אבל עוד נשוב אל לואיק ואל יצירתו בפוסט אחר ובינתיים נשים פעמינו (בפוסט הבא) אל מתחם האופנה המדובר ביותר בפריס היום: המארה העליון.

גלויות מפריס - חלק ג' וכמעט אחרון

כך יעשה לאיש הרוח הרוצים בכבודו

גם את הפאלה-רויאל, כמו את המארה, אין באמת צורך להציג, כשהוא מסומן היטב במפה של תייר ראשוני ופרנקופיל חובב. הארמון המלכותי מציע לכם את הסיבוב המוכר הנעים בגלריות המוגנות והיפות (ויורד פה גשם) בעלות השיק הנצחי.

לומר שלום למוכרים עטורי הפפיונים בחנות של פייר הארדי, להשתחוות בקריצה לפסל של ריק אוונס הבוחן את הקונים בחנותו, למדוד עוד ועוד קרדיגנים במארק ג'ייקובס ולפתח שיחה על יחסי שטוקהולם - תל אביב עם המוכרים המצודדים של אקנה. שני השוודים החביבים מספרים על הקוקלציה הנוכחית שעוצבה בהשראת אמיליה אירהארט, הטייסת הראשונה שחצתה את האטלנטי ומוכנים להיות השגרירים הראשונים של אקנה בתל אביב.

לא נורא לראות קיצונה סגור. יש עוד אחת ממול

בפסז'ים בין הפאלה רויאל לרחוב רישלייה לא כדאי לפספס את שתי החנויות האלגנטיות של קיצונה, השועל היפני (52 Rue Richelieu), שאותו הגרסונייר אוהב לאהוב. קיצונה בעונה הזו מציגים קולקציה צרפ-פרפית להפליא וצבעו של הקרדיגן הצהוב מזכיר את החרדל על האנטרקוט במסעדה שממול. לכיוון האופרה יש גם את מרג'יאלה (23 rue de Montpensier) ויוניקלו (17 Avenue de l'Opéra) והגרסונייר אוהב להגשים חלום שנקרא רפאטו לבן (22 Rue de la Paix).

מתנה מעט מוזרה אבל מרעננת בחנות אאסופ החדשה

חנות הדגל החדשה של אאסופ בסנט הונורה (256 rue St-Honoré) תעזור לכם לפתוח את הסיור ברחוב השיקי עם עור ידיים מעוסה ביסודיות ואחרי שרכשתם את שלל המוצרים המפתים של קוסמטיקה אוסטרלית במיטבה. כך אפשר להדס בקלילות בין תיקי גויאר מהפנטים, חליפות סייף של לאנוון, כאב הראש בקולט והאקלקטיות של ל'אקלרר (שפתחו גם מסעדה, חנות ובר בחלל החדש ליד מלון קריון).

ביקור במכונת הזמן של ברוקס ברדרס פריס (372 Rue St. Honore) שבה המוכר השרמנטי מסביר לגרסונייר, בצרפתית עם מבטא איטלקי כבד, על הקולקציה המיוחדת שעיצב עבורם תום בראון, והכל בהשראה של הסדרה המצליחה מדה מן. מדה מן, עם דון ובטי, מדה מן.

גיחה קטנה מהרחוב תאפשר ביקור בשוק סנט הונורה (Marché St.-Honoré) - שם שוכנות שלוש חנוית מארק ג'ייקובס (שמוכרות טראש לא ברור) לצד חנות ניחוחות סגלגלה ומהפנטת של קום דה גרסון.

אחת ההפתעות הקסומות באיזור התגלו בזכות לואיק פריז'אן, שביקש להראות לגרסונייר את החנות האהובה עליו בפריס. היה זה אחרי ארוחת בוקר צרפתית כבדה בלה דורה (16 Rue Royale) שפריז'אן חצה את הכביש לסמטה יפהפיה העונה לשם Le Village Royal ולחנות הנקראת slowear.

אבל זה כבר יחכה לפוסט סיכום, au revoir פריס.
גוד מורנינג לונדון.

אתונה קולינג

שבוע האופנה היווני (ה-13 במספר, הגרסונייר נאנח מקנאה) התרחש באתונה לפני כשבוע, ואחד הכוכבים הנוצצים בו בתחום אופנת הגברים (ובכלל) היה המעצב הצעיר סוטיריס גיאורגיו.

גיאורגיו הוציא את הקולקציה (הנשית) הראשונה שלו כבר ב- 2004 ורק ב- 2008 הציג את הקולקציה הראשונה לגברים. מאז רוב יצירתו נובעת מעולם החייטות הגברי, עם לא מעט משחקי מגדר, מגוון טקסטורות, סילואטות מעניינות והשפעות יפניות/בלגיות.

הקולקציה החדשה הנקראת Multidimensional היא ארכיטקטונית להפליא, עמוסת בשכבות גלויות וסמויות מן העין, עם שימוש מוצלח בחומרים שונים כצמר, משי ועור ובשלל גוונים אפורים ושחורים.
כל אלה, כשמונחים בהקשר של חברה במשבר כללי-פוליטי-חברתי אמיתי, יוצרים קולקציה עם אמירה אסתטית וחברתית ברורה, ומעוררים, סליחה שוב על הקוטריות, כמיהה אל גיאורגיו משלנו.

וזה מה שהיה באתונה לפני שנה