מועדון הג'נטלמנים - סיפורים מהקופסה

הפעם במועדון מבקשים הג'נטלמנים להעז לפתוח תיבת פנדורה ולדון במערכת היחסים הסבוכה והמסתורית של הגבר עם הקופסה. אם בבקבוק התחבא שד, נותר רק לדמיין מה מסתתר באותו ריבוע תלת ממדי, הקופסה (שמקורה בכלל במלה הלטינית "capsa", שממנה מגיעה גם הקפסולה). כי כמו פנדורה שקיבלה מתנה ולא עמדה בפיתוי, כך גם הג'נטלמנים, אם יקבלו תיבה מהרמס, ינסו לפתוח אותה מיד.

השאלה אם גברים באמת אוהבים קופסאות (או לפחות אוהבים לשים דברים בקופסאות) מרכזית לדיון. במחשבה לאחור, לצד קופסאות הנעליים עם תולעי המשי, רוב חפצי הילדות של הג'נטלמנים היו מפוזרים (או נכון יותר, מרוחים) ברחבי החדר ולא מונחים בקופסאות. כשגדלו, הבינו הג'נטלמנים שהחיים יכולים להיות קלים יותר אם מחלקים אותם לקבוצות ומניחים בקופסאות.


קודם כל קופסאות של נעליים - אולי הקופסאות החשובות בחייהם, שם כמובן שומרים הג'נטלמנים את הנעליים הטובות כשבתוכן אימום לשמירה על הנעל, עטופות בשקיות בד ומונחות בתוך קופסתן המקורית. בקופסאות כאלה הם גם שומרים תמונות, גלויות, סרטי צילום ומזכרות ממסעות (וקופסאות מסע שכוללות כרטיסי רכבת מצהיבים, גלויות ממוזיאונים ומפיות עם מספרים דהויים מברים בערים זרות), ושאר חפצים נוסטלגיים של עולם (וזמן) אחר. ישנן כמובן גם קופסאות העץ של מנקי הנעליים, וקופסאות המגירות הנפתחות שמלאות בחוטים, מחטים וכפתורים מעולם הגלנטריה שהמועדון ביקר בו פעם. לאניני הטעם יש כמובן גם אוסף קופסאות עץ של יין או ויסקי משובח, קופסאות מיוחדות לטבק (ושאר צורכי עישון) והאהובות ביותר: קופסאות שוקולד.

כשהג'נטלמנים מרימים את הראש מהדף הם מבינים שגם הם, כמו הפריטים שמרכיבים את חייהם, גרים בתוך קופסה (כפי שתיאר קורבוזייה את "מכונות המגורים" שתיכנן). הם מביטים לשמים ורואים קופסאות מעופפות, וחולמים כבר להגיע לשדה תעופה, לחפש שוב את חדרי העישון בטרמינלים רחוקים ואולי יום אחד אפילו לישון בתאי השינה שבלאונג' היוקרתי.

ואם כבר להמריא, אז כדאי לנחות בשטוקהולם, שם נפתחה לאחרונה תערוכה במוזיאון נורדיסקה בשם "לנתח את הדנדי". התערוכה מנסה לעשות סדר בהגדרות של הדנדי המודרני באמצעות פירוקו והכנסתו לתאים: בתוך קופסאות מוצגים לראווה חלקי גוף ופרטי ביגוד שמסמנים את הדנדי המודרני, שעל פי אוצרי התערוכה, מורכב משלם שגדול מסך חלקיו.

הג'נטלמנים, שמתחילים לחוש קצת עייפות מהחקירה הבלתי פוסקת של דמות הדנדי המודרני, שמו לב דווקא לנושא אחר, גברי לא פחות, שקשור בקופסאות ובאופן שבו הן תופסות מקום, או מארגנות את המרחב הגברי. התצוגה האחרונה של פראדה במילאנו למשל, הצעידה דוגמנים בז'קטים וחליפות קופסתיות יחד עם מזוודות בצורת קופסה, מעין הומאז' לגברים של פעם (סוכני מכירות, אולי?). כל אלה, אגב, עודנו בעזרת פלטת הצבעים והחייטות המעולה של בית האופנה הוותיק. אפילו סוזי מנקס, מבקרת ה"ניו יורק טיימס" העירה ש"אם היה קו מתפתל בתצוגה, הוא לא נראה לעין". על הטרנד בישר גם ניקולא פורמיקטי בתצוגה של תיירי מוגלר, שחשפה דוגמנים בבגדים פוטוריסטיים וקופסתיים לא פחות.

אבל הקופסתיות של החליפות שהצעידה הגברת פראדה היא רק המשך למשחקי הקופסה שמנהל עולם האופנה עם הגברים מאז ומעולם: חליפות הכוח הקלאסיות המרובעות של שנות ה-30, חליפות פסי הסיכה שאומצו על ידי המאפיה או אנשי הממון, ואפילו סגנון הלבוש של הראפרים, שאותו אפשר לפרש גם כהתנגדות לסילואטות הרכות והצמודות לגוף שכיכבו בשנות ה-90 על גברים במערב. היה זה שוב מרג'יאלה שהחל בשנות ה-90 להפוך סדרי עולם ואופנה, כשביטל את הצורך בפולחן אישיות או בלוגו (והשאיר רק פס לבן ומספר לזיהוי) ומכר פריטים רבים בקופסה לבנה ערומה מקשקושים.

מצד שני, סדנאות השיווק וספרי המנהלים מבקשים תמיד לצאת מהקופסה, לנסות לחשוב על דברים מחוץ למגירות הרגילות ומעבר לדפוסי המחשבה המיידיים - מעין ירושה של דור שראה בילדים המרובעים (שהיום נקראים "חנונים") סימן לקיבעון, נטייה לארגון נוקשה ואובססיה בעייתית לסדר.

ניסיון לשוב אל הקופסאות, באופן קצת יותר מרתק ופחות מקובע, נרשם לאחרונה בחנות הקונצפט המפורסמת "קולט" בפאריס, שם אצר תומס ארבר, אחד מעיתונאי המסעות המפורסמים בעולם, תערוכה שביקשה לשחזר את חדר הפלאות הוותיק עמוס הארונות והמגירות.

במהלך חג המולד האחרון הוא קיבץ לחנות קובעי טעם, מעצבים ואמנים מכל העולם, שהציגו אובייקטים שונים במהדורות מוגבלות שהונחו בקופסאות. אחד המוצגים המוצלחים במיוחד שייך למעצב-במאי הניו-יורקי אלכסנדר אולך, שבחר לרכז את האקססוריז החשובים לגבר במסגרת עץ לבנה עם מדורים מיוחדים לעניבת הפרפר, שלייקס, עניבה, מטפחת ופנקס.
הג'נטלמנים יבקשו תמיד לשוב ל"קבינט המוזרויות" (Cabinet of Curiosities) מתחילת עידן הבורגנות האירופי, חלל ביתי שהיה עמוס במגירות, ארגזים וקופסאות שהכילו חפצי אמנות לצד אובייקטים מהטבע, חיות מפוחלצות לצד תכשיטים ושלל חפצים משונים אחרים.

ארון הפלאים הזה, שאופיין בערבובייה שהסיפור בה לא תמיד מובן (ובחתירה תחת המגירות הרגילות), היה מופת של תצוגה ויזואלית, נראטיב אישי נטול הגדרות מובהקות והצעה לארגון מחדש, שנע בין הקופסה ליציאה ממנה - בדיוק כפי שהג'נטלמנים מקווים לחיות את חייהם.