יום ראשון, 27 בפברואר 2011

המלך לא עירום

ועוד כתבה שפורסמה השבוע מגרסונייר אחד:


המלך ג'ורג' השישי, גיבור הסרט "נאום המלך" שאותו מגלם קולין פירת, מעולם לא היה איקונת סטייל. סגנונו, כפי שהוא משתקף בסרט או בתמונות שמתעדות את התקופה, לא ביטא טעם אישי אלא את חוקי הלבוש ששלטו בתקופתו, בעיקר סביב אירועים רשמיים ופגישות ממלכתיות: בפגישה עם צ'רציל עם סיום מלחמת העולם השניה הוא נצפה בחליפת צי בעלת רכיסה כפולה (אחד מהטרנדים הבולטים של השנה באופנת הגברים). כשיצא לבדוק את הפצצות שנפלו על לונדון במהלך המלחמה, נהג ללבוש מעילים ארוכים וכבדים בשילוב כובע באולר.


בחירותיו האופנתיות כמלך אולי לא ביטאו טעם אישי, אך היו קשורות בהחלט לעברו בצי הבריטי: הוא נהג ללבוש הרבה ז'קטים כחולים שנתפרו בעבורו ברחוב סאביל, קודש הקודשים של תפירת חליפות בהתאמה אישית בבירת הממלכה הבריטית. רבים מבגדיו יוצרו מטוויד ומבדים בריטיים כבדים אחרים שמשדרים מלכותיות ועוצמה, שאף הם שבו להופיע בשנים האחרונות על מסלולי התצוגות.

אדוארד ה-vii


דווקא סבו, המלך אדוארד השביעי, היה אייקון סטייל מלכותי, שאחריו עקבו חייטים, עיתונאים וגברים ברחבי העולם. הוא העדיף בגדים נינוחים, סמי-רשמיים, בתקופה שבה קודי הלבוש הגבריים היו נוקשים, ונודע כבעל המלתחה הגדולה בעולם, שכללה חליפות ופריטים אחרים שנתפרו בעבורו על יד חייט אישי מרחוב סאביל.

דמות אחרת במשפחה המלכותית, שאותה מגלם בסרט גאי פירס המצויין בסרט, היא אחיו של המלך ג'ורג', אדוארד השמיני, שויתר על על כס המלכות כדי להתחתן עם אהובתו וליס סימפסון, שהיתה גרושה אמריקאית. לאחר שויתר על הכתר, אדוארד קיבל את התואר הוד מעלתו המלכותי דוכס וינדזור, נישא לאהובתו וחי עמה בארצות הברית ובצרפת.

אדוארד ה- viii

בניגוד לאחיו, אדוארד נחשב לאחד מהאייקונים הגדולים באופנת הגברים, גם אם בסרט הוא נדחק לתפקיד משנה פחות מרכזי ובולט. "גדלתי להיות מוביל אופנתי", הוא כתב על עצמו, "כשסוחרי הבגדים היו השחקנים שלי והעולם - הקהל שלי". בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת הוא נחשב למתלבש הטוב בעולם וגילם את הדנדי הבריטי החדש עם חליפות הספורט שלו והלבוש הנינוח שהוא נהג להופיע בו בציבור. נשים חשקו בו, וגברים ראו בו מודל אופנתי שאת אופן לבושו הם ניסו לחקות.

אדוארד ה- viii ובחירת ליבו

סוזי מנקס, שכתבה את הספר "The Windsor Style" על הדוכס והדוכסית, תיארה את חייהם כסיפור אהבה מלא בחפצים יפים, בתים מהודרים והרבה בגדים, שלא הצליחו לכסות על הריקנות שאפפה את הזוג ועל זקנתם, שהיתה הרבה פחות זוהרת. "אתה יודע איך היה היום שלי", מצטטת מנקס את הדוכס בשיחה עם חבר, "קמתי מאוחר ואז הלכתי עם הדוכסית וראיתי אותה קונה כובע". ואילו הדוכסית צוטטה כמי שאמרה "אני מעדיפה לעשות שופינג מאשר לאכול".

את ימיו העביר הדוכס בגולף ובגינון. הוא אהב מחזות זמר ואת קול פורטר, והיה איש מסיבות וריקודים. אבל יותר מכל נדמה שאהב להתלבש. הוא היה חלוץ אופנתי ששינה הרגלי לבוש וקודים אופנתיים לגברים ברחבי העולם בתקופה שבה כללי הלבוש, בעיקר של גברים, היו מקובעים ואסור היה לעבור עליהם.

הוא אהב לבוש נינוח וקליל שאיפשר לו לנוע, סגנון שאותו כינה "לבוש רך". ב-1922, למשל, הוא הגיע לבוש בז'קט כחול-כהה לנשף לילי, והפך את הכחול לצבע מקובל בלבוש הערב הרשמי. בנוסף, הוא העדיף ז'קטים בלי זנב ארוך (ששיוו לו מראה של איש גבוה למרות קומתו הנמוכה), והפך גם אותם למקובלים באירועים רשמיים - מה שהוציא את הז'קטים הארוכים סופית מאופנת הגברים.

הדוכס אהב ללבוש חליפות שנתפרו ברחוב סאביל, שנהפכו בזכותו למודל החליפה הבריטית המפורסמת - חלק קדמי צמוד לגוף, כריות מינימליות באזור הכתפיים, דשים רחבים וכיסים בולטים. "משבצות הנסיך מווילס" היה אחד מהטרנדים הבולטים שהדוכס הכניס לאופנה, למרות שאינן קרויות על שמו. סבו, אדוארד השביעי, היה זה שעיצב אותן, אבל הדוכס, שאהב לאמץ מנהגים שהיו קשורים בחיי הכפר האנגלים ולהפוך אותם לאופנה עירונית, היה הראשון שלבש את סוג המשבצות הזה (טקסטיל עם תבניות של משבצות גדולות וקטנות שהיו מזוהות עם בגדי כפר ושטח) בלונדון.

הדוכס גם קשור לטרנד אופנתי נוסף, שקשור בעניבות: עד לתקופתו היו נפוצות עניבות מחומרים קשיחים שלא איפשרו לענוב אותן בקשר רחב. הדוכס חיפש דרך לשנות את המצב, וביחד עם חייטו האישי יצר עניבה מבד משי שנקשרה באופן רחב מהמקובל, שיש הטוענים שהיא המקור לקשר וינדזור המפורסם.

ב-1998 נערכה מכירה פומבית של מלתחתו של הדוכס מווינדזור, עליה אמר האוצר בבית המכירות סותביס, "לא היה איש ממשפחת המלוכה שדאג להופעתו האישית יותר ממנו. הוא קנה בגדים באיכות הטובה ביותר, וציפה מהם שיחזיקו מעמד שנים רבות". המלתחה שלו כללה 15 חליפות ערב, 55 חליפות פשוטות יותר, שלוש חליפות רשמיות ויותר ממאה זוגות נעליים. העורכת הקודמת של "ווג" האמריקאי, דיאנה ורילנד, אמרה עליו: "האם היה לו סטייל? היה לו סטייל בכל חגורה של בגד ובכל משבצת של חליפות הכפר שלו". *


2 comments:

מישל אמר/ה...

כל זה נכון, אבל נחמד היה לראות את המחווה הרומנטית הגדולה של המאה העשרים של אדוורד לוואליס, שזכתה לאידאליזציה באין-ספור גרסאות קולנועיות, נדחקת הצידה לטובת סיפור על אדם די אפור שעושה את המוטל עליו. והדוכס מווינזדור, שאני כה מעריצה, נראה פתאום מזווית קצת אחרת -לא גבר מאוהב עד כלות, אלא בון-ויואן וגנדרן קל דעת, שמוצא דרך לפרוק את עול המחויבות המלכותית.

גרסונייר1 אמר/ה...

אין ספק שהסרט עושה צדק היסטורי למלך, שהיה הרבה יותר אפור מאחיו הפלמבויאנט. מצד שני, הדוכס בחר לחיות חיים אישיים בלי מחוייבויות ממלכתיות, וגם על זה אפשר לכבד אותו. אפילו כשברקע מלחמת העולם השניה.
אבל בכל מקרה, זו הערה מצויינת - וגם את זה ניקח בחשבון. לחיי הממלכה!