‏הצגת רשומות עם תוויות ג'נטלמן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ג'נטלמן. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 3 במרץ 2012

אני, תפקידי - לנגב לך את הדמעות.

הג'נטלמן מורכב מכמה חלקים איקוניים כמו חליפה, כובע או עניבה (זוכרים את "לפרק את הדנדי"?), אבל אין ספק שלמטפחת הכיס יש לו חיבה מיוחדת. האם זו הרב שימושיות שלה, או הממד האסתטי המיוחד שלה? בגלל מיקומה הפיזי, קרוב ללב, או בשל העובדה שהיא אופציה  סרטוריאלית מעט הזויה?.
ומה על הממחטה הגברית, פיסת הבד האנכרוניסטית שנעלמה מהעולם עם המצאת הטישו? Art of Manliness מנו באחד הפוסטים האחרונים שלהם שש סיבות לשאת אותה, ביניהם ניגוב הזיעה, ניקוי המשקפיים, ניגוב דמעות ושוד כרכרות. האיור שלהם לשיפוטכם:


אם בממחטות וכרכרות עסקינן, זה המקום לספר על סטייה גרסוניירית שקשורה בשיטוט באתרי של בתי מכירות פומביות מאירופה, מאלה שמוכרים ממחטות ומטפחות משי של הרמס, למשל, שאיתן הם תמיד מפליגים למחוזות אחרים.

ואם כבר סטייה, האם ההדפסים של דריס ון נוטן על הבדים בתצוגת הנשים האחרונה שלו נראים כמו שילוב בין סצנות סיניות למטפחות משי גבריות מפעם?


יום ראשון, 7 באוגוסט 2011

אוהל הדוד תומס

האוהלים שבשדרות רוטשילד הזכירו לגרסונייר את תומס היראם הולדינג, חייט ואבי המחנאות המודרנית, שהתחיל לסייר ברחבי ארצות הברית עם הוריו בכרכרה כשהיה בן 9 (באמצע המאה ה-19), ובשנת 1901 - יחד עם עוד שישה ג'נטלמנים בטוויד - ייסד את תנועת הקמפינג החדשה, מועדון שחרת על דגלו את החיים בטבע והציע לאזרחים המודרניים לארוז אוהל, לקחת אופניים ולהינות מהחיים הרחק מהעיר.

עם הפופולריות הגוברת של אופניים, חשב הולדינג, לג'נטלמנים של המעמד הבינוני יש אפשרות לצאת לחופשי עם ערכת מחנאות בסיסית, והוא עיצב את האוהל הנייד הקל הראשון. הוא כתב את ספר המחנאות הראשון "The Camper's Handbook", שבו המליץ לצרף למחנה חברים שיש להם "מזג טוב, סבלנות, נכונות, אהבה לאוויר הצלול, חסרי גחמות, בריאים, בעלי קומון-סנס, אוהבי טבע, בעלי תיאבון, יציבים ואינטילגנטיים", ובנוסף, המליץ לנשים להגיע עם חצאיות שנגמרות שלושה אינצ'ים מהאדמה וניקרבוקרס מ"אנגורה רכה ולא מקשמיר".

מגזין n+ אולי כינה את ההפיסטרים "נוודים אורבנים שמתכוננים לקמפינג שמעולם לא מתקיים", אבל הגרסוניירים בטוחים שהאוהלים של רוטשילד הם החלוץ שהולך לפני המחנה, אולי עוד פרק בהיסטוריה המפוארת של הקמפינג, שעליה אפשר לקרוא בספר החדש: "The Art of Camping: The History and Practice of Sleeping Under the Stars".


יום חמישי, 16 ביוני 2011

מסגנון תצא תורה

את דפיקות הלב שליוו את הגרסונייר כשצלצל בפעמון שעליו היה כתוב בפשטות "אובריין" קשה היה לשמוע בכתבה שפורסמה בשלישי בעיתון הארץ, אבל מי שירצה להתאמץ ולקרוא טקסט ארוך מהגיל בדירת הרווקים הזו, יוכל לחוש בחגיגיות הפגישה עם איש הסטייל ומהמעמד המרגש.
בכל מקרה, נעים להכיר, מר גלן אובריין בראיון מיוחד לכבוד ספרו החדש.

גלן אובריין הוא הדוגמה המושלמת לדמות הג'נטלמן שעליה הוא כותב. הוא פותח את דלת דירתו שברחוב בונד בניו יורק כשהוא לבוש במכנסי ג'ינס משופשפים משנים של שימוש, חולצה מכופתרת וז'קט קיץ קליל שממחטה מציצה מכיסו. שערות השיבה שלראשו, סימן ההיכר שלו, מסופרות במידה הנכונה, והזיפים שמעטרים את פניו משווים להם ארשת של מודעות מהולה באגביות.

בראיון עמו, שמתקיים בסלון העמוס בספרים, חפצי אמנות וציורים מקוריים של מיטב האמנים הניו-יורקים שהיו חלק מהמילייה החברתי שלו לאורך השנים (וורהול, ז'אן מישל בסקיאט וריצ'ארד פרינס, בין השאר), הוא מתגלה גם כאדם מצחיק, מדוייק וקשוב. "תמיד אהבתי בגדים", הוא מספר, "ראיתי סרטים ישנים עם קרי גרנט ולמדתי מהם. כשהגעתי לניו יורק התחלתי להסתובב ב'פאקטורי', שם העשרתי את הידע שלי וצברתי ניסיון".


ספרו החדש של אובריין, "How to be a Man" ("איך להיות גבר"), שיצא לאור בארצות הברית לפני כחודשיים, הוא הרבה יותר מספר עצות רגיל. הוא מציג כללים, עצות וטיפים לגבר העכשווי, ומנסח מניפסט כולל תחת כותרת המשנה, "המדריך לסגנון והתנהגות של הג'נטלמן המודרני". למעשה, הספר הוא כמעט פילוסופי מעין קינה על הגבריות החדשה, שהיא לדברי המחבר חד-ממדית, והתעקשות להעשירה, לשנותה ולהשיב לה מעט מההדר שהיה לה בתקופות היסטוריות אחרות.
לא לחינם פונה אובריין בספרו לתקופת הרנסנס, שם, הוא כותב, "גבר היה גדול כי הוא מיצה את כל העושר של המין האנושי....היום אין אנשי רנסנס בגלל שאין רנסנס. או שזה ההיפך"?

אובריין, מצדו, עושה כל שביכולתו כדי לייצג את הג'נטלמן הרנסנסי הזה. הוא נחשב לאוטוריטה בכל מה שקשור לסטייל ולכללי התנהגות בארצות הברית ובחלקים רבים מאירופה (הוא מככב ברשימות הגברים המתלבשים הטובים במגזינים תדיר). הוא נולד בקליבלנד שבאוהיו, והגיע לניו יורק ב1970, כשהיה בן 23, כדי ללמוד קולנוע באוניברסיטת קולומביה. באותה תקופה הצטרף למגזין "אינטרוויו" של אנדי וורהול כעורך משנה, וכעבור שנה התמנה לעורך הראשי והארט-דירקטור של המגזין.
"למדתי מוורהול המון", הוא מספר. "לא רק על אמנות אלא גם על איך לעבוד, וקצת גם על איך לחיות. הוא היה אחד האנשים שעבדו הכי קשה שפגשתי מעודי, והוא השקיע את מיטב מאמציו בכל דבר שעשה, מהאמנות שלו ועד הפרסומות שעבד עליהן או הסרטים שלו".

רשימת המקומות שבהם ליטש אובריאן את סגנונו הייחודי כוללת בין היתר את מגזין המוסיקה "רולינג סטון", אליו הצטרף ככתב אחרי שעזב את "אינטרוויו" ב1974, את להקת הרוק "Konelrad" שהקים בשנות ה80 ("הלהקה הסוציאליסטית-ריאליסטית הראשונה" הוא אומר), ואת תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "s TV Party'brien'Glenn O", שהפיק והנחה בערוץ הכבלים הציבורי של ניו יורק בשנים 1978-1982, שבה התארחו אמנים כמו דבי הארי, פתי סמית וקלאוס נומי.



בתחילת שנות ה80 גם הפיק וכתב את הסרט "דאונטאון 81" בכיכובו של האמן ז'אן מישל בסקיאט, סרט שנקלע לקשיים, יצא לאקרנים רק שנים אחר כך וזכה להצלחה. בשנות ה90 ערך וכתב עם מדונה את ספרה "SEX", והיה שותף לקמפיינים של קלווין קליין (בהם אלה בהשתתפותם של מארקי מארק וקייט מוס) ושל מותגי אופנה אחרים. כיום הוא כותב טור עצות בנושאי סטייל והתנהגות במגזין "GQ" בשם "Style guy", ויש לו טור פופולרי בשם "גלן הגדול" המתפרסם ב"ואניטי פייר" האיטלקי.

טור העצות שלו, שאותו החל לכתוב ב1992, נולד כשעורך במגזין "Details" הציע לו לכתוב על סטייל. "הוא אמר לי, למה שלא תכתוב טור בשם 'Your Gay Friend', והסכמתי, למרות שאני בכלל סטרייט".


ספרו החדש של אובריין אמור היה להיות מקבץ של טוריו, אך התגלגל למשהו אחר, שונה מעט מספרי הדרכה רגילים. "היה לי טור קבוע שמשך הרבה קוראים, וחשבתי שאולי צריך לקבץ את הטורים לספר הדרכה. אבל במהלך כתיבת הספר גיליתי שאני יכול לנצל את המדיום למשהו גדול מזה", הוא מספר. "זה בעצם ספר פילוסופיה שמתחזה לספר עצות שמתחזה לספר הומוריסטי".
מאחורי כל אלה מתגלה תפיסת עולם מוצקה על האופן שבו גברים צריכים לממש את הפוטנציאל שלהם, להיות אנשים רחבי אופקים, להתלבש היטב ולגלות צדדים רבים באישיות שלהם, שהפכה, לדברי אובריין, חד-ממדית ומשעממת בעשורים האחרונים. "הרבה גברים נראים מטופשים", הוא אומר, "וזה תהליך שהתרחש בשני הדורות האחרונים באמריקה, שידעה שנים יפות בכל מה שקשור בסטייל גברי. פעם גברים ידעו איך להיראות, אני זוכר שכילדים היו לנו סטנדרטים בקשר לבגדים שלבשנו, היה לנו כבוד למקומות ולאירועים שהלכנו אליהם. אני מסתכל על הילדות שלי ועל שנות ההתבגרות בסיקסטיז, ואני רואה שנים מלאות בתרבות ובסטייל. האופנה הגברית היתה בשיאה, בגדים היו פשוטים ויפים ולא פורמליים. בכלל",הוא מוסיף, "נדמה לי שאת הבגדים שלבשתי כשהייתי נער, הייתי
יכול גם ללבוש היום. זו היתה תקופת הזהב של הסגנון הגברי".
היום גברים מתלבשים בשמרנות והם חסרי מודעות להקשר שבו הם נמצאים. "הם תמיד לובשים אותו דבר, בלי קשר לאירוע. בשעה שהבחורה לובשת שמלה ונועלת נעלי עקב, הדייט שלה מגיע במכנסי ג'ינס משופשפים וסניקרס, ואין ביניהם קשר סגנוני בכלל". כשהוא נשאל מתי התרחשה ההידרדרות הסגנונית הזו, מצביע אובריין על שנות ה80 וה90 כנקודת השבר. "זה קרה כשהורים העלימו עין מהאופן שבו הילדים שלהם התלבשו, כשתרבות מכנסי הג'ינס וחולצות הטי השתלטה על כל חלקה טובה. הילדים לבשו את אותם הבגדים עד שגדלו ואז הלכו לקולג', שם לבשו מכנסי ג'ינס וסניקרס דומים, ואז הגיעו לחיים האמיתיים, לסביבת העבודה, ונותרו אבודים בכל מה שקשור לסגנון וסטייל".
זו הסיבה שאובריין החליט, בין השאר, להקדיש את ספרו לכל הקשור בסגנון אישי ובהליכות. "אני חושב שבשנים האחרונות יש שינוי עצום בכל מה שקשור לאופנת גברים. אופנת הקז'ואל התפתחה והתעשרה, אנשים רוצים להתלבש באופן אינדיבידואלי, ויש רוח חדשה שמבקשת לשבור את הקונפורמיסטיות, לא רק הסגנונית אלא גם המחשבתית. היום כבר אי אפשר להבדיל בין הומואים לסטרייטים חוץ מבמיטה", הוא מסכם, "והתרבות הסטרייטית מתחילה לסגור את הפער".


כשמסתכלים על אובריין מבינים על מה הוא מדבר. הוא מצליח לשלב בין קסם אישי לטביעת יד ייחודית ועדיין לשמור על איפוק אופנתי, שמשרה נועם ואלגנטיות ויזואלית. "אופנה יכולה להיות כוח מדכא", הוא מעיר, "אבל סטייל זה משהו אחר. סטייל הוא מסוג הדברים שאנשים יכולים לפתח ואף פעם לא לשכוח, זו מעין טביעת אצבע שמסמנת אותנו כאינדיבידואלים, מעין חותמת ויזואלית והתנהגותית. ובכלל", הוא מוסיף, "צריך לחגוג אותה. כי זה כיף גדול".
בפרק "איך לפתח סטייל אישי" הוא מצטט את אוליבר סאקס וכותב, "סטייל, מנקודת מבט נאורולוגית, הוא החלק העמוק ביותר ביישותו של אדם", וממשיך לתאר סגנון אישי כסוג של חתרנות, מלחמת-נגד בקונפורמיזם. "סטייל הוא מה שמבדיל אותך", הוא כותב, "זה חלק מלהיות מיוחד, אותנטי... הוא עומד בניגוד לאופנה, שכולה קשורה בלהיות חלק מהרוב, מהשייכות למשהו גדול יותר".בהמשך הוא מתאר סגנון אישי כסוג של תנועה, "זו תחושה ספונטנית, זה הדרך שבה את עושה את דרכך בעולם".
הספר, שמחולק לכמה פרקים, נוגע כמעט בכל מה שגבר מודרני צריך לדעת עליו: מה זו גבריות, איך להיות ג'נטלמן, איך להיות חייתי, על תספורות, על סטייל (החל באיך לא להיראות מטופש, דרך עניבות, חליפות, לבוש פורמלי ותחתונים וכלה בשאלה האם כדאי להיות אופנתי). בנוסף, מרחיב אובריין על כללי התנהגות (איך לתקשר, איך להילחם, איך לשתות ולעשן, איך לארח ואיך לאכול בחוץ), על תרבות וחברה (איך להיות מנומס, איך להיות חבר טוב), ופרק שלם על חוכמה שנוגע בעניינים כמו טעם, תהילה, זקנה ונצח.
"מה שאני מכוון אליו אינו רק נוסטלגיה לתקופות מהעבר", הוא מסביר, "אלא סוג של כמיהה לתרבות עשירה יותר, לאנשים רחבי אופקים, שיש להם ידע באמנות, בספורט, בפוליטיקה ובספרות, משהו שתרבות הריאליטי והסלבריטיז קצת השחיתה".
כשהוא נשאל על טעויות נפוצות של גברים כיום, הוא מתאר את הבעיה החמורה ביותר לדעתו: "גברים לא יודעים להתאים בגדים לגזרה שלהם. לרוב הם קונים בגדים שתמיד גדולים עליהם בכמה מידות ולא מחמיאים לגופם. השרוולים תמיד ארוכים מדי, המכנסיים לא באורך הנכון, והז'קט נופל על הכתפיים. זו אולי העצה הראשונה שאני יכול לתת לגברים, שימו לב לפרטים האלה, קנו בגדים שמתאימים לכם".
כשהוא נשאל בסוף הראיון איך זה להיות גבר, הוא צוחק מעט ומסכם: "זה די נפלא, אבל אני לא יכול להשוות את זה לשום דבר אחר, כי אני לא יודע איך זה להיות משהו אחר. תמיד הייתי גבר, ויש לי בן, ככה שזה הדבר היחיד שאני מכיר".

יום שלישי, 25 בינואר 2011

הגרסונייר הנצחי, גרסת המאה ה-19

לואי מנטין היה ג'נטלמן צרפתי, אסתטיקן ורווק, שהוריש במותו ב-1905 את ביתו לעיר מולאן וציווה לפתוח אותו לציבור כעבור מאה שנה. הבית, שהיה סגור מיום מותו ונפתח לאחרונה כמו שהותיר אותו מנטין, הוא מסע בזמן לדירת הרווקים (במקרה שלו מדובר באחוזה) של איש שהיה לו טעם משובח, אוסף של חפצי אמנות, ארכיאולוגיה, רהיטים מסוף המאה, חיות מפוחלצות וחידושים טכנולוגיים ביתיים שהיו נדירים בתקופה ההיא.
"הוא רצה שאנשים במולאן מאה שנה אחרי מותו יראו איך חי ג'נטלמן שוחר תרבות בזמנו" אומרת אוצרת האוסף של מנטין, "לא היו לו ילדים, והוא היה אובססיבי עם מוות ועם הזמן שעובר. זו היתה הדרך שלו להיכנס אל הנצח".
עוד על הבית אפשר לקרוא כאן.

יום שבת, 1 בינואר 2011

הג'נטלמן השכחן

הנה אופציה לפתוח את השנה בסטייל. להצטייד בערכה גרסוניירית זו שתעזור לכם לחזור ולכתוב (בכתב יד) מכתבים (על נייר כתיבה משובח) ולשלוח אותם (במעטפה מבויילת).
כל אלה מחכים לכם בקופסת עץ הנקראת "הג'נטלמן השכחן", בה תוכלו למצוא גם ברכות לאירועים ורגעים שונים בחיים ומדריך לכתיבה ג'נטלמנית. (להשיג בניימן מרקוס)

יום חמישי, 2 בספטמבר 2010

הרוכבים בחליפות

פול סמית הוא לא רק מעצב בגדים אגדי, מעצב מוצר קלאסי (הגרסונייר כה רוצה את הקוקטייל שייקר השחור) אלא גם דמות ג'נטלמנית למופת ומעריץ נלהב של רכיבה על אופניים.
אחרי כמה שנים בהם היה הספונסר של קבוצת Rapha Condor עבר סמית לעצב להם את בגדי המועדון. את הקולקציה החדשה מציגה הקבוצה בוידיאו אפרורי ומצוין, שצולם (למשעי) בולודרום במנצ'סטר, כשפול סמית, שחקן חיזוק על גלגלים, לובש את מה ש(לא) ציפיתם. (מומלץ להגדיל את הוידיאו)

יום שלישי, 24 בנובמבר 2009

הג'נטלמנים של בקונגו

היה היתה פעם, בארץ רחוקה שהיתה תחת שלטון קולוניאליסטי אירופאי, חבורה של גברים שוחרי שלום ובעלי טעם משובח בבגדים. הם הקימו לעצמם ארגון בשם: "La Société des Ambianceurs et des Personnes Élégantes" (בתרגום מאוד חופשי "החברה לקובעי אווירה ולאנשים אלגנטיים"), התלבשו בטוב טעם, השקיעו זמן והמון כסף בבגדי מעצבים אירופאיים, ומדי פעם הגשימו את חלומם ונסעו לעולם הישן כדי לרכוש חליפות, חולצות ושאר פריטי אופנה כדי להביאם למקום בו הם גרים. ולא, למקום הזה לא קוראים ישראל.
חברי ה- “sapeurs”, כמו שהם נקראים, גרים בקינשסה ובברזוויל, בירת הרפובליקה של קונגו(שפעם נקראה "זאיר"), אבל רואים באירופה, בעיקר בבריסל - את המכה של הפנטזיות שלהם (ומכנים אותה "גן עדן").
התנועה החלה כשהזמר הפופופולרי פאפא וומבה הקים חזית מהפכנית בכל מה שקשור לסטייל אישי נגד מובוטו סססקו וה"תנועה האותנטית" שלו, שדרשה חזרה ללבוש מסורתי והבדלה מכל סממן של האימפריה הבלגית, ששלטה במדינה עד שנות ה-60. למזלו של פאפא וומבה, הלהקה שהקים הפכה פופולרית מאוד, והיה לו מספיק כסף ויכולת לייבא בגדים מהמערב ולנסוע לאירופה כדי להביא מלתחה עם קצת יותר "אלגנס". הוא הקים כפר בפרברי קינשסה עם קוד לבוש נוקשה שבמרכזו היה כובע הברט וקרא לסטייל החדש שלו "אונגרו", סטייל ששאב השראה משנות השלושים: נעלי ברוג, מכסני פנסים, כובעי טוויד שנחבשו בהטייה קלה ותספורת מסודרות וקצרות. כאן גם נולדה "החברה לקובעי אווירה ולאנשים אלגנטיים".
ב-2003 יצא סרט של הביביסי, המתעד את הקהילה המיוחדת הזו, בשם "החשיבות שבלהיות אלגנטי", השבוע יצא ספר חדש ומרתק בשם "הג'נטלמנים של בקונגו", וכל מה שנשאר לגרסונייר לשאול הוא מתי כבר אצלנו תקום חבורה שכזו, לאנשים אלגנטיים וקובעי אווירה. ואולי בעצם היא כבר כאן, ואתם חלק ממנה.






יום רביעי, 25 בפברואר 2009

דאנדיזם

רבות נכתב בבלוג צנוע זה על העדר שיח רציני בשפה העברית הקשור לנימוסים, הליכות, הלבשה והתגנדרות גברית. כי אין לנו מילה בעברית לג'נטלמן או דאנדי, ובטח לא אטייר (קוד לבוש?) כרגע אנו מסתפקים בגרסונייר. הניו-יורק פוסט פרסם לפני כמה ימים כתבה שכותרתה "The Last Of The Great American Dandy " בה הוא מציג גרסוניירים עכשוויים: שני כותבים ומעצב עניבות אחד, המסבירים את חיבתם העזה להתגנדרות (מה לעשות זו המילה שמציע המילון). הגרסונייר נהנה מהכתבה אבל מאמין שטעות בכותרתה כי להיות ג'נטלמן – לעולם לא יצא מהאופנה.

ואם כבר דאנדיז בואו נלך על מיתולוגיה אמיתית. גלריית פראוד הלונדונית גאה להציג תערוכה ובה צילומים נדירים של באדי הולי, מאבי אבות הרוקנרול, שנהרג בתאונת מטוס ב- 1959, בגיל 23, ביום שבו מתה המוזיקה. הולי הוא אייקון תרבות ששינה את עולם המוזיקה במאה ה- 20, מותו היה מות הרוקנרול הראשון בהיסטוריה והתמונות מלאות בפרטים מוכרים וחדשים כאחד: המשקפיים המפורסמים, השיער המתוחזק, המעיל, והתיק בתמונה הנפלאה והעצובה בשלג.

התערוכה תוצג עד ה- 26 לאפריל.
Proud Central
32 John Adam Street
London WC2N 6BP