מסגנון תצא תורה

את דפיקות הלב שליוו את הגרסונייר כשצלצל בפעמון שעליו היה כתוב בפשטות "אובריין" קשה היה לשמוע בכתבה שפורסמה בשלישי בעיתון הארץ, אבל מי שירצה להתאמץ ולקרוא טקסט ארוך מהגיל בדירת הרווקים הזו, יוכל לחוש בחגיגיות הפגישה עם איש הסטייל ומהמעמד המרגש.

בכל מקרה, נעים להכיר, מר גלן אובריין בראיון מיוחד לכבוד ספרו החדש.

גלן אובריין הוא הדוגמה המושלמת לדמות הג'נטלמן שעליה הוא כותב. הוא פותח את דלת דירתו שברחוב בונד בניו יורק כשהוא לבוש במכנסי ג'ינס משופשפים משנים של שימוש, חולצה מכופתרת וז'קט קיץ קליל שממחטה מציצה מכיסו. שערות השיבה שלראשו, סימן ההיכר שלו, מסופרות במידה הנכונה, והזיפים שמעטרים את פניו משווים להם ארשת של מודעות מהולה באגביות.

בראיון עמו, שמתקיים בסלון העמוס בספרים, חפצי אמנות וציורים מקוריים של מיטב האמנים הניו-יורקים שהיו חלק מהמילייה החברתי שלו לאורך השנים (וורהול, ז'אן מישל בסקיאט וריצ'ארד פרינס, בין השאר), הוא מתגלה גם כאדם מצחיק, מדוייק וקשוב. "תמיד אהבתי בגדים", הוא מספר, "ראיתי סרטים ישנים עם קרי גרנט ולמדתי מהם. כשהגעתי לניו יורק התחלתי להסתובב ב'פאקטורי', שם העשרתי את הידע שלי וצברתי ניסיון".

ספרו החדש של אובריין, "How to be a Man" ("איך להיות גבר"), שיצא לאור בארצות הברית לפני כחודשיים, הוא הרבה יותר מספר עצות רגיל. הוא מציג כללים, עצות וטיפים לגבר העכשווי, ומנסח מניפסט כולל תחת כותרת המשנה, "המדריך לסגנון והתנהגות של הג'נטלמן המודרני". למעשה, הספר הוא כמעט פילוסופי מעין קינה על הגבריות החדשה, שהיא לדברי המחבר חד-ממדית, והתעקשות להעשירה, לשנותה ולהשיב לה מעט מההדר שהיה לה בתקופות היסטוריות אחרות.

לא לחינם פונה אובריין בספרו לתקופת הרנסנס, שם, הוא כותב, "גבר היה גדול כי הוא מיצה את כל העושר של המין האנושי....היום אין אנשי רנסנס בגלל שאין רנסנס. או שזה ההיפך"?

אובריין, מצדו, עושה כל שביכולתו כדי לייצג את הג'נטלמן הרנסנסי הזה. הוא נחשב לאוטוריטה בכל מה שקשור לסטייל ולכללי התנהגות בארצות הברית ובחלקים רבים מאירופה (הוא מככב ברשימות הגברים המתלבשים הטובים במגזינים תדיר). הוא נולד בקליבלנד שבאוהיו, והגיע לניו יורק ב1970, כשהיה בן 23, כדי ללמוד קולנוע באוניברסיטת קולומביה. באותה תקופה הצטרף למגזין "אינטרוויו" של אנדי וורהול כעורך משנה, וכעבור שנה התמנה לעורך הראשי והארט-דירקטור של המגזין.

"למדתי מוורהול המון", הוא מספר. "לא רק על אמנות אלא גם על איך לעבוד, וקצת גם על איך לחיות. הוא היה אחד האנשים שעבדו הכי קשה שפגשתי מעודי, והוא השקיע את מיטב מאמציו בכל דבר שעשה, מהאמנות שלו ועד הפרסומות שעבד עליהן או הסרטים שלו".

רשימת המקומות שבהם ליטש אובריאן את סגנונו הייחודי כוללת בין היתר את מגזין המוסיקה "רולינג סטון", אליו הצטרף ככתב אחרי שעזב את "אינטרוויו" ב1974, את להקת הרוק "Konelrad" שהקים בשנות ה80 ("הלהקה הסוציאליסטית-ריאליסטית הראשונה" הוא אומר), ואת תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "s TV Party'brien'Glenn O", שהפיק והנחה בערוץ הכבלים הציבורי של ניו יורק בשנים 1978-1982, שבה התארחו אמנים כמו דבי הארי, פתי סמית וקלאוס נומי.

בתחילת שנות ה80 גם הפיק וכתב את הסרט "דאונטאון 81" בכיכובו של האמן ז'אן מישל בסקיאט, סרט שנקלע לקשיים, יצא לאקרנים רק שנים אחר כך וזכה להצלחה. בשנות ה90 ערך וכתב עם מדונה את ספרה "SEX", והיה שותף לקמפיינים של קלווין קליין (בהם אלה בהשתתפותם של מארקי מארק וקייט מוס) ושל מותגי אופנה אחרים. כיום הוא כותב טור עצות בנושאי סטייל והתנהגות במגזין "GQ" בשם "Style guy", ויש לו טור פופולרי בשם "גלן הגדול" המתפרסם ב"ואניטי פייר" האיטלקי.

טור העצות שלו, שאותו החל לכתוב ב1992, נולד כשעורך במגזין "Details" הציע לו לכתוב על סטייל. "הוא אמר לי, למה שלא תכתוב טור בשם 'Your Gay Friend', והסכמתי, למרות שאני בכלל סטרייט".

ספרו החדש של אובריין אמור היה להיות מקבץ של טוריו, אך התגלגל למשהו אחר, שונה מעט מספרי הדרכה רגילים. "היה לי טור קבוע שמשך הרבה קוראים, וחשבתי שאולי צריך לקבץ את הטורים לספר הדרכה. אבל במהלך כתיבת הספר גיליתי שאני יכול לנצל את המדיום למשהו גדול מזה", הוא מספר. "זה בעצם ספר פילוסופיה שמתחזה לספר עצות שמתחזה לספר הומוריסטי".

מאחורי כל אלה מתגלה תפיסת עולם מוצקה על האופן שבו גברים צריכים לממש את הפוטנציאל שלהם, להיות אנשים רחבי אופקים, להתלבש היטב ולגלות צדדים רבים באישיות שלהם, שהפכה, לדברי אובריין, חד-ממדית ומשעממת בעשורים האחרונים. "הרבה גברים נראים מטופשים", הוא אומר, "וזה תהליך שהתרחש בשני הדורות האחרונים באמריקה, שידעה שנים יפות בכל מה שקשור בסטייל גברי. פעם גברים ידעו איך להיראות, אני זוכר שכילדים היו לנו סטנדרטים בקשר לבגדים שלבשנו, היה לנו כבוד למקומות ולאירועים שהלכנו אליהם. אני מסתכל על הילדות שלי ועל שנות ההתבגרות בסיקסטיז, ואני רואה שנים מלאות בתרבות ובסטייל. האופנה הגברית היתה בשיאה, בגדים היו פשוטים ויפים ולא פורמליים. בכלל",הוא מוסיף, "נדמה לי שאת הבגדים שלבשתי כשהייתי נער, הייתי

יכול גם ללבוש היום. זו היתה תקופת הזהב של הסגנון הגברי".

היום גברים מתלבשים בשמרנות והם חסרי מודעות להקשר שבו הם נמצאים. "הם תמיד לובשים אותו דבר, בלי קשר לאירוע. בשעה שהבחורה לובשת שמלה ונועלת נעלי עקב, הדייט שלה מגיע במכנסי ג'ינס משופשפים וסניקרס, ואין ביניהם קשר סגנוני בכלל". כשהוא נשאל מתי התרחשה ההידרדרות הסגנונית הזו, מצביע אובריין על שנות ה80 וה90 כנקודת השבר. "זה קרה כשהורים העלימו עין מהאופן שבו הילדים שלהם התלבשו, כשתרבות מכנסי הג'ינס וחולצות הטי השתלטה על כל חלקה טובה. הילדים לבשו את אותם הבגדים עד שגדלו ואז הלכו לקולג', שם לבשו מכנסי ג'ינס וסניקרס דומים, ואז הגיעו לחיים האמיתיים, לסביבת העבודה, ונותרו אבודים בכל מה שקשור לסגנון וסטייל".

זו הסיבה שאובריין החליט, בין השאר, להקדיש את ספרו לכל הקשור בסגנון אישי ובהליכות. "אני חושב שבשנים האחרונות יש שינוי עצום בכל מה שקשור לאופנת גברים. אופנת הקז'ואל התפתחה והתעשרה, אנשים רוצים להתלבש באופן אינדיבידואלי, ויש רוח חדשה שמבקשת לשבור את הקונפורמיסטיות, לא רק הסגנונית אלא גם המחשבתית. היום כבר אי אפשר להבדיל בין הומואים לסטרייטים חוץ מבמיטה", הוא מסכם, "והתרבות הסטרייטית מתחילה לסגור את הפער".

כשמסתכלים על אובריין מבינים על מה הוא מדבר. הוא מצליח לשלב בין קסם אישי לטביעת יד ייחודית ועדיין לשמור על איפוק אופנתי, שמשרה נועם ואלגנטיות ויזואלית. "אופנה יכולה להיות כוח מדכא", הוא מעיר, "אבל סטייל זה משהו אחר. סטייל הוא מסוג הדברים שאנשים יכולים לפתח ואף פעם לא לשכוח, זו מעין טביעת אצבע שמסמנת אותנו כאינדיבידואלים, מעין חותמת ויזואלית והתנהגותית. ובכלל", הוא מוסיף, "צריך לחגוג אותה. כי זה כיף גדול".

בפרק "איך לפתח סטייל אישי" הוא מצטט את אוליבר סאקס וכותב, "סטייל, מנקודת מבט נאורולוגית, הוא החלק העמוק ביותר ביישותו של אדם", וממשיך לתאר סגנון אישי כסוג של חתרנות, מלחמת-נגד בקונפורמיזם. "סטייל הוא מה שמבדיל אותך", הוא כותב, "זה חלק מלהיות מיוחד, אותנטי... הוא עומד בניגוד לאופנה, שכולה קשורה בלהיות חלק מהרוב, מהשייכות למשהו גדול יותר".בהמשך הוא מתאר סגנון אישי כסוג של תנועה, "זו תחושה ספונטנית, זה הדרך שבה את עושה את דרכך בעולם".

הספר, שמחולק לכמה פרקים, נוגע כמעט בכל מה שגבר מודרני צריך לדעת עליו: מה זו גבריות, איך להיות ג'נטלמן, איך להיות חייתי, על תספורות, על סטייל (החל באיך לא להיראות מטופש, דרך עניבות, חליפות, לבוש פורמלי ותחתונים וכלה בשאלה האם כדאי להיות אופנתי). בנוסף, מרחיב אובריין על כללי התנהגות (איך לתקשר, איך להילחם, איך לשתות ולעשן, איך לארח ואיך לאכול בחוץ), על תרבות וחברה (איך להיות מנומס, איך להיות חבר טוב), ופרק שלם על חוכמה שנוגע בעניינים כמו טעם, תהילה, זקנה ונצח.

"מה שאני מכוון אליו אינו רק נוסטלגיה לתקופות מהעבר", הוא מסביר, "אלא סוג של כמיהה לתרבות עשירה יותר, לאנשים רחבי אופקים, שיש להם ידע באמנות, בספורט, בפוליטיקה ובספרות, משהו שתרבות הריאליטי והסלבריטיז קצת השחיתה".

כשהוא נשאל על טעויות נפוצות של גברים כיום, הוא מתאר את הבעיה החמורה ביותר לדעתו: "גברים לא יודעים להתאים בגדים לגזרה שלהם. לרוב הם קונים בגדים שתמיד גדולים עליהם בכמה מידות ולא מחמיאים לגופם. השרוולים תמיד ארוכים מדי, המכנסיים לא באורך הנכון, והז'קט נופל על הכתפיים. זו אולי העצה הראשונה שאני יכול לתת לגברים, שימו לב לפרטים האלה, קנו בגדים שמתאימים לכם".

כשהוא נשאל בסוף הראיון איך זה להיות גבר, הוא צוחק מעט ומסכם: "זה די נפלא, אבל אני לא יכול להשוות את זה לשום דבר אחר, כי אני לא יודע איך זה להיות משהו אחר. תמיד הייתי גבר, ויש לי בן, ככה שזה הדבר היחיד שאני מכיר".