מועדון הג'נטלמנים - הטור ה-21

מועדון הג'נלמנים גאה להציג: "אתה צריך גאווה חדשה", הטור בהארץ שמתכתב עם פוסט קודם שלנו על גאווה, יהירות ודנדיות, והיה זירה מעניינת שבה ניסינו להבין מה זה vanity, איך ניתן לתרגם את זה לעברית, והאם יש מגדר לגאווה. הטור ה-21 לשיפוטכם:

אחד הג'נטלמנים התארח לאחרונה באירוע לכבוד אמן בינלאומי חשוב במסעדת דגים בנמל עתיק, לקול קרקושי כוסות יין לבן ופירות ים מתפצחים ובצל שקיעה מרהיבה. עם רדת החשיכה ביצע הג'נטלמן, כהרגלו בשעת הדמדומים, הצרחה: משקפי השמש שעל חוטמו הוחלפו במשקפי ראייה, בעלי מסגרת פלסטיק שחורה עבה בסגנון אולדסקול עדכני, שמספרם הקטן בהחלט נחוץ אך לא קריטי. האמן הבינלאומי, ברוב יהירותו הכובשת, מיהר וביקש לנסות לחבוש את המשקפיים, כשהוא מכריז בקול באוזני החבורה העליזה שמדובר ב"Vanity Glasses". המבוכה היתה זמנית, והשיחה עברה לה לענייני חולין, אבל המושג שב ועלה כשהג'נטלמן השני צלצל ובפיו גילוי נרעש.
היה זה טור באתר של "ג'י.קיו" מאת גלן או'בריאן – איש הסטייל הנודע של המגזין שהיה דמות בולטת בפקטורי של וורהול בשנות ה-70 וערך גם את מגזין "אינטרוויו" במשך שלוש שנים – אשר ניסח מניפסט חדש של הגאווה הגברית שנושבת בעולם, ושאותה הג'נטלמנים מאמצים בחום. הטור של או'בריאן על ה"Male Vanity" והמשקפיים של הג'נטלמן הצטלבו בצומת שבו גבריות גאה חוגגת את היותה מה שהיא, מודעת לעצמה ולא זקוקה לאישור מאף אחד בעולם.

או'בריאן, כמו הג'נטלמנים (ובוודאי כמו אותו אמן בינלאומי), שם לב שגברים החלו להתלבש טוב יותר, לטפח את עצמם הרבה יותר מבעבר, ובכלל להיות אמיצים יותר בכל הנוגע למראם הגברי והלא מתנצל. "יש חבורה חדשה של דנדים בעולם", הוא אומר, ו"יש תנועה חופשית שצומחת מאליה ועשויה להטות את תשומת הלב הקולקטיבית מההומוגניות של הרשתות הגדולות, מתרבות ה'dude' ומקלישאות הקונפורמיות". אצל אובריין מדובר בזהות גברית שבנויה לא מאחוות הגברים הקולג'ית וגם לא מזו המטרוסקסואלית-מילואימניקית, אלא מגאווה גברית שונה.

את המקור לדנדיות החדשה (או לפחות את הסיבה לעובדה שמטפחות משי ובד הפכו להיות פריט חובה בארון הגברי המעודכן, או לפחות אובססיה קלה שג'נטלמן אחד החל לטפח) הוא מוצא במושג "Male Vanity", על טווח המשמעויות שיש לו באנגלית, מהבלים, דרך רהב ועד לגנדרנות. הג'נטלמנים, ולא (רק) לצורך הפרובוקציה, בוחרים ב"גאווה", גם כי הקונוטציות שלה פחות שליליות, וגם מתוך הרגשה שהגיע הזמן להפקיע את המושג מהבלעדיות העכשווית של הקהילה ההומואית. הגבר החדש, ששורשיו נטועים בתקופה האדוארדיאנית של בו ברומל, הדנדי הידוע, מבין שהופעה, כישרון, שנינות ואבירות הן הכוח החדש, והן שמחליפות את מאבקי הדמים הטריטוריאליים, הקונפליקטים המעמדיים ותוארי האצולה. הגאווה החדשה הזו לא נמדדת בנפח מנוע, וגודל הכלי, כמו שהיא לא מנצנצת משעוני יוקרה של פוליטיקאים.

העידן החדש הזה, טוען או'בריאן, הוא תקופה של ירידת קרנן של חברות ענק (הידד למיתון הכלכלי שפקח את עינינו) ועלייתו של הפרילאנסר כאריסטוקרטיה החדשה, אותו אינדיבידואל חדש-ישן שבטוח בעצמו ובמראה שלו, ושעיקר כוחו בעובדה שהוא לא צריך אישור מאף אחד. אמנם אובריין טוען, ובצדק, שהפכנו לחברה שמתנהלת כמו תוכנית ריאליטי, מעין תחרות כשרונות אחת גדולה שבה קיומם של אנשים תלוי באישור שהם יקבלו מהעולם, מ"כוכב נולד" ועד "האח הגדול". אבל אל מול העולם הזה, שבו אנשים הופכים יהירים כי ערכם נמדד לפי כמות ההצבעות שהם קיבלו, מתחילים לצוץ גם אנשים גאים, אלה בעלי ההגדרה העצמית הבטוחה, שיודעים מי הם ומה הם יכולים לעשות – ומתלבשים בהתאם.

ברוח הזאת, הג'נטלמנים תופשים את הדנדי החדש לא כשוויצר השכונתי שמנופף בטעמו המשובח והיקר, אלא כגבר מודע ונינוח עם עצמו ועם הסביבה, כמישהו שנהנה למתוח את גבולותיו שלו, להתקשט ולהתגנדר כדי לשעשע ולחגוג את אישיותו שלו. לא מדובר בצעקנות שמבקשת תשומת לב מוגזמת, אלא באקססוריז מהסוג שמגלה טפח ומכסה טפחיים, אלגנטיות נסתרת עם פוטנציאל של סטייל, בלינג בלינג של עדינות מוחצנת.

אפשר אולי להגדיר אותם כאקססוריז הסמויים כמעט מהעין, כמו מטפחת הכיס למשל. ריבוע הבד הזה, שמציץ מכיס ז'קט או חליפה, הפך פופולרי, בשלל מחוות מתבקשות לדון דרייפר ולפיפטיז, מתוך התענגות על התוספת הדנדית למלתחה הגברית העכשווית. פול סמית לא מפסיק לעצב מטפחות כאלה בשלל צבעים ודוגמאות, ולטום פורד (וכוכב סרטו) יש מגירות עמוסות בהן. עוד אקססוריז מסוג זה הם הקרוואט (פיסת בד צרה וארוכה שנכרכת לצוואר ומוצנעת מתחת לחולצה) וצעיף הקיץ הקליל, שמעטרים גברים בכל עיר בעולם, השעונים (במיוחד שעוני הכיס) ששבו להופיע כאביזר אופנתי, המשקפיים, הכובעים והמונוקל.

ברט מקיי, עורך הבלוג "Art of Manliness" – אתר פופולרי שחרת את הגאווה הגברית על דגלו – התייחס אף הוא לאחרונה לדמות הזו, רק שהוא כינה אותה: "רטרוסקסואל". הגאווה הגברית, אליבא דמקיי, היא שילוב מוצלח בין החזרה לערכים הישנים והנוסטלגים, לבין האדפטציה הנכונה לעידן הנוכחי מתוך דחיית השוביניזם וההומופוביה שבדרך כלל מקושרים איתם. האייקון שלו הוא סבא, כורה הפחם בנעלי העבודה וחולצות הפלנל המשובצות, שג'נטלמנים חושבים שהוא עומד באותה שורה עם דמות הדנדי של אובריין, כששניהם מביטים במראה ומחייכים. הם לא מעוניינים להגיע לגמר של "האח הגדול", ולאף אחד מהם אין רצון לזכות במירב קולות הצופים. הם גאים במי שהם, יודעים מה הם עושים, ומתלבשים כדי להרגיש טוב עם עצמם ועם ההיסטוריה האופנתית שהעולם הגברי הוריש להם.

עניבת הפרפר, שהג'נטלמנים הזכירו לא אחת, היא דוגמא מצויינת לעוד אקססורי מהארון ההיסטורי של הדנדי החדש נוסח אובריין והרטרוסקסואל מבית מקיי. עניבה מפוארת שכזו נהג ללבוש פרננדו פסואה, שב"ספר האי-נחת" שלו תאר באלגנטיות אופיינית את מה שהג'נטלמנים משננים כשהם עומדים מול המראה: "הגאווה היא הוודאות הרגשית ביחס לגדולה העצמית".