פארק השעשועים של הרגשות

הגרסוניירים שמחים גם לחטוא בפוסט שונה ומיוחד, אך לא בלתי ג'נטלמני. מדובר בטקסט שהתבקשו לכתוב לתערוכתו של אריק מירנדה, חבר טוב, אמן מוכשר ומרגש (ולא בפעם הראשונה, הם נזכרים).

תערוכתו של מירנדה בשם "Summer" נפתחת מחר, יום חמישי, ה-19 במאי, בגלריה 39 (רחוב נחמני 39, תל אביב) וכולכם כמובן מוזמנים לפתיחה.

נרקיסוס הצעיר, לבוש בג'ינס, סניקרז, חולצה לבנה מבצבצת וז'קט חאקי זרוע כתמים, בוהה בנחל שלמרגלותיו בבבואתו שאינה נראית, לא לו ולא לנו. פלטות הצבעים דהויות, מירקרקות חיה של צמחי המים ועד לשמים שעוטרו על ידי אריק מירנדה באדום נוזלי מכשף. הנער של אופליה כאילו מגיח מפרברי לונדון מכושף מהטבע המאיים (או מבבואתו הבלתי נראית) כפסל מרחף על פלג מים.

מירנדה משבש את הדימויים המלוטשים והנקיים שמקיפים את העולם המגזיני שמשמש לו מצע: אם עונות השנה הן שעון המחוגים של הטבע, הוא מתערב במהלכו של הזמן. בשבחי האיטיות מתאר מירנדה את השלווה הסטואית של בן התשחורת, מפר אותה והופך את העולם הטבעי למאיים, מטריד ומפתה כאחד. הצבע האדום על האימג' הקיצי (טבע שרוף, יבש), כמו מכחול על הדף, הוא התשוקה של הנער (או של האמן) לחומר, לבבואה שלו, לדם שיכניס צבע ויעורר את העולם מכליונו.

כמו בטריפטיך גדול הממדים של גילברט וג'ורג' מ-1971, (The Paintings, with Us in the Nature), העבודה עצמה היא זיכרון של משהו אחר. אצל גילברט וג'ורג' מדובר בציור(ים) שמתעד(ים) את הקיץ שלהם בכפר הבריטי (הם קראו לעצמם "פסלים" וטענו שהפסל האמיתי הוא הקיץ שהם עברו באותה סביבה טבעית), ואילו מירנדה משתמש באימג' המוכן שלו - כפולת המגזין - כזיכרון של משהו אחר, כפרינט שמתגעגע לחומר ושרוצה אולי קצת דם, כמו ציור שמתגעגע לצילום שמתגעגע לחיים עצמם.

מירדנה משתמש בטבע כפארק השעשועים של הרגשות. עם הירידה לגלריה התחתונה בוקע סאונד עם תמונה שבה זיכרון צורב של טבע רועש וכאב מעומעם של אותה אכזבה בשם אהבת נעורים; רומנטי ומאיים, מעורר ערגה וזכרונות, אבל כואב. כמו אצל גילברט וג'ורג' גם מירנדה מוסיף טקסט מתעתע שיוצר מתח, זה שנבנה בין הנער לטבע, בין המבט שפונה למים ומחפש את ההשתקפות לבין הבריחה מהעולם.
אבל שלא כמו בעבודתם של גילברט וג'ורג', יצירתו של מירנדה צנועת ממדים ומתמזגת עם כפולת מגזין, ממוסגרת, מפוחלצת, כאילו האמן הכריז שכבש את הטבע, אבל נשאר עם הדמעות.

זו לא עבודת השיבוש הראשונה של מירנדה שמשתמשת באמנות המגזינים ומתמודדת עם המדיום האהוב והנכחד של הפרינט, כמו אקט אדיפלי אלגנטי. זהו געגוע נוסטלגי לעולם המגזינים שנסק בשמי התרבות העכשווית, החל מ"Interview" של אנדי וורהול, דרך "Dazed" ו"i.D" של שנות התשעים הבריטיות ועד למגזיני יוקרה של היום. למירנדה יש במקרה הזה סוג של הסתכלות מאוחרת, דחף מהוסס לחלל את קדושת הפרינט, לשבור את האב הרוחני המודפס שדור שלם כה מושפע ממנו. מצד שני, זהו גם הומאז' לחומר, לריח הפרינט, לממשות המגזינית שאבדה בעידן הדיגיטלי ושנקראת לחזור דרך ההכתמה שלה, המעשה האמנותי שמזרים בה דם. זהו הזמן להחזיר למגזין טובה: רחמו על הפרינט, עשו נא חסד עם המגזין הזה, עטפו אותו בצבע חם, הוא ראוי לעיטור.
מאותו הביטאט תרבותי שואב מירנדה גם את הפסקולים הנוגעים ללב שבהם הוא עוטף את יצירותיו. הפעם מדובר ב ‏"Stranger in Paradise" בביצוע סנט אטיין, שבו מבקש האדם מהטבע: "But open your angel’s arms, to this stranger in paradise, and tell him that he need be a stranger no more".

והנה גיל הנעורים מרפרף בתמימותו על פני האשד, הופך כל שברון לב למשחק של דמעות, כל גל קטן לבועה קציפתית על פני המים, כשאנחנו תמיד נשאר זרים בגן עדן, בחליפות ג'נטלמניות בנוסח גילברט וג'ורג' או במכנסי ג'ינס וסניקרז.