יום חמישי, 19 במאי 2011

קריאת העורב

את הביקור האחרון בניו יורק העביר הגרסונייר תוך כדי קריאה באחד הספרים היפים שפגש בשנים האחרונות, "Just Kids"ֿ של פטי סמית. הרומן האוטוביוגראפי מתאר את סיפור אהבתם המרתק של סמית ושל הצלם רוברט מפלתורפ, מאז שנפגשו בסוף שנות השישים ועד מותו של האחרון ב-1989, ואת הדרך הארוכה עד שמצאה סמית את קולה, כזמרת וכיוצרת, בעיר ניו יורק.


הרומן מפליא לתאר תקופה מחשמלת בעיר, בין ווילאם בורוז, אנדי וורהול וג'ניס ג'ופלין, ובין השאר הוא חושף נקודת מבט מרתקת על אופנה, בגדים וזהות בעולם שעדיין לא לא טבע במותגי יוקרה, רשתות אופנה או הלך עיוור אחרי טרנדים. מעניין לקרוא איך סמית ומפלתורפ המציאו את עצמם מחדש, גם בסטייל שלהם, איך תפשו אופנה כחלק בלתי נפרד מהחיים ומהיצירה שלהם וראו בבגדים עוד כלי ביטוי מארגז הכלים המגוון והמקורי שלהם, במלון צ'לסי או בלופטים של הבוארי.

את מפלתורפ היא תארה
"Robert infused objects, whether for art or life, with his creative impulse, his sacred sexual power. He transformed a ring of keys, a kitchen knife, or a simple wooden frame into art. He loved his work and he loved his things. He once traded a drawing for a pair of riding boots—completely impractical, but almost spiritually beautiful. These he buffed and "polished with the "devotion of a groom dressing a greyhound."

על הסטייל שלה אמרה פעם שכולו אומר, "תסתכלו עליי, אל תסתכלו עליי", אבל היא כל הזמן שיחקה והשתעשעה עם אופנה, כמו בקטע הבא:

This was one of the most glamorous parties of the season, attended by the upper echelon of art and fashion. I felt like a Buster Keaton character, leaning alone against a wall when Fernando [Sanchez] came up. He took me in skeptically. "Darling, the ensemble is fabulous, " he said, patting my hand, eyeing my black jacket, black tie, black silk shirt, and heavily pegged black satin pants, "but I'm not so sure about the white sneakers."

"But they're essential to my costume."

"Your costume? What are you dressed as?"

"A tennis player in mourning."

Fernando looked me up and down and began to laugh. "Perfect," he said, showing me off to the room. He took my hand and immediately led me to the dance floor. Being from South Jersey, I was now in my element. The dance floor was mine.

מתבקש לתת את כתר הגרסונייר לסמית, הבת הכי בן שאנחנו מכירים: מהתספורת הקית' ריצ'ארדית, דרך הז'קט בגזרת הבויפרנד, החולצות הגבריות הלבנות או העניבות שהזכירו את בוב דילן וסינטרה. היא היתה סטייל אייקון בשנות השבעים ונשארה עד היום אחת היוצרות הכי מרתקןת אופנתית ואמנותית, עם מעצבים כמו יממוטו ודקרנין לבלמיין שעדיין מסמנים אתה כהשראה נצחית.

למי שאוהב את ניו יורק, חולצות לבנות ותכשיטים, הספר הזה הוא (גם) בשבילו.

3 תגובות:

Eran Evan אמר/ה...

אכן, כמה השראה הספר הזה מביא איתו. הגרסונייר היה בר מזל לקרוא אותו בניו יורק בזמן שאנוכי נאלץ לקרוא אותו בסין, במלון שכל קשר בינו לבין הצ'לסי הוטל מקרי בהחלט עד נעדר לחלוטין.
האופן בו היא מתארת את צילום העטיפה של HORSES, בדירה ההיא בשעת האור המושלמת עם החולצה הלבנה ורקמת האותיות עליה, והצילום עצמו. פשוט מושלם.

גרסונייר1 אמר/ה...

נדמה לי שאפשר לקרוא את הספר שלה בכל מקום, גם בלבנט למשל, למרות שאני מסכים שהתפאורה הניו יורקית עושה אותו עוד יותר מרגש.
אין ספק שהספר הוא פשוט קסם שאי אפשר לעמוד בו.

אנונימי אמר/ה...

מה עם גרסה עברית?

זה יכול להיות הספר הראשון בהוצאת הגרסונייר