יום שישי, 10 ביולי 2009

מועדון הג'נטלמנים - הטור השלישי

נעלי סירה, בד, אספדרילים, סנדלים, כפכפים וגם הדגם שאין להזכיר את שמו (המתחרז עם בוקס) - ארון הנעליים הגברי, קווים לדמותו.
(פורסם ב10 ליולי, גלריה, הארץ)

פעם, כשהיינו ילדים, היינו הולכים עם אמא לקנות נעליים. זוג אחד לכל עונה. אלה היו שנים קסומות, שבהן הנעליים היו הסימנים הראשונים לסיומה של עונה ולבואה של אחרת. מאז עברו הרבה זוגות נעליים בארוננו, ועם השנים הלך ונבנה לו ארון נעליים, ספק דמיוני ספק אמיתי, שמכיל את כל זוגות הנעליים שגבר צריך כדי להתהלך בעולם.
כבר נכתב בעבר על נעליים שהן אמצעי גישור בין הגוף לרוח (עד כמה שרוח מגיעה לסוליה ולפיסות העור המחוברות אליה), ועל כך שנעליים הן מה שמחבר אותנו למדרכות העולם הגשמי, לאספלט או לאדמה. גם ביהדות סימלו הנעליים מאז ומעולם את האדם העצמאי שיכול לבחור את דרכו על פי רצונו, ועל כן אף הותקנה ברכה שיש לומר בבוקר בעת נעילת הנעליים: "שעשה לי כל צרכי". התיאולוגיה של הנעליים ארוכה ומפותלת כמו ההיסטוריה של הלבוש, וארון הנעליים משמש בה ארון קודש ומחסן תמידי לכל הזוגות שנקנו ועוד ייקנו. כי אין לשכוח שאותו ארון נמצא בתהליך מילוי וריקון סיזיפי מתמיד, תזכורת עצובה למושג החמקמק של המלתחה המושלמת.

מרג'יאלה בסנדלים
אם שרה ג'סיקה פרקר הפכה את נעלי הנשים למוצר פטישיסטי אופנתי, כזה שיותר משהוא משרת אותה היא משרתת אותו, נעלי הגברים עושות בדיוק את ההיפך: הארון הגברי הרבה יותר עמיד לקפריזות אופנתיות וחילופי טעם שרירותיים. יש דגמים עונתיים קבועים, יש פריטים רב-עונתיים, ואם נשאר עוד מקום בארון, תמיד אפשר להוסיף גם כמה זוגות שהם פרי שגעונו של בעליו: סניקרס לימיטד אדישן מיפאן, נעלי סירה משוק הפשפשים או נעלי פייר הרדי עם בית האופנה קיצונה - נעליים מעוצבות שמהוות תעודת זהות של בעליהן, שרק הוא יודע להסביר מדוע רכש אותן.
נעלי גברים הן פחות עניין של אופנה ויותר עניין של טעם אישי, בשילוב עם נוחות, פשטות, עמידות ופרקטיות. אך אוי למי שיזכיר בהקשר הזה את נעלי הטבחים (שדי באזכור שמן, המתחרז עם בוקס). או אז נשתוק בעצבות וניזכר באימג' הישראלי הנורא מכל: מכנסי קפרי (הידועים במחוזותינו כמכנסי שלושת-רבעי) בליווי הנעליים המשוקצות, ששמן הקרוקודילי לא יעלה כאןמ שוב. גם לא כשיפשטו את הרגל. יגידו זה נוח, יאמרו זו היציבות - אנחנו נמשיך לחלום על משהו אמיתי, עטוף בעור משובח או בד איכותי, שנתפר בידיים למודות אהבה והיסטוריה, בתהליך שמזכיר זמנים שבהם ידעו את אומנות ההנעלה.
החובה להכיר את הקלאסיקה הקאנונית של נעלי הגברים אמנם לא מחייבת את הגבר הישראלי להחזיק גם נעלי אוקספורד ודרבי, אבל ודאי שצריך כמה פריטים הכרחיים ממנה. המלתחה מתעצבת כמו אוסף פרטי, כזה שנבנה לאורך השנים עם הטעם והקונספציות של בעליו. אבל הגיע הזמן להפסיק לדבר ולצאת מהבית, אפילו שבחוץ 32 מעלות ו-200 אחוזי לחות. ודווקא קיץ 2009 נראה כעונה משובחת שעשויה לחולל שינוי רציני בגישתם של גברברי ישראל לארון הנעליים.


גבר קיץ של דנהיל
גבר קיץ של כריס ואן אש

קודם כל נעלי הבד, שהיו נפוצות עד מאוד במחוזותינו בעבר, חזרו לכבוש את העולם עם כמה יתרונות שמתאימים פיקס לארצנו מובטחת הזיעה: הן זולות (יחסית), קלות לנעילה וטובות לאוורור. נעלי הבד הן דוגמה מצוינת למשהו שתמיד ייראה קלאסי, והשנה הן מגיעות בצבעים רבים ויכולות להפוך כל נער חידות לבעל תשובה.
עוד שתי ציפורי חן שחוזרת לנדוד אצלנו הן האספדרילים ונעלי הסירה. הראשונות, שמורכבות מסוליה העשויה חבלים (או גומי), מגיעות גם הן בשלל צבעי הקשת. הן פשוטות לנעילה, טובות למראה לא פורמלי, וכל עוד לא תדרכו על רצועת הבד האחורית, זהו הפתרון הנוח ביותר לקיץ הקרוב. נעלי הסירה, העשויות גומי בבסיסן, יעזרו לכם לשמור על היציבות כשתלגמו קוקטייל ביאכטה של השכן; את המוקסינים כדאי ללבוש בגרביים קצרים, כי רק האיטלקים יודעים לנעול אותן היטב בלי גרביים; ואת הכפכפים נעדיף לראות רק בים.

סירה של איי.פי.סי, בד של באנד אוף אאוט סיידרס

מובן שלא נשכח את הסנדלים, שבהיסטוריית הלבוש המקומי היו מאז ומתמיד סימן לשיוך מעמדי: בתקופת החלוצים היו הסנדלים התנ"כיים סמל השורשיות. כעבור כמה עשורים הגיח הטרנד הציוני גם לעיר, וילדי השמנת לבשו סנדלי נמרוד דאז שהפכו לבירקנשטוק של היום. הקיץ הזה נראה שיזכו לשדרוג מעמדי, אם נביא בחשבון את הטרנד העולמי של נעלי גלדיאטור, שבהן כל קיבוצניק לשעבר נראה פתאום כמינימום מקסימוס.

סנדלים של לאנווין
אפשר לדבר עוד הרבה על נעליים - על מיניות ונעליים, על נעליים ופוליטיקה, או על מעצבי הנעליים הישראלים שזונחים ביודעין את השוק הגברי. אבל אנחנו עוצרים לרגע, מריחים וחושבים. איך אפשר בעצם לנהל דיון בנושא לפני שנבדוק את מצב כפות הרגליים - סוגיה שדווקא מפני שאינה מריחה טוב, יש לדון בה בכובד ראש. אנחנו קוראים בזאת להפסיק את הפחד המופרז מהסיסיות של הפדיקור. מדובר, למי שאוהב להתפנק, ב-20 דקות של ליטוף אמהי, גירוי שובבי, וגירוד תעשייתי. לקשוחים ממש נזכיר כי מדובר לא רק באסתטיקה, אלא בהליך רפואי שגרתי וחיוני עד מאוד. כי כמו שאמר פעם מישהו, אין כמו כף רגל בריאה בנעל יפה.
גבר מי שמפדקר

4 תגובות:

Ruby אמר/ה...

סוף סוף סוף סוף סוף
קצת דיבורים על נעליים
עכשיו רק פרוייקט נעלים בתל אביב כי באמת שבלתי אפשרי למצוא זוג הולם בעיר הזו
תודה!

itamar427 אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
itamar427 אמר/ה...

אני באופן אישי מכור לג'ק פרסל של קונברס. וכל המרבה הרי זה משובח (6 זוגות בספירה האחרונה) עם העדפה לסדרה של ג'ון וורוטוס

the eye אמר/ה...

בתור חובב נעליים מושבע, אהבתי את תשומת הלב והקדשת טור שלם לעיסוק בנושא, כפי שהיה ראוי לעשות.
הלופרס והמוקסינים הם החביבים עלי, ואני לובש אותם בלי גרבים (אינני ממוצא איטלקי, אבל לעניות דעתי, אני מצליח לעשות זאת באופן שאינו מבביש לא אותי ולא את הנעליים).
יש בירשותי גם נעלי אוקספורד בצבע סגלגל בהיר של דרס ון נוטר (כן!) וגם נעליים חומות בסיגנון נעלי טנים משנות 20-30 (כמו אלה של לקוסט) עם סולית עץ, עשויות עור בצבע חום, רך כמו כפפה.
בקשר לאספרדיילס- אני מאוד מחבב אותן, אך יש לי בעיה עם העובדה שזה טרנד היסטרי- ובכל זארה או H&M אפשר למצוא מלוא החופן מהם. את נעלי הסירה אני ממש לא אוהב מבחינה עיצובית, ובעית הטרנדיות או שאלת קורבנות האופנה של הבוחר לנעול אותן צורמת כאן עוד יותר.
אולי יום אחד אעלה תמונות של הנעלים לבלוג שלי...נעלים הן באמת חלון לנפש...
בקשר לאספרדיילס